יום חמישי, 9 ביולי 2020

סינמה ושירים של פעם

זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח. 

סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב, איימי בן אסולי

"לפני שאתה שוכח כל הרשימות"

 

 ביום ראשון האחרון היה חג שבועות. אשתך ואתה נוהגים להגיע אל קברו של אבנר בנכם ולהניח על הקבר אלומת חיטה. אחרי 23 שנים אתה אמור להתרגש מזה פחות ופחות.

אבל מה? הבן-אדם חושב שאחרי 87 שנים הוא מכיר את עצמו טוב מאוד ויודע איך יגיב בכל עניין.

הפעם הזאת הגעת לבית הקברות בלוויית נכדתך מטר ואורי בעלה וגם נכדתך השנייה – נוהר. 

במאמץ רב אך אפשרי הצליחו להשכיב אותך עם הגב על הקבר. תוך שניות הפכו עינייך למַבּוּעֵי דמעות ומתוכך  הגיח  בכי חזק שאתה לא יודע מאיפה הוא צץ, בטח מאיזו פינה חבוּיָה בתוכך, פינה שלא היית מודע לקיומה לפני 23 שנים. אתה מיררת בבכי בלי להפסיק וגם אחרי שיצאתם מבית הקברות וחזרת הביתה ושכבת במיטה  המשכת לבכות.

אתה פשוט לא זוכר פרץ רגשות כזה ומן קתרזיס בלתי נשלט. טוב. אז אתה עכשיו כן זוכר.

 

 

 

פעם, שאז קראתם להצגת קולנוע "סינמה", היו בתל אביב הרבה סינימות שלא לכולן הקפדת להגיע בכלל.

אבל היו כמה בתי קולנוע שאותם לא פספסת לפחות אחת לשבוע.

היה למשל, קולנוע "שדירות". זה היה אולם קטן מאד, תקוע בין שני בתי מגורים, קרוב לצומת מאז"ה פינת שדרות רוטשילד. אתה זוכר ששם היו מקרינים רק סרטים טובים. כאלה שלא היו טובים לא הגיעו לשם.

אתה זוכר גם שאולם הקולנוע הזה שימש גם למטרות אחרות, למשל, קונצרטים.

אתה זוכר שמטעם בית החינוך בצפון, תל אביב, הגעתם לקולנוע שדירות ושם נכחת בקונצרט של הזמרת הוותיקה ברכה צפירה  בליווי התזמורת הפילהרמונית התל אביבית.

ניגנו שם גם איזו פוגה לחצוצרה ותזמורת מאת המלחין והכנר קמינסקי .

אתה זוכר שכל הקטע ממש לקוח מתוך יצירה טרום קלאסית (פוגה לחצוצרה ותזמורת?) ולא הבנת איך מוסיקאי מקצועי שהוא הכנר הראשון בתזמורת הפילהרמונית עושה כזה דבר. אתה גם לא זוכר מה פתאום נזכרת בכלל בקטעי מוסיקה כשעוד היית צעיר מאוד. ולא היה לך שום עניין מיוחד, לא במוסיקה, ובטח שלא במוסיקה טרום קלסית.

אתה לא זוכר מה בדיוק שרה אז ברכה צפירה אולי את "מי יבנה בית בתל אביב".

עוד זיכרון ממה שראית פעם בקולנוע שדירות היה הסרט על פי ספרו של קְרוֹנִין "המצודה". גם את הסרטים "פרח הסלע" ו"הקוסם מארץ עוץ".  

 

היה גם קולנע "אופיר". אגב , כל הסינימות האלה כבר לא קיימות ולא בטוח שרבים זוכרים אותם בכלל.

קולנוע אופיר היה ברחוב גרוזנברג בין אלנבי לנחלת בנימין (כשזו היתה  עדיין סתם רחוב).

אתה זוכר שקולנוע אופיר היה מרווח מאוד ושתמיד היו שם טורים ארוכים של צופים.

אתה זוכר עוד כשהיית בבית חינוך בצפון הציגו ב-"אופיר" את " חלף עם הרוח".

כל ת"א דברה וסיפרה רק על הסרט הגדול הזה שאורכו היה 4 שעות.

אנשים ישנו מחוץ לקולנוע לילה שלם ועוד יום בתור לקניית כרטיס. זה לא חכמה  להיזכר בתוכן הסרט הזה מפני שצפית בו אולי 10 פעמים מאז. עד היום אתה סבור ש"חלף עם הרוח" הוא אחד מהסרטים הכי טובים שנעשו אי פעם. אתה נהנה לזכור את הפרצוף של קלארק גייבל כשהוא אומר לויווין ליי את הפסוק המפורסם:    

" prankly my dear, I don't give a damn"  . 

את הסינימה "אלנבי"  שהיה באותו הרחוב סמוך לכניסה לשוק הכרמל אתה זוכר לפחות משני דברים, מאחד הדברים מהסרטים הראשונים שראית בכלל והוא "בעקבות  ארמדה"  עם השחקן האגדי ארול  פלין וגם זה שכמו בקולנוע "מוגרבי" היה כל הגג של האולם נפתח בצורה מסתורית להנאת הצופים בקיץ (על מיזוג אויר עוד לא שמעו אז).

 

קולנוע,"מוגרבי"  היה בין שלושה רחובות: פינסקר, אלנבי ובן-יהודה. בית הקולנוע הזה היה בנין מפואר במיוחד ובעצם כלל שני אולמות. האולם התחתון היה "תאטרון הבימה", ומשם אתה זוכר את המחזה "כבלים" של לייוויק. וזה עוד עם יהושע ברטונוב. אחר-כך היה אולם ה"תאטרון הקאמרי".

משם אתה זוכר את המחזות "אהבתה של יובל אור" ו"יירמה".  אחריהם הציג שם עוד תאטרון חדש, "הסמבטיון". 

אתה זוכר שבאולם הקולנוע הגדול בקומה השנייה ראית את הסרט – "למי צלצלו הפעמונים" – עם גרי קופר ואינגריד ברגמן. גם הסרט הזה היה חוויה מיוחדת בתולדות סרטי הקולנוע של אז, דרכו הכירו כולם את מלחמת האזרחים בספרד.

 

לא יועיל. תוך כדי חיטוט במה שהיה פעם, קופצים לך מהקבר הסתום והחתום עוד שני שירים . אלו הם שירים מן התקופה של טרם פרוץ המדינה ותענוג לחזור  לשם ולשמוע מה ואיך ענין אז את בני האדם, כשכל זה היה עדיין חלום על ארץ ישראל היפה שאולי הייתה ואולי הייתה רק חלום גם של זקן כמוך, בגיל 87..

 

השיר הראשון הוא:

שיא הכיף

מילים: חיים חפר

לחן: גיל אלדמע

 

אָז בֵּין הַחֶבְרֶ'ה הַוִּכּוּחַ הִתְעורֵר
זֶה הָיָה בְּעֶרֶב חֹרֶף, מִסְתַּברּ,
כָּל בָּחוּר וְטוֹב שָׁאַג וְהִתְלַהֵב –
נֶחְלְקוּ דֵּעוֹת הַחֶבְרֶ'ה, מַה זֶּה כֵּיף?

אָז קָם אֶחָד הַחֶבְרֶ'ה וְאָמַר בְּרוּרוֹת:
שִׂיא הַכֵּיף אֶצְלִי – בִּלּוּי עִם נְעָרוֹת.
וְכָךְ לוֹמַר לָהּ מוּל שְׁמֵי לַיְלָה רְחָבִים:
אֶת נְעָלַיִךְ אֲשַׁבֵּץ בְּכוֹכָבִים...

וּכְשֶׁאֹמַר לָהּ קוֹמְפְּלִימֶנְטִים עַד-בְּלִי-דַּי –
הִיא תִּתְנַפֵּל עַל צַוָּארִי אָז, בְּחַיַּי!
וְהָאָבִיב, יָא שֵׁיךְ, יַחְזֹר וִילַבְלֵב,
וְזֶהוּ זֶה. לְדַעְתִּי, זֶה שִׂיא הַכֵּיף...

אָז בֵּין...

אָז קָם שֵׁנִי מִבֵּינֵיהֶם וְשָׂח בִּנְאוּם:
אִם קוּמְזִיץ יֵשׁ – הֵן לֹא יֶחְסַר לָנוּ מְאוּם,
כִּי לְמַרְאֵה צָלִי לִבִּי מַמָּשׁ רוֹעֵד,
וְכוֹס הַיַּיִן בְּיָדֵנוּ תְּלַהֵט.

הֵן אָז נֹאכַל, נִשְׁתֶּה וְזֶמֶר נְזַמֵּר:
הוֹי, הָבוּ קוּמְזִיץ שֶׁלָּעַד לֹא יִגָּמֵר.
וְאֶל כֵּרָה, אַחִים, נָבוֹאָה וְנָסֵב –
וְזֶהוּ זֶה. לְדַעְתִּי, זֶה שִׂיא הַכֵּיף.

אָז בֵּין...

אָז הַשְּׁלִישִׁי אָמַר: חֲלוֹם אֲנִי חוֹלֵם –
אֲנִי רוֹכֵב, אֲנִי רוֹכֵב עַל הַמֵּ"ם-מֵ"ם,
וּבְחִיּוּךְ חָבִיב לוֹחֵשׁ לוֹ: שְׁמַע, בַּרְנָשׁ,
וַדַּאי תּוֹאִיל לָצֵאת הַלַּיְלָה קְצָת לְאָ"שׁ...

וּכְשֶׁיִּפֹּל עָיֵף, אֵין כּוֹחַ, עַל הַגַּב,
וּכְבָר יָבִין אָז בְּעַצְמוֹ, מַה זֶּה לִרְכַּב –
אֶצְעַק לוֹ: קוּם! הִסְתַּעֲרוּת! לִקְרַאת אוֹיֵב!
וְזֶהוּ זֶה. לְדַעְתִּי, זֶה שִׂיא הַכֵּיף.

אָז בֵּין...

אַךְ עֵת אַחֲרוֹן מִבֵּין הַחֶבְרֶ'ה פִּיו פָּתַח –
מִיָּד הֻחְלַט כִּי שִׂיא הַכֵּיף זֶה הַפַּלְמָ"ח.
זוֹ רְכִיבָה, זֶה קוּמְזִיץ, שִׁיר וּנְעָרוֹת,
וְהַתַּפְקִיד אֲשֶׁר קְרָאַנוּ מִמְּדוּרוֹת.

וְזֶה הַלַּיְלָה הַנָּכְרִי שֶׁבֵּין גְּבוּלוֹת,
וְזֶהוּ צַו לְמִפְעָלִים וּפְעֻלּוֹת,
וְזֶהוּ שִׁיר הַחֲבֵרִים מִלֵּב אֶל לֵב,
וְזֶהוּ זֶה. זֶה שִׂיא הַכֵּיף!

אָז בֵּין...

 

עד כמה שאתה זוכר, אז אל שני השירים האלה הגעת בגיל 12. השיר הראשון היה קשור כנראה לוויכוח המר שהיה בין יצחק שדה  (פלמ"ח) לבין משה שרת (הועד הלאומי) וזה מה שאז נאמר:


מספר עמוס רודנר:

לקראת 1944 היה ויכוח גדול אם הנוער העברי צריך להתגייס לכוח המגויס של "ההגנה", לפלמ"ח או לבריגדה היהודית שעמדה לקום בצבא הבריטי. דוד בן גוריון ומשה שרתוק (לימים שרת) – שהאמינו מאוד בצורך להשתתף במאמץ המלחמתי נגד הנאצים וגם בתועלת המדינית שתצמח מכך ליישוב היהודי ("המדינה שבדרך") – עברו במחנות הפלמ"ח ועמלו לשכנע את הפלמ"חניקים להתגייס ל"בריגדה". הוויכוח המרכזי היה מה יותר חשוב לעם היהודי; ויכוח שבמסגרתו כתב יצחק שדה את הרשימה "מי יישא את הרובה העברי?!". אבל מתחת לפני השטח רחשה גם השאלה איפה יותר "כיף".

כששרים היום את השיר הזה הוא נראה קצת אסקפיסטי ואולי משום כך לא הוקלט מעולם (מלבד בית אחד בתוך מחרוזת בתקליט "פלמחרוזת") אבל אם נזכור שאחד מבין כל ארבעה אסקפיסטים – ששרו את השיר ב-44' – נפל במלחמת העצמאות, נשיר אותו אולי קצת אחרת.

  

ביחס לשיר השני, אתה זוכר שאתה לא זוכר מאיפה הוא בדיוק נפל עליך בתקופה שהיית בתנועה המאוחדת בקן צפון תל אביב אבל אתה זוכר היטב שבדיוק מתי שהתחלתם לשיר את השירים האלה התחיל הגוף שלך לגמגם תופעות התבגרות. הבנות לא היו יותר בזבל והבנים לא בפח אשפה.

פתאום התיישבתם בחשכה, בן עם בת, נשענים בגבם אחד על השני ואולי קצת נוגעים גם יותר. זה גם מתי שפתאום התברר לך שהזין הוא לא רק בשביל לעשות פיפי.

השיר הזה "הגידו חבריא מדוע" התגלגל ארצה יחד עם הסרט הרוסי "סיביר ארץ הפלאות".

אתה לא זוכר שראית את הסרט הזה אבל כל הישוב פיזם את המנגינה וגם כתבו לה מילים. ואם כבר הסרט "סיביר ארץ הפלאות", אז למה לא להזכיר את עוד אחד מהסרטים הראשונים שאתה בכלל זוכר (בטח מקולנוע "שדירות") והלא  היא "הציפור הכחולה", עם שירלי טמפל האלוהית, זאת שכולם העריצו גם כילדת פלאים וגם כסתם ילדה יפה שמתאים לה להיות מלכת הכיתה. 


רגע, רגע, עוד משהו קטן על השיר הקודם "שיא הכיף": באחת מהשורות משובץ הביטוי "יא-שיך".

מה פתאום ערבית בתוך שיר עברי?

אז כדאי להזכיר וגם לזכור את המנהג הרווח מאז וגם עד היום של שימוש במילים ערביות.

זה בשביל להישמע יותר חבר'המן או משהו כזה. ואיפה אין כאלה מילים ערביות בשפת היום יום?

למשל:  יאללה, על הכיפאק, מעליש, אהבל, טאוויל, ג'עבר, יעני, שופוני, שאפה, ג'בלאות, בוקרא-פל-מישמיש, נבוט. בנתי, אבני, חפיף, כולו כלב ביג'י יומו, אנא עארף, אהלן וסהלן, ג'אחש, ג'מעה, וואללה, טייב, שו אסמו, שו האדא, חמסה, דחילק,יאחראבטק, חרם, צ'יזבאט, סאלם עליכום, ראזלקה,  מן איפה, ועוד הרבה שאתה לא זוכר כרגע.

 

 

 


הגידו חבריא מדוע 

מיליםשמואל פישר
לחןעממי רוסי
כתיבה: 1948

 

הַגִּידוּ חֶבְרַיָּא, מַדּוּעַ
בְּרַעַם תּוֹתָח הַחוֹלֵף
נִשְׁמָע עוֹד הַהֵד שֶׁל גַּעְגּוּעַ
עוֹלֶה בַּשְּׂדֵרוֹת שֶׁל הַלֵּב?

הַגִּידוּ חֶבְרַיָּא, מַדּוּעַ
הַמָּוֶת נִצָּב אֶל הַסַּף
לְטַעַם חַיֵּינוּ יֵשׁ טַעַם
דַּוְקָא שִׁבְעָתַיִם בַּקְּרָב?

הַגִּידוּ חֶבְרַיָּא, מַדּוּעַ
פּוֹרְחִים הַגַּנִּים בִּשְׂדֵה קְרָב?
כָּל פֶּרַח זֶה אָח שֶׁהֵנִיחַ
אָחוֹת יְקָרָה שֶׁאָהַב.

הַגִּידוּ חֶבְרַיָּא מַדּוּעַ
תָּמִיד הוּא אִתָּנוּ הָאָח?
אֲנַחְנוּ נַעֲבֹר עִם הָרוּחַ,
אֶת זֶה שֶׁנָּפַל לֹא נִשְׁכַּח.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה