יום רביעי, 8 ביולי 2020

גם למה וגם ככה!!

להלן אתה מזכיר שתי פרידות משני חדרי אוכל, אירועים בולטים מאד בזיכרונותיך מחיי קיבוץ יזרעאל.  פרידה ראשונה:

 

הנייר הבא שאתה מוצא בתיק העור הקרוע ממש מפתיע - זה לא פחות ולא יותר מאשר הפרידה מחדר האוכל צריף, זה הראשון שעדיין עומד על תילו עד היום. מסתבר שלאורך חייך הקדשת הרבה מאוד כתיבה על החדר אוכל הזה.

עבדת בו, ציירת אותו, וכתבת עליו. כשהיית המזכיר בקדנציה הראשונה נשלם חדר האוכל השני. נערך טקס סימלי של המעבר וכל הקהילה יצאה פיזית מהחדר אוכל צריף וצעדה בשירים וריקודים אל זה החדש. באותו מעמד קראת בחגיגיות באוזנֵי כולם  מן נאום מטעם חדר האוכל הישן. 

 

נאום פרידה מחדר האוכל צריף

"חברים שלום.

אתם חייבים לסלוח לי על ההתפרצות למקום זר, שאין לי בו כבר שום חלק. אך אם לא אזדרז מאד מאד, ישנם כל הסיכויים שדמותי תִשַׁכָּח מלב, ואיש לא יגלה שום רצון להקשיב למה שיש לי לומר – לומר בפעם האחרונה.

 

לא אבזבז יותר מזמנכם ואגש ישר לעניין?

שלום אני אומר לכל האקונומים שלמדו אצלי, על חשבון הקיבות שלכם איך להסתדר עם אחת מחבורת הבררנים העצבניים ביותר בעולם בלי לדעת לבשל.

 

שלום אני מחזיר לכל המכשפות החמודות בצורת מבשלות, שרגישוּת חִיכָּן  כל כך קהתה, עד ששום כמות של מלח לא מספיקה להוכיחן בעליל שהמרק די מלוח. אין ספק שאם היה פרס נובל לדמיון, הן היו זוכות בו על בטוח עבור מליון המתכונים כיצד להכין בשר קצוץ מחצילים שלא יהיה דומה למה שבשלו אתמול.

 

שלום אינני שוכח לזרוק לעבר כל הקליינטים המשוגעים של הדיאטה, המבושלים, המטוגנים והאפויים: לאלה שלא יכולים לסבול עוף, אלה שרק עוף טוב להם. הצמחונים של סטיק דל שומן וגם אלה שלא מסוגלים לגעת בבשר בליל שבת כשהצמחונים מקבלים בתור אוכל של  קבלת שבת את הציור מהתפריט  של "ויצו" עם התירס המתוק והז'ילא האדום. שלום לכולכם.

 

שלום אני מפטיר לעבר כל הסדיסטים המופרעים, הרושמים בפתק של האוכל לשדה את כל מה שחשבו על המבשלת המסכנה, הנאנסת לארוז 81/4 מנות ל-3/9 פאלאחים, אוכל שיימצא  לארוחת בוקר בפינה השמאלית למעלה של השׁיחים התחתונים למטה במדרון, השד יודע איפה זה. ומנה למחצבה וארבע לפרדס (בלי עכברים בסלט, כמו שכבר קרה) ואין קנקנים ואין ארגזים ואין ניירות בשביל לארוז את כל זה. והנהג שצריך לקחת את כל זה, הוא חמור גועלי אחד.

 

שלום שלום, שלום מקרב עֲצַבַּי למתקן הרעדת האדמה בצורת מכונת הלחם, ולארון הלחם הזה שמאחוריה וארגז הלחם הזה שלפניה, ולמדף בקבוקי השמן והתנ"ך והפמוטים של קבלת שבת שמעליה. שלום גם לקולב שעל הקיר עם כל כפות הטיגון, המצקות, הפומפיות, המברשות ושאר כלי משחית, שבשביל לחלץ אחד מכל  הפלונטר חייבים להפיל את כולם בקָקוֹפוֹנְיָה נוראית.

 

שלום אני נוהג והולך: לארון שמשמאל עם תערוכת  דליי הפלסטיק והקערות המנוקבות, ובלגן כלי  הנירוסטה שזה לוקח חצי שעה לשוטף כלים ממוצע למיין אותם לפי סדר הגודל והתכלית.

שלום גם  לכירת  הגז המצפצת  ונוהמת ופוהקת וצובעת בשחור את התקרה, כשכמעט שרפה  לזיוה את הגבות ולטיוכקה וחגי את העצבים.

 

שלום רגזני ביותר שלוּח ממני  לצינור הפלסטיק של המים חמים בכיור שטיפת הכלים שכל פעם נכנס לי כמו חוקן דרך החור בקיר  ומרטיב אותי עד לשד עצמותי וקרשַיי.

 

שלום גם לערמת הסירים הגדולים, , הדומה בעצם למגדל פיזה, שכל הנוגע בו מתחייב בנפשו על 60 ליטר סיר מולבש על הראש, ושאסור להוציא מהצד שם אף מכסה סיר בלי להכריז על מצב הכן.

 

שלום שלום גם למשוגעי הצ'יפס ב-2 בלילה, לזוללי ארוחת ארבע, למטגן החביתות בזמן השיחה, (אספת הקיבוץ), לפורצים לאקונומיה. לקולי הגרעינים, לאלה שמשאירים את הטלפון פתוח ובורחים מפני שהם הרימו את הטלפון והתברר שמישהו מטלפן  לברר על איזו דודה מכאן,  ומה שלומה  ושיקראו לה לטלפון.  

שלום שלום.

 

 לי אין שום דבר נגד חדר האוכל החדש, חוץ מזה שהוא מביט עלי קצת יותר מדי מגבוה. כי בכל אופן לי יש עוד מה להציע – מה שאין לו ולא יהיה לו: מאיפה תקחו 61/2 וונטילטורים כאלה שאפשר מבחינה  מוסרית וטכנית לכוון אותם דוקא רק אליכם ולא ליושבים ממול?

 

מאין תגרדו חור כזה, כמו שיש לי ברצפה, שכל מי שמתיישב שם על הכיסא מתמוטט לאחור בקללות עסיסיות?

 

איפה תזכו לקבל בחינם מרחץ זיעה תורכי אמיתי, אם לא אצלי בארוחת ליל שבת?

 

איפה תשיגו דלת כניסה מתנפנפת ישר לאף, כזאת, שלעולם אינך יודע מי מאחוריה כשאתה בועט בה – אם זה לא במקרה האחות שסוחבת אוכל לחולים והמגש עף לה מהידים ישר על היושבים בשולחן הקרוב, זה שבחורף אף משוגע לא יושב שם אפילו שהמגיש ממתין שימלאו את השולחן – יחכה עד שימות. 

 

איפה בכלל יש רעש כזה בזמן הארוחות, רעש של מדברים, ושרים, וצועקים ושששייים!!! להשתקה – רעש שהוא מיטב פרנסתם של הספציאליסטים לאולקוס במזרח התיכון?

 

איפה תוכלו לשים בהשקט ובבטחה ושאף אחד לא יגע בהם עד פסח הבא, את כל החולצות המלוכלכות, המברגים, המסמרים והניירות – אם אין לכם בחדר האוכל החדש הזה ארון מכונת קולנוע כמו אצלי?

 

איזה טעם וריח יהיה לספורים של טיוכקה בלי האוירה המיוחדת של פרלמנט המרפסת הנודע, שכולם אצים שמה לגמור את הגלידה בשקט מחשש מוות בחנק – בין קירותי? המרפסת הזאת שכל שומר פרדסים משופם (כושי רימון – מרמאון) יכול למלא שם את פיו במי כיור, לגרגר קצת לבריאות ו...חְ חְ ְחְ חְ קְ קְ קְ קְ קְ טפוּ! ישר על השיחים בחוץ!

 

איפה תחביאו מתחת לחדר האוכל החדש את כל האלטע-זאכן – כסאות ישנים, קרשים, כל מה שמטאטאים כל יום, נסורת ריצפה משומשת, גונג חצי קבור בבוץ, ושתי המומיות של דני וחזי מהפורים האחרון?

 

אמרתי לכם: כל זה הוא חלקי ונחלתי ואיננו עובר בירושה לשום חדר אוכל חדש, ולא אכפת לי שום דבר.

 

ומקרב גַגִי השוקע, קירותי הנופלים, חלונותי השׁתוּמים וברזַי הדולפים אני אומר לכם שלום ועוד משהו:

יום יבוא , אולי יהא זה בוקר שבת,

נכד שובב  יקפץ  ויגרור בכוח את סבא, שיש לו המון סבלנות

לנכדים, אל הצריף הישן עוטה קיסוס וצמרות,

ויצייץ קושיותיו כרגיל: למה זה סבא?

וסבא נבוך.


איך יצרור במשפט המובן לפעוטים, את כל זיכרונותיו כאחד?

סבא! נכון שגם בצריף הזה, זה "ככה"?

ישאל הפעוט, בקי ומנוסה בתשובה הנצחית

על כל "למה"  חדש העולה בדעתו. 

סבא יחריש......

ואחר, בבת צחוק ממזרית, דומה במפתיע לזו שעלתה על פניו בקרקוביאק אחד,

למראה שמלתה המתנפנפת יותר מדי למעלה של סבתא

(זה היה לפני 50 שנה)

ישיב לחמודי הסקרן: בטח שהצריף הזה, הוא גם למה? וגם ככה!

 

 זהו. ארוחה אחרונה. לא נתראה כאן יחד. נא  לכבד אותי  בדומיה קצרה. לא לאֶבֶל אלא כברכת פרידה לבבית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה