יום שלישי, 7 ביולי 2020

תיק העור הישן

כשהיית בתנועה המאוחדת בחיפה והיה לך את האופנוע "מֶצְ'לֵס", נזקקת למשהו שיכיל את כל הניירות שאתה סוחב אתך בהדרכה.

הלכת אל יצרן תיקים ומזוודות מעור ברחוב החלוץ בחיפה והזמנת שני דברים:

תיק עור גדול בסגנון של תיק בית ספר מפעם, עם כל מיני מדורים, ומה עוד?

מערכת של חגורה, נדן, פאוצ' לתחבושת אישית ולכדורי אקדח, זה בשביל שתוכל לנסוע באופנוע עם אקדח ה"תוּפִּי" הענק מתוצרת "ווֶבְּלִי".

את התיק היית מניח על גבי טנק הדלק של האופנוע וככה נסעת איזה שנתיים.

כשחזרת לקיבוץ היה התיק קרוע למהדרין. 

לא זרקת אותו ורק התחלת לאצור בו כל מיני ניירות. לפני שבוע חיטטה אחת מהמקלידות, דינה לוין, בארון הפח שבסטודיו, שיש בו ערב רב של כל מיני.

פתאום היא שואלת: "מה זה התיק המצחיק הזה?".

אתה שאלת "איזה תיק?" והיא אמרה "תיק מעור כמו של פעם קרוע לגמרי".

בבת אחת קפצה מהקבר שנת 1955 ונכנסה כאן שוב לסדר היום.

בתיק נמצאו הרבה מכתבים שקבלת ולא זרקת, הרבה ניירות עם שירים ועם טקסטים שונים ומשונים ואפילו גיליון של העיתון "חותם" (של מפ"ם) עם משהו עליך בענייני הלחנה.

 

איך תתחיל?

ככה. ב-1955 היה כנראה סידור שחייבו אותך פעם בכמה זמן להגיע הביתה לקיבוץ ולתת תורנות שמירה. באחת הפעמים ישבתם אתה ודני הרפז (הפלמ"חניק) בחדר החליבה של הרפת ההיא, ההיא וחיכיתם שהשומרת לילה תביא לכם ארוחת לילה שמקבלים באמצע השמירה.

החברה הגיעה עם המטען יחד עם שתי בנות מאיזה גרעין תנועתי שהגיע ליזרעאל בסופ"ש.

מסתבר שלהעז וללכת ולהיות עם השומרים זה היה מבחן אומץ והרפתקנות נועזת בשביל בנות צעירות.

שתי הבנות, בחולצות כחולות, היו אחת תמי אשכול, בתו של שר החקלאות דאז, ואיה לופט שהאימא שלה הייתה אשתו הראשונה של חיים ארלוזורוב.

מה זה ייחוס!

במשך כמה שעות לא הפסקתם גם לסייר וגם להתבדח עד שבסוף הבנות הלכו. כנראה שהיה לך איזה מין חשק להמשיך את הקשר עם איה לופט ובמשך כמה חודשים התכתבתם. בתיק העור הנודע נותרו ארבעה ממכתביה של הגברת.

ממש מעניין. בין השאר אתה ספרת לה, כנראה, שפעם כתבת ספור קצר בשם "הידיד". איכשהו התגלגל הסיפור לידיה והיא, קצת בביישנות אבל באומץ רב, הכניסה בו כמה קטילות . זה נגמר בפגישה ההיא ברפת ובכמה מכתבים והגברת נעלמה מחייך בלי להותיר עקבות.


אחרי שמצאת, מקץ 61 שנים, את המכתבים והקריאו לך את תכנם החלטת לחפש אחריה עד העזאזל. וזה מה שמצאת באינטרנט - 

  איה יערי לופט הלכה לעולמה הבוקר, 13.6.2015 ד"ר איה לופט, ילידת 1936, בוגרת "תיכון חדש", 6 שנים חברת קיבוץ נחל עוז. רופאה וטרינרית. עבדה במשרד החקלאות, המכון הביולוגי ועוד. נשואה לאביעזר יערי, בן קיבוץ מרחביה, בנו של מאיר יערי. איה היא בתה של גרדה לופט, אשתו הראשונה של ארלוזורוב. ולכבוד הזיכרון הנדיר הזה אתה מביא פה כמה משפטים מאחד ממכתביה של איה לופט ז"ל:

 

לא בדיוק ברור לך מה נטפלת לגברת הזאת. בסך הכל כלום ומזמן. למה? צריך לשאול את אלה שמכנים אותך נרקיסיסט דיכאוני, אחד שלא אכפת לו מאף אחד, רק מעצמו.

שלום איה ונא לחזור לתהום הנְּשִׁיָּה.


 

קצת לשאוף כמה גרם חמצן. הנה עוד שיר שלמדת בבית החינוך בצפון ת"א. אתה זוכר שכאשר לימדו אותו היית אולי בין 10-11.

אתה בטוח שאתה וכל הילדים שלמדו אז את השיר לא הבינו למה בדיוק התכוונה המשוררת. היום אתה מנחש שהשיר היה מן אוונגרד סוציאליסטי. המשוררת הייתה החברה שולמית בת-דורי. היא היתה מקיבוץ משמר העמק, יפיפיה מפורסמת ושובבה שעסקה בתאטרון  ובכתיבה והיתה ממייסדי כנס הריקודים בקיבוץ דליה - מוסד מפואר לא פחות מכנס ריקודי העם  בכרמיאל. 

בין השאר המציאה את ריקוד הקומביינים (איזה 20 קומביינים  רוקדים הורה לתדהמת הקהל) כבר הזכרת במסמך הזה את פגישתך עם שולמית בת-דורי בעת לימודיך באוניברסיטה. אז היא כבר הייתה מבוגרת ומקומטת. וזה לשון השיר:

 

 

מילים: שולמית בת-דורי
לחן: דניאל סמבורסקי
הלחנה: 1935


שָׂמֵחַ, שָׂמֵחַ, שָׂמֵחַ
הַלֵּב כַּדּוּד רוֹתֵחַ,
נָשִׁירָה לַמְּנַצֵּחַ.
נָשִׁירָה נָא בְּשֵׁם כֻּלָּם,
אֲשֶׁר אֵין כֶּסֶף בְּיָדָם
וְהֵם רוֹצִים עַל אַף הַכֹּל לִחְיוֹת!
מָתַי יָבוֹא יוֹם הַשִּׂמְחָה
לַאֲסִירֵי הָעֲבוֹדָה,
מָתַי תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ בַּלֵּב?
עֵת בָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ הָאֵל,
מַתָּנוֹת חִלֵּק לְכָל אֶחָד בְּחֶסֶד –
זוּג יָדַיִם הָאָדָם קִבֵּל
זוֹ מַתְּנַת חַיִּים יוֹצֶרֶת וְהוֹרֶסֶת
וְעַל כֵּן הַיָּד דָּבָר גָּדוֹל,
לֹא לָשֵׂאת שַׁרְשֶׁרֶת הִיא נוֹצְרָה!
דַּוְקָא הִיא, הַיָּד וְלֹא הָרֹאשׁ,
אֶת דְּמוּתְךָ, אָדָם, תָּשִׁיב לֶאֱלוֹהַּ
וְעַל כֵּן
שָׂמֵחַ, שָׂמֵחַ, שָׂמֵחַ...

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה