יום רביעי, 8 ביולי 2020

בן כמה היית היום?


רגע. כבר כתבת שאתה בן שמונים ושש?

טוב. עכשיו אתה בן שמונים ושש ושלושה ימים.

מתי היית פעם אחרונה בן ארבע? או חמש?

מתי ששרת בפעם הראשונה את השיר דלהלן:

 

 מֵאֲחוֹרֵי הָהָר
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלֹש!
שָׁם יָשְׁבוּ שְׁלֹשָׁה גַּמָּדִים
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלֹש!
לֹא אָכְלוּ וְלֹא שָׁתוּ
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלֹש!
רַק יָשְׁבוּ וּפִטְפְּטוּ
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלֹש! 

 

ועוד רגע, איפה לעזאזל המקטרת שלך?

היא תמיד צריכה להיות בתוך המאפרה שקבלת במתנה מאשתך לפני שישים שנים ושתיהן, המאפרה והמקטרת, אמורות לחכות לך באמצע השולחן שצמוד למיטה.

אתה ממשש וממשש איפה זה ומפיל את בקבוק המים שגם הוא מחכה לך בסבלנות בקצה השמאלי הרחוק של השולחן ושם אתה מוצא את הפָּיִיפְּ.  

מי שם את זה שם? לא אתה. או אשתך או המטפלת הערבייה שלך, זאת שקוראים לה לַיְלָה.

אתה לא יכול לסבול ששמים משהו לא במקום שאתה שמת. את הכל אתה מוצא כמו עיוור בעזרת חיפוש, מישוש וחישוש.  אי אפשר להרגיל את אף אחד לשים דברים לפי שיטתך. בכלל אתה מוקף בכל מיני דברים של דלת אמותיך.

יש קופסא בה אתה מניח את מכשירי השמיעה, כשאתה שומע רדיו עם אזניות המיוחדות לו. יש שני שלטים לרדיו ושלט למזגן ויש משחה נגד גירוד ויש קופסא עגולה של מסטיקים. זה בקומה העליונה של שולחן אחר שצמוד למיטה על יד הראש.

בקומה התחתונה שלו יש שתי צנצנות של עוגיות וחבילת שוקולד.


השולחן השני הזה הוא בן אולי 90 שנה. ההורים שלך קנו אותו בשביל לשים עליו את הרדיו שלהם "ג'נרל אלקטריק" משנת ייצור 1930.

אתה שומר עליו בקנאות.

על אדן החלון שמעל כל זה, יש מערכת אזעקה של כפתור המצוקה, שאם לוחצים אז מישהי בכפר סבא שואלת אותך מה שלומך.

יש שם גם את הטלפון הסלולרי שלך, מספריים גדולים וכמה וכמה קופסאות עם תרופות. כל זה קרוב, בטווח הישג יד. 

צריך להוסיף שבקומה הראשונה של השולחן הראשון נמצא בקבוק הפיפי שבו אתה משתמש בלילה.

מצאת את הפייפ ואת הגפרורים ואת הטבק של המקטרת? יפה מצדך.

אז תדפוק את המקטרת בדפנות המאפרה, תמלא טבק ותדליק עם גפרור בזהירות גדולה מאד. הצלחת? יפה מצידך.

מתי היית בפעם האחרונה  בן ארבע או חמש?

כשלמדת בגן לשיר עוד משהו, את השיר הזה ?

 

שניים סינים עם כינור גדול 
ישבו בצד הרחוב ופטפטו בקול גדול 
בא שוטר, תפס אותם וזה הכל 
שניים סינים עם כינור גדול 

שניים סינים עם כיניר גידיל 
שניים סינים עם כיניר גידיל 
שנם סנם עם כנר גדל 
שנם סנם עם כנר גדל 

 

 

נהוג לשיר את השיר ראשית באופן רגיל, ולאחר מכן באופן שבו כל  תנועותיו זהות, למשל  "שִינִים סִינִים עִים כִּינִיר גִּידִיל..." ואחר כך "שוּנוּם סוּנוּם עוּם כּוּנוּר גּוּדוּל..." וכן הלאה.

נוהג זה קיים גם כן בגרסה המקורית בגרמנית.

 

אז מה? אתה עמוק בתוך כתיבה בזרם המחשבה והגישוש?

פתאום צץ לך מקבר המוח דווקא השיר הבא. 

למיטב זיכרונך, זיכרון שהוא כבר לא כל-כך במיטבו, היו שרים את זה המון פעמים בקורס המכ"ים של הגדנ"ע בכפר הערבי סלמה ב1948. כבר כתבת עליו בתחילת המסמך.

מן הסתם נולד השיר, מתישהו בשנות מלחמת העולם השנייה, כשיחד עם כל שירי המלחמה והשירים החלוציים, פרצו פתאום השירים של הריקודים הסלוניים, רחמנא ליצלן. שכחת מהשיר לגמרי ופתאום באמצע הלילה נזכרת בחצי השני שלו.

את החצי הראשון מצאה בשבילך המקלידה דינה. רק שלא תשכח.

אצלכם בתנועת הנוער היו הריקודים הסלוניים מוקצים מחמת מיאוס והחבר'ה היו רוקדים אותם רק במקום שאף אחד לא ראה ואף אחד לא שמע.

את המילים והמנגינה של השיר הבא כתבו והלחינו אברהם ברושי ובובי פנחסי, אריות הטנגו שאותו תמיד שרה יפה ירקוני. וזה השיר:

 

מילים: אברהם ברושי
לחן: בובי פנחסי


וְשׁוּב הִנָּךְ אוֹמֶרֶת: לֹא!
מָחָר לֹא נִפָּגֵשׁ!
בֵּין כֹּה וָכֹה מָחָר אָבוֹא
אַתְּ מַדְלִיקָה בִּי אֵשׁ!
הֵן חִיְּכוּ לָנוּ שָׁמַיִם
רָמְזוּ לָנוּ מִילְיוֹן עֵינַיִם
אֶחָד הוּא הַגּוֹרָל לִשְׁנַיִם,
לָכֵן לֹא אֶתְיָאֵשׁ:

עַל שְׂפַת הַיָּם מָחָר בְּשֶׁבַע
שָׁם אֲחַכֶּה לָךְ, אֱלִישֶׁבַע.
יַחְדָּיו עַל הַסַּפְסָל נֵשֵׁבָה
וְזֹאת גַּם אֲגַלֶּה לָךְ שָׁם:

מַדּוּעַ כּוֹכָבִים יַבְהִיקוּ
הַנִּיצוֹצוֹת בַּלֵּב יַבְרִיקוּ
בְּשִׂפְתוֹתַיִךְ אֵשׁ יַדְלִיקוּ
יַסְעִירוּ בִּי הַדָּם!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה