יום שלישי, 7 ביולי 2020

חיבוקים ונשיקות


אתה נמצא בעמוד 311 של טיוטת ה"לפני שאתה שוכח". כשהתחלת לא האמנת שתגיע אפילו לעמוד 20. כשהגעת לעמוד 70 היית בטוח שכבר אין יותר על מה לספר ועל מה לדבר. עכשיו אתה כבר אחרי עמוד 300.

מה יהיה? מי ייגמר קודם, המסמך הזה או אתה או ים הזכרונות?

להיגמר זה לא חייב דווקא בהלוויה. יכול לקרות אפילו רק בתחילת הדמנציה.

 

 

עוד לא הספקת להתאושש ממותו של יוסי פיקרסקי ופתאום התפלחה השמיימה עוד מישהי.

איילה אפשטיין. בת משק. בסך הכל בת 44. שני ילדים. גרושה פעמיים. ילדה טובה מאוד לבבית מאוד מאוד. אבל מה שלא היה לה בחיים זה טיפת מזל.

שברה את הרגליים נכוותה בשליש גוף וגם חטפה סרטן ברחם.

אחת מארבע בנותיהם של אסתר ואברהם (רוקי) אפשטיין. הוא (ז"ל) רקדן מעולה, מצנחני גבעת התחמושת ומגדודו של קָצָ'ה במלחמת יום כיפור.

האימא, מהיהודים הארגנטינאים שמדברים יידיש לא פחות טוב מספרדית.

איילה הייתה יפייפיה לא קטנה. היא גם אהבה אותך והגיעה כמה פעמים לסטודיו בשביל סתם  לקשקש ולהיות מודל.

אתה עשית ממנה פרוטרט לא רע. אחאב בנך העלה אותו לרשת מיד לאחר הלוויה. איזו אבדה. בטוח שאלוהים התבלבל ולא שם לב מה הוא עושה.

 

אולי כבר הזכרת שבזמן האחרון אתה פשוט לא נרדם בלילה.

שום תרופה ושום פטנט לא עוזרים. בערך משעה 2 עד הבוקר אתה ער ובין השאר שומע רדיו. באחד מהלילות האחרונים ראיינו שם איזה ליצן רפואי, יצחק עוזרי.

הוא סיפר בפירוט על כל מה שהוא עושה עם ילדים  החולים  במחלות סופניות.

הוא חזר והדגיש שהתרופה הכי טובה לילדים האלה היא חיוך או צחוק וככה חושבים גם כל הרופאים. הוא ציטט את צ'רלי צ'פלין: "יום בלי חיוך הוא יום מבוזבז".

אז מה? היום המבוזבז הזה חפר לך מהמוח  אפיזודה משנת 1953. ממילא אין סדר כרונולוגי בהיזכרות, כמה שלא תתאמץ.

אז ככה: בשנה ההיא עשו אותך גם עורך העלון של הקיבוץ (כבר כתבת על זה?).

פתאום הודיעו לך מהמזכירות שיש כנס עורכי עלונים מכל הקיבוצים שבצפון הארץ  ואתה צריך לנסוע לכנס הזה.

בבוקר התיישבת באוטובוסים ונסעת לחיפה, לרחוב החלוץ, מול הארמון של מועצת הפועלים ששם נמצא סניף מפא"י בחיפה.

בחדר גדול ישבו כמה עשרות חברות וחברי קיבוצים שהגיעו לכנס. אגב, זה היה בזמן שהתנועה הקיבוצית בכלל הייתה בשיא פריחתה ובשיא יוקרתה במרחב הציבורי בישראל הקטנה.


מכל הנוכחים אתה היית הצוציק היחיד בן 21. כל השאר היו ממש מבוגרים. את הכנס הנחה פלוני מתיתיהו שלם מרמת יוחנן.

הוא פתח וקבע שעלון הקיבוץ צריך להיות מקור אינפורמטיבי שווה לכולם ולא ארוך מידי. אתה לא זוכר יותר דברים מפיו. מתישהו הוא הזמין את הנוכחים לספר, כל אחד על העלון שהוא עורך בקיבוצו. אתה לא זוכר מה אמרו שם.

מה שאתה כן זוכר זה שאתה הרבצת נאום מוזר וטענת שקודם כל חשוב שהעלון יהיה מצחיק, מה שלא מצחיק לא מעניין את אף אחד ומה שלא מעלה חיוך אין לו שום ערך. אתה זוכר שדבריך אלה התקבלו או בחיוך קטן או בפליאה על מה שהבחור הצעיר הזה  מתחצף להגיד בטיפשותו הנילעגה.

מה היה כל-כך חשוב לך להוציא לאור עיתון מצחיק או מלא בדיחות? אתה לא משוכנע שאתה זוכר. אולי מפני שכבר אז היה קיבוץ יזרעאל מקום שכולם עוזבים אותו מה שזרה דיכאון שצריך להתגבר עליו בכמה צחוקים בריאים. בגיל 21 לא הייתה בך עדיין או בכלל חוכמתו של הליצן הרפואי שהיה די משכנע. אתה גם לא מבין על מה עניין הצחוק הזה. אתה ידוע כאחד שהדיכאון גדול אצלו הרבה יותר משמחת החיים (ואתה בכלל, כזכור, נרקיסיסט דכאוני). טוב, אז אפיזודה מעניינת מפעם.

 

 

ועוד פעם. שוב, באחד מאותם הלילות שבהם אתה לא ישן, זכית לשמוע ראיון עם איזה מומחה לענייני אושר אצל בני-האדם. הוא סיפר על מחקר שנעשה באמריקה באחת מהאוניברסיטאות. כמו שמדענים אמריקאים עושים בכל דבר, לקחו שם שתי קבוצות, של 100 סטודנטים כל אחת. בקבוצה אחת היו הסטודנטים והסטודנטיות צריכים להתחבק לפחות פעם ביום ואם אפשר יותר ובקבוצה השנייה שום דבר.

דגש מיוחד היה על כך שהחיבוק לא ישא אופי מיני אלא סתם חיבוק.

אחרי חודש של חיבוקים ולא חיבוקים בדקו אצל המשתתפים מין מדד של מי יותר מאושר בחיים. הסתבר שכל אלה שהתחבקו היו פחות חולים, יותר מרוכזים ויותר שמחים בחלקם. המסקנה (כמו בשיר של חוה אלברשטיין "כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק" , שבשביל לשיר את זה לא צריך להיות פרופסור), היא שצריך וזה גם טוב להתחבק ולהתנשק סתם ככה כמה שיותר.

טוב, אתה בן שמונים ושלוש וחצי ובמחילה וכידוע כבר לא דופק חשבון על שום דבר. כל העסק מזכיר לך את זה שבשנים האחרונות לעבודתך בענף הכבלים הקשיחים נהגת לחבק לא מעט את כל הפועלות שעבדו שם, חברות משק וגם שכירות מבחוץ.

זה היה תמיד בפרהסיה, בלי מיניות מי יודע מה ובצחוק גדול ובחיוך  נחמד ולפחות פעם ביום.  בהחלט יתכן שמישהו חשב ש-או השתגעת או נהיית זקן אשמאי שנטפל לילדות ולנשים צעירות, דבר שקוראים לו היום הטרדה מינית. לא איכפת לך אם יחשבו. אתה זוכר את החיבוקים האלה ממש לטובה ושילכו לעזאזל כל מי שחושבים עליך מה שהם חושבים. כל זה לפני עשרים שנים ממש בגעגועים. אתה מקוה  שנינתך, נכדותיך, בנותיך, ואשתך לא יתביישו בשל כך בסבא רבא הזה.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה