יום רביעי, 8 ביולי 2020

השנואים 2

המשך רשימת השנואים מהפוסט הקודם - 

 

הקדוחסים - 

 

גם אותם נדמה שכבר הזכרת. אם לא אז ככה:

כשהיית ילד קטן אולי בכיתה ג' או ד' הייתם חוזרים מבית-הספר  לשדרות קק"ל (היום בן-גוריון). איפשהו בין רחוב בן-יהודה לרחוב דיזינגוף היה בית בן קומה אחת.

שם גרו הקדוחסים. כך כינו אותם כל ילדי הסביבה. הם היו שלושה ילדים לבקנים ומכוערים ורשעים. כל ילד קטן שעבר לפני ביתם הוזמן לנהל דו-קרב במקלות, להנאתם ולאֵידוֹ.

הם תמיד ניצחו ותקעו את המקל בילד המסכן, ככה בפרץ-צחוק מרושע ופרוע.

מי שלא הסכים לדו-קרב חטף סתם מכות וברח כמה שיותר מהר.

הקדוחסים היו שנואי נפשם של חצי מילדי צפון ת"א של אז.

זה היה פחד מוות לעבור לידם. גם אתה חטפת אצלם מקל בחזה וגם סתם בעיטות בתחת. 

 

 

רופצ'ה

 

מול הבית שלכם ברחוב גורדון 79 היה בית מספר  82.

כשאתם הגעתם לגור בשכונה הזאת היו שם, כזכור, המון ייקים שברחו מגרמניה.

בקומה השניה של מספר 82 גרו שני ילדים. אחד מהם היה ראובן , שכונה רופצ'ה.

היה לו פרצוף מבהיל עם שיניים בולטות שמפריעות לאף להגיע לסנטר.

גם הוא היה ילד שסתם מרביץ לילדים אחרים ואף אחד לא העז להתקרב אליו.

מה שהכי מעניין היה הקורקינט שלו שהביא איתו מדוייצ'לנד.

זה היה קורקינט גדול עם גלגלים כמו של אוטו ועם מנגנון עם דוושה שאם אתה דורך עליה אז בעזרת כל מיני גלגלי שיניים אתה דוהר קדימה בלי צורך לדחוף עם רגל על הרצפה. הרופצ'ה הזה בחיים לא נתן לאף ילד לגעת בקורקינט שלו.

אולי מפני שכולם שנאו אותו נורא עברה המשפחה שלו לגור בקומה שניה ברחוב גורדון פינת רחוב הרמן כהן. שם היה בית הכנסת האזורי וגם ילדים גדולים וביריונים שרופצ'ה פחד מהם. ובא לציון גואל.


 

 

המורה נח -  

גם כן מבית חינוך בצפון. בהחלט שייך לאלה שהיית שמח לקפוץ להם על הקבר. המורה הזה היה מגיע כל יום באופנים משכונת בורוכוב שזה היה בעזאזל החמישי.

בכלל הוא היה נגר וגם מורה לנגרות. הנגריה של בית החינוך הייתה על הגג של בית הספר והייתה בעצם צריף גדול וגם עקום. כל הילדים קיבלו שם שעות נגרות.

נח היה אוסף שאריות של קרשים ודיקטים. הילדים והילדות היו לומדים איך לעשות מהקרשים צעצועים של עגלות ומשאיות.

אתה, שברבות הימים נהיית מנהל של נגריה גדולה, לא הצלחת לעשות שום דבר כמו שצריך אצל המורה נח.

הוא היה יליד עיירה בפולניה ומוסר הפדגוגיה שלו כלל גם סטירות לחי שמהן קבלת מלוא חופניים.

אתה זוכר שבאחד מִכִּנְסֵי המחזורים, כשבאת לבקר בבית החינוך בצפון נוכחת באחת הכיתות במורה נח שלימד שם תנ"ך.

לכבוד זה הוא חבש גם מגבעת והפליא לצעוק ולנזוף בתלמידים. אתה משוכנע שכל התלמידים האלה שונאים את התנ"ך בגלל נח המורה לנגרות ולתנ"ך.


 

שני גזברים - 

 

אתה ממש לא רוצה לכתוב עליהם כלום. אז אתה מזכיר אותם מפני שהם היו עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה או להכחיש אותה בשום אופן.

הם עשו לכל הקיבוץ וגם לך אישית צרות איומות ומכוערות. את המקום הנכבד בין שנואיך הם הרוויחו ביושר. אחד מהם אפילו חי עד עצם היום הזה בקיבוץ.

אפילו שמעט מאוד חברים סובלים אותו. למשל, כשאתה היית מרכז ענף הבניין החזקתם קבוצת בניין של פועלים מהסביבה על בסיס משכורת יומית. על כל סידורי ההעסקה היית אחראי באופן אישי. הגזבר השנוא על כולם נטפל פעם אל קבוצת הפועלים והודיע להם על ביטול או הקטנת משכורתם. הם באו אליך ושאלו מה זה צריך להיות?

אתה הגעת לישיבת מזכירות בקיבוץ שבאמצעה הודעת על  התפטרותך מענף הבניין. ראית בהתערבותו של הגזבר הזה חרפה ובושה. פעם הוא היה אחד מצוות הפרדס. בזמן הנטיעה הוא היה צועק על פועלים שעבדו אז בחפירת הבורות.

עד היום יש חברים ממושבי תענך שלא שוכחים לו את הצעקות ואת הניצול, ושלא לדבר על פרשת השיכון של הלינה המשפחתית, עליו כבר כתבת די הרבה.

יש בקיבוץ שלך כמה סוציומטים ומיזנטרופים.

הוא לא היחיד ולא את כולם שמת ברשימה. 

השני עזב את הקיבוץ עם אשתו וילדיו ועבר לגור בירושלים.

נרצח בשנת 1992, ז"ל לגמרי. גם אודותיו כתבת הרבה. ת.נ.צ.ב.ה. 

 


 

שלמה מנמל ת"א

 

כשבגיל 16 מצאת עבודה כשוליית מכונאים בנמל ת"א, היה השלמה הזה המנהל הראשי של כל פועלי הנמל. אחרי שבועיים הוא ניגש אליך והודיע לך שסיימת את העבודה בנמל. בלי שום הסברים. כזכור פרשת לאיזו פינה ופרצת בבכי מר.

השלמה הזה יש לו מקום של כבוד ברשימת המנוולים שעל הקבר שלהם אתה רוצה לרקוד.

 

אלי נעמן

 

על הקבר שלו אתה מוכן ומזומן לרקוד בלט קלאסי (אם היית יודע איך).

אלי נעמן היה הרס"פ הפלוגתי שלך בבסיס הטירונים במחנה 80  ב-1950. 

גם על זה כתבת. הוא היה דוגמה אופיינית לאידאולוגיה של צה"ל אז , שמובנה עבור המפקדים, שחובה עליהם לרסק לרסיסים את רוח הטוראים שלהם כדי שיהיו כשרים להרוג את האוייב מבלי למצמץ ותוך כדי כך ליהרג בלי לצפצף. המפקדים האלה, לדעתך הם הם שהצמיחו לעם בציון את חיילי ה"זובור" ואונס החיילות וכדומה.



 

לא אחרון ולא חביב - שפאץ

 

 ב-1957 עשית רישיון נהיגה ג'.1. (כך כונה אז רישיון לנהיגה של משאית עד 15 טון). משרד הטסט בת"א של אז, היה איפה שהיום שדרות שאול המלך פינת רחוב בגין (אז דרך "פתח-תקוה").

אתה זוכר איך שבתחילת הטסט עלה על כיסא הבוחן איש חמור סבר שהציץ בך בארשת זלזול ואנטגוניזם ואמר: נו סע.

אתה שאלת לאן והוא ענה ביבושת "לאן שאתה חושב שמותר לך".

במשך כל שנות הנהיגה שלך בפרייווט או באוטו משא, גם מעל 15 טון היית, בלי להשוויץ, נהג טוב, זריז ושומר על חוקי התנועה.

גם בזמן הטסט האמור היית כבר אחרי כמה וכמה שעות נהיגה גם בשיעורים וגם במשק. כשהגעתם מול תאטרון "הבימה" נסעתם ממזרח למערב ובסוף הקטע הקצר היה אי-תנועה משולש. 

מצד שמאל אפשר היה לחצות (אם הדרך פנויה) רק  לשדרות בן-ציון.

מצד ימין, בְּקֶשֶת, אפשר היה לפנות אל שדרות תרס"ט, צפונה, בדרך לדיזינגוף.

קטע הכביש המוביל אל אי-התנועה היה מסומן בפס לבן שהפריד בין הנתיבים לכאן ולשם. ועכשו התרגיל המלוכלך של הטינופת שפאץ הטסטר:

הוא הניח לך להתקדם בצד שמאל, ופקד פתאום לפנות לימין.

זה בדיוק כשהמכונית לפניך הסתירה את כל הפס הלבן וגם את אי-התנועה  ואתה, בלי אפשרות לראות, המשכת בעקבות המכונית שאותתה שהיא מתכוונת לפנות ימינה מהנתיב הלא נכון. השפאץ הזה הבחין במתרחש ולחץ על הברקס שלו ועצר בפתאומיות את משאית  המבחן.

הוא הציץ בך וזרק: "לאן אתה חושב שאתה נוסע? אני אמרתי לך לפנות ימינה ואתה ממשיך ישר, נגד החוק. זהו. תחזור למשרד הטסטים". איכשהו הצלחת להגיע בחזרה קצת נבוך ומבולבל והצלחת אפילו לשפשף איזו מדרכה באחד הסיבובים.

השפאץ הזה קפץ מהרכב ונכנס למשרד הטסט. המורה שלך לנהיגה גם הוא נכנס ויצא בפרצוף נפול והתנצל בפניך שהשפאץ הזה בטח עשה לך את התרגיל שמכשיל את כולם. כיום בגיל 84 פלוס יש לך סיפוק מהידיעה שפה אתה לא לבד ושאת השפאץ הזה שונאים כמוך עוד הרבה נבחני נהיגה וכולכם מאחלים לו מקום בגיהנום במחלקת החָרָאִים המרושעים הכי גדולים.    

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה