יום שלישי, 7 ביולי 2020

כביש המריבה

חזרה ל-1974. אלוהים גדול ורק הוא יודע מאיפה סחבת את הכוחות ואת האנרגיה ואת החשק להתעסק עם כל כך הרבה דברים שכל אחד מהם יכול למלא ימים של 25 שעות ביממה.

כתבת את המחזה "בעל עור הדוב" והשתתפת באינטנסיביות בהפקתו.

כתבת את הנוסח הראשון של המחזה "דבורה שטרקמן", התחלת לכהן כמזכיר הקיבוץ בפעם השנייה, זה יחד עם ארבעה ילדים קטנים ואישה גדולה וגם עסקת בהוצאה לאור של הספר- "משהו על מישהו".


בשנה הזאת התפוצצה שערוריית הכביש ההיקפי של בית -הספר המשותף.

יתכן שכבר הזכרת משהו מזה אבל אתה לא מוצא איפה.

מה שאירע באופן כללי היה שאברהמל'ה יריב, מנהל בית הספר המשותף, יזם סלילת כביש סביב לבית הספר שכבר גדל מאוד.

התוואי היה אמור להיות מהחנייה ליד בית שטורמן לכיוון תל יוסף, מצפון לבית הספר, משם דרומה עד לפני ה"במה המשותפת" ומשם חזרה אל הכביש הקיים ממזרח לעין חרוד מאוחד. 


זקני עין חרוד ותל יוסף נמנו על אצולת תנועת העבודה שהייתה אז בשלב שירת הברבור. מלחי הארץ אנשי גדוד העבודה,  שסללו כבישים עם טרומפלדור ולחמו בערבים עם ווינגייט. 


חשוב להבהיר: זאת הייתה פרשה מגעילה ורגישה מאוד מאוד.

רוב המשתתפים עדיין איתנו (עד 120) ואתה צריך להיזהר ולהתבטא בעדינות.

היו בה הרבה אירועים במקביל. אתה לא זוכר בדיוק את כל חלקי הפאזל.

מאוד יתכן שאחרים יזכרו את זה באופן שונה. חלפו מאז 42 שנים.

אתה מביא פה רק מה שאתה זוכר ואיך שאתה זוכר. זה מה שאתה יכול.

אתה זוכר שלפני התפוצצות הפרשה הכין אברמל'ה יריב את כל מה שצריך בשביל לבצע את הרעיון:

תקציב ותוכניות והתקשרות עם קבלנים.

מה שהיה חסר בתמונה היה אישורם והסכמתם של עין חרוד מאוחד ותל יוסף שעל אדמתם קבור הכלב.  אשר לעין חרוד, נדמה לך שהם המעיטו בחשיבות העניין גם מפני שהכביש הקיים, זה שמפריע ולא מספיק לבית הספר, ממילא משרת את המשכן לאומנות ,שהוא ברשות ובאחריות עין חרוד מאוחד וכך זה אמור להמשיך אז אין הרבה על מה לדבר.

גם פנייה למזכירות תל יוסף, או לוועדה שתפקידה היה להחליט בשם הקיבוץ, נעשתה גם היא בזמן ותל יוסף אישרה.

כאשר התחילו הטרקטורים בעבודת הסלילה פרצו חברים מתל יוסף, נשכבו לפני הטרקטורים בצעקות שיהרג ולא יעבור וגם לא ייסלל ושאברמל'ה יקפוץ להם. 

אתה לא זוכר הרבה שמות רק את שמו של פלוני יצחקל'ה חייט.

בדרך כלל היו אלה דיירי הבתים הקרובים לכביש החדש. הם צפצפו על האישור שתל יוסף נתנה וגרמו להפסקת העבודה.


אתה לא זוכר בדיוק איך ולמה יצא לך להיכנס עמוק אל תוך כל זה, במקום טוב באמצע, אולי מפני שנכחת בישיבה דחופה של מזכירות בית הספר שבה הודיעו לכל השותפים על מה שמתרחש ומה יש לעשות?

אתה היית מזכיר הקיבוץ שלך ולא חשבת שמדברים אל מישהו אחר, אלא היישר אלייך.

אתה אמור לדאוג לענייני החינוך גם ביזרעאל וגם בבית הספר המשותף, שלומדים בו ילדים מגבע, יזרעאל, חפציבה, וגם כמובן ילדי שני העין חרודים (איחוד ומאוחד)  ותל יוסף וכנראה שאתה התנדבת והצעת למזכירות בית הספר להיכנס לעובי הקורה במטרה לפתור את הבעיה.

 

קודם כל שאלת את פלוני יעקובל'ה מורג (עמיתך לעסקי תאטרון), שהיה מזכיר תל יוסף, מה קורה עם זה שחברי קיבוצו עושים מה שהם רוצים כנגד דעת הקיבוץ ומה הוא עושה בעניין? יעקובל'ה השיב שזה ויכוח קשה עם דיירי השכונה המערבית של תל יוסף וזה ממש מפלג את הקיבוץ והוא, יעקבל'ה, לא מוכן להזדהות רק עם צד אחד כי הוא, כמזכיר הקיבוץ, רוצה לייצג את כולם בכל עניין.


פה יש להיזכר במשהו שלא שייך לכביש המריבה אבל שייך גם שייך למצב של תל יוסף בשנה ההיא. כמו מפולת שלג הודיעו עשרות חברים על עזיבת הקיבוץ. בעיקר זכורה עזיבתן של שתיים עשרה משפחות להתיישבות ברמת הגולן.  

בתל יוסף התחיל בלאגן של "בימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה". אתה תבעת מיעקובל'ה לכנס אספת קיבוץ שתדון שוב ותחליט מה עושים בעניין הכביש. הוא סירב (קצת מוזר בהקשר היות האדם גם מנהיג וגם מייצג את קיבוצו).

אתה זוכר שבמקביל להתרחשות הזאת טרחת לברר מכל מיני כיוונים על ההיבטים של הפרשה. למשל, שאלת את ראש המועצה האזורית, משה בן צבי, מה הוא תפקידה של המועצה האזורית בכל הסיפור ומה הוא מתכוון לעשות בנידון?

הוא אמר שהוא איננו מוכן לעסוק בזה מפני שכולם יחשדו בו במשוא-פנים כחבר עין חרוד מאוחד (אז מה? זה לא התפקיד של מועצה אזורית להתערב ולפתור את הבעיה?).

גם בגלל זה אתה הערכת שכל עניין הכביש הוא מסובך ואי אפשר לעשות בו הרבה ללא עזרה חיצונית. אחרי מחשבה פנית למשרד עורכי הדין, לא סתם משרד עורכי דין אלא כזה שבראשו עמד לא פחות ולא יותר מאשר "פלח" מיחידת ה-101.

שם הפנו אותך לאחד מעורכי הדין, בחור צעיר אבל מנוסה מאוד.

לאחר שפרסת בפניו את כל הפלונטר יעץ הוא:

מוכרחים לברר מה בדיוק הצדדים רוצים ומה יחסם המדוייק לכל מה שקורה.  לאחר כמה ימים יזמת ישיבה בבית הספר אחה"צ.


ביקשת מחבר קיבוץ גבע - נחמן רז (שהיה מתישהו חבר כנסת, לא זוכר אם אז או לא) להיות נוכח.

שניכם נפגשתם לפני הישיבה. אתה הבאת קרטון בירה, בשביל נינוחות האוירה, נחמן רז העיר שצריך לרשום פרוטוקול מכזאת ישיבה.

אתה לא זוכר אם בכלל רשמת או לא רשמת.

המוזמן הראשון היה פלוני בֶּנִיק, מתל יוסף שהיה המזכיר הקודם של הקיבוץ.

באי רצון הוא סיפר שמזכירות תל יוסף בראשותו אישרה את עניין הכביש. אבל מיד הוסיף: אבל עכשיו "אני לא אחראי למה שקורה גם מפני שהודעתי על עזיבת הקיבוץ".  העדות הזאת הצטרפה לתיאור מצב העניינים העגום אז בתל יוסף.

המוזמן הבא היה יצחקל'ה חייט ("האויב"). הבחור דייק להופיע.

הוא הסכים אפילו לטעום מהבירה שהבאת. מה שאתה זוכר מדבריו היה:

א. כל העניין לא נדון ברצינות ע"י קיבוץ תל יוסף.

ב.דיירי השכונה מודעים לאפשרות שהקיבוץ יתחסל אבל הם ימשיכו לגור בדירות האלה.

ג. אברמל'ה יריב, גם הוא חבר תל יוסף, לא מייצג את האינטרסים של קיבוצו ובכלל הוא מתגורר בשכונת ה"איגלו" ולכן כל זה לא יפריע לו בכל מקרה.

יצחקל'ה (שהוא מרכז הבניין בקיבוץ) וחבריו לא מתכוונים לוותר בשום אופן.

 

כאן אתה זוכר שספגת שוב נזיפה מנחמן רז על כל הבירה שהבאת שזה לא מתאים להווית הקיבוץ. בנוכחות יצחקל'ה חייט זומן לישיבה אברמל'ה יריב ("האוייב" מהצד השני). שני חברי תל יוסף האלה לא דיברו ישירות אחד עם שני. כל מה שהתכוונו להשמיע איש לאוזני רעהו היה תוך כדי פניה אלי. זה קצת מזכיר לך את ילדותך כשהייתם אומרים: תגיד לצ'ִילְבָּה שלי שככה וככה וככה.

אתה הבנת מתגובות אברמל'ה יריב שגם הוא לא מוותר על הכביש אבל יהיה מוכן לקבלת פשרה בתהליך בוררות.


הכי איכפת לך מכל זה הייתה אסיפת קיבוץ תל-יוסף.

אתה בעצמך הפצת את השמועה (בעזרת מודעות וטלפונים ושיחות אישיות) שביום פלוני תתקיים אסיפת הקיבוץ בבית טרומפלדור ועל סדר היום תהיי עמדת הקיבוץ ביחס לכביש המריבה.

אמרו לך שאתה משחק באש ושאף אחד לא יגיע לדיון. גם רמזו לך שמזכיר הקיבוץ וחברי המזכירות לא מתכוונים להגיע. אתה היית צריך להחליט מה משמעות העניין ואם יש בכלל ערך לכל המהלך. מצויד בהרבה אומץ לב (מאיפה?) הגעת אל בית יוסף טרומפלדור שבקיבוץ תל-יוסף ביום פלוני בשעת ערב.

בהתחלה כמעט שלא היו אנשים אבל תוך חצי שעה הגיעו די הרבה.

במשך הדיון התמלא האולם ממש בצפיפות. הגיעו חברות וחברים מכל הגילאים.

אתה זוכר במיוחד את החברה הותיקה מוּסְיָה שַׁפְרָן, ממייסדות הקיבוץ שטרחה להופיע ולהשתתף בדיון.

בתחילה שאלת אם יש פה מישהו שמסכים להיות יו"ר של האספה הזאת.

אף אחד לא קם.  מזה יכולת להבין שיו"ר האספה הוא אתה ולא אחר.

בנאום לא קצר סיפרת באוזני כולם כל מה שאתה יודע על הפרשה.

בסוף דבריך תבעת מהנאספים לדון ולהחליט מה היא עמדת הקיבוץ ביחס לכביש.

כמה חברות וחברים ביקשו לדעת עוד פרטים (מסתבר שאתה לא ידעת את הכל ממש). כל מה שידעת  דיווחת. הכי רגיש בכל העסק היה ניסוח ההחלטה.

מאוד לא נוח היה להחליט שככה וככה היא עמדת הקיבוץ וזהו זה.

אתה הצעת שהאספה הזאת תחליט שקיבוץ תל-יוסף יודיע למזכירות בית הספר המשותף שהוא מסכים לבוררות אשר תקבע, ומה שהיא תקבע – יתקבל.

אתה זוכר היטב את המתח ששרר באוויר במשך האסיפה הנ"ל.

היו כאלה שטענו שזאת לא אסיפה חוקית.

היו כאלה שהודיעו כי הם שמחים להשתתף באיזו שהיא אסיפה שדנה בעניין ציבורי, מה שכבר מזמן מאוד לא קרה בקיבוץ הזה.

אתה התכוונת לא לחדד את ניגודי הדעות והצעת להצביע. למרבה ההפתעה השתתפו כולם בהרמת יד. הרוב היה בעד קיום הבוררות. 

 



 למען האמת, משום מה, אתה לא זוכר כל-כך טוב את הסיום לפרטי פרטים.

מה שאתה כן זוכר זה שמתישהו תפסת את חבר יזרעאל אילן לואיס שעבד במחלקה הטכנית של התנועה הקיבוצית, זאת שהיתה ברחוב סוטין בתל אביב ובקשת ממנו שיכין בשבילך תוכנית כביש שיגיע עד הנקודה המדוייקת של מחצית המרחק בין תל-יוסף לעין-חרוד, זה בצד הדרומי של בית-הספר.

הגעת עם אילן לשטח והוא הקפיד לאסוף את כל הנתונים.

אחר כך ישב במחלקת התכנון של "האיחוד" ויחד עם מישהו מבית השיטה (יוניש?) הכין תוכנית מאירת עיניים כמו שצריך. דאגת לצלם את התוכנית בכמה עותקים.

מתישהו התכנסה מזכירות בית הספר, או מועצה? לא זוכר.

הצגת שם את רצף האירועים עד כאן. לא זוכר בדיוק מתי ואיך תפסת אומץ והצגת לפני הנאספים את התכנית של הכביש, זאת שאילן הכין.  הייתה דממה.

נדמה לך שמישהו או מישהי שאלה מזה בדיוק המפה הזאת.

היום קוראים לכזאת תחבולה "פעילות מתחת לראדאר"?

אמרת משהו כזה:

"מי זה הבורר? אם זה אני אז זה מה שאני מציע בכדי להתיר את כל הפלונטר".

נדמה לך שגם אברמל'ה יריב היה שם ופניו נפלו. בהזדמנות אחרת הטיח בך:

"אמן אתה עקרב­­­­ּ לא קטן" והשאר היסטוריה. הכביש הזה עומד על תלו עד עצם היום הזה.

 

אתה זוכר עוד משהו, נספח לאסיפת הקיבוץ ההיסטורית ההיא בתל יוסף.  לאחר כחודש קיבלת גלוית דואר שבה שיבחה חברה אחת את כל מה שעוללת שם ואפילו הודתה לך בחמימות. 

זאת היתה פלונית – יערה חייט, אישתו של ה-יצחקל'ה שעורר את כל המהומה.

 

החיים זה עסק מעניין, אפילו לפי רק מה שאתה זוכר.

ועוד דבר, גם אברימל'ה יריב וגם יעקובל'ה מורג עזבו את תל יוסף.

רק יצחקל'ה חייט נשאר. מה אפשר ללמוד מזה?

שום דבר.

 

בהמשך לבית הספר המשותף בעין-חרוד וגם בית החינוך בצפון, בת"א, אז הנה עוד שיר מיתולוגי שכל ילדי פלסטינה-א"י למדו בבית ספרם:

מילים:  עממי גרמני

תרגום/נוסח עברי: לא ידוע

לחן: עממי גרמני

 

 

הַיָּמִים חוֹלְפִים, שָׁנָה עוֹבֶרֶת

אֲבָל הַמַּנְגִּינָה לְעוֹלָם נִשְׁאֶרֶת


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה