יום שלישי, 7 ביולי 2020

מה בדיוק קרה בבית החרושת היוצק?


ועכשיו שוב לצבי וולפר שהזכרת אותו בתחילת המסמך כשנזכרת בבית הספר המקצועי "מקס פיין".

לפני כמה ימים בישרו לך אחיך הצעיר רמי וגיסתך מיתי (שלומית) כי בנם אודי הודיע להם שהוא מתחתן עם זוגתו מאיה, זאתי שהוא מתגורר ביחד אתה כבר כמה שנים.

לגברת הנכבדה הזאת יש אבא שעיסוקו בחיים היה מומחיות בתולדות צה"ל לפני ואחרי מלחמת העצמאות.

תוך אלפית שניה קפץ לך שיבקשו ממנו לברר שתי פרשות עלומות: 

א. מה בדיוק קרה בבית החרושת "היוצק". 

ב. מה בדיוק היה בפרשת רופא השיניים מיכאל וולפה (אביו של חבר יזרעאל דן וולפה) שנהרג בנסיבות מסתוריות ב-1941 ושנדרס ליד ביתו בת"א. 

גיסתך טרחה להסתכל באינטרנט והודיע לך שעל פרשת "היוצק" יש המון ברשת ואולי לא צריך לבקש מאבא של מאיה שום דבר בעניין הזה. אתה  בקשת שיחטטו בשבילך עוד פעם על "היוצק". התברר שאת המעט  מאוד שהיה כתוב שם פעם מחקו ובמקום זה יש תגובה רשמית של ארכיון ה"הגנה" ואפילו תגובה ממקורות ערביים למה שקרה שם.

אבל הכי מפורט הוא תחקירה של העיתונאית ציפי דגן, שהלכה וחפרה תחת כל אבן ופרסמה המון על הסיפור.


מה בוער לך כל כך כל הסיפור על המורה צבי וולפר ובית חרושת "היוצק"?

אתה חושב שזה מפני שעד לפני כמה שנים לא ידעו אפילו בנו ונכדו מה קרה שם.

ומפני שהם הופתעו לקרוא את זיכרונותיך על המורה, אביהם וסבם, ושאלו אותך מאיפה סחבת את הסיפור שהם לא ידעו ממנו דבר וחצי דבר.

מה הם לא ידעו ממנו דבר וחצי דבר?

אתה פרסמת את זה בקלנועיות חמורית מס' 194 כדלהלן:

 

על  איפה שהיה בית-חרושת "היוצק"  (194)  23.4.04

 

כשנוסעים מתל-אביב לכיוון ירושלים בכביש ההיסטורי מאבו-כביר דרך יאזור לצומת בית-דג'ן חולפים על יד השער ההיסטורי של מקווה-ישראל, שסגור כבר מזמן. 

ממול, אחרי איזה מאתיים מטר, יש "חירבה" גדולה מכורכר.

עכשיו מתחבאים שרידיה אחרי קוצים ושיחים וגרוטאות של מכוניות ומה לא. 

פעם, לפני חמישים ושש שנים, זה היה בית חרושת "היוצק". 

בכל פעם שאנחנו חולפים שם נצבט לנו חזק משהו בלב.  

מלחמת העצמאות השאירה בנו כמה זכרונות של מוות:  

שני ילדים, חווה כץ וראובן הלברטל נהרגו מול עינינו מפצצה מצרית שנפלה 20 מטר מדירתנו, בחצר הבית השכן. 

אחיו המבוגר של חבר שלנו מה"שכונה", קובּי , נהרג בידי בריטים בשכונת עזרא.

 

אבל הרושם הקשה מכולם היה כשבאנו בבוקר ה 29.2.1948 ללמוד ב"מקס-פיין" והלימודים בוטלו מפני שהמורה שלנו, אינג' צבי ווֹלְפֶּר, נהרג באותו לילה בבית חרושת "היוצק".  אנחנו לא זוכרים את הלוויה. אולי לא היינו בה.  אבל כל בית הספר על מוריו ותלמידיו הלכנו לבית "הפועל" ברחוב נחמני, לשם הובאו כל הגופות של הנופלים לזיהוי ולמתן כבוד אחרון.  אנחנו זוכרים את ה"מיליציה" של לובשי המדים שהתרוצצו שם, מין צבא תל-אביבי מקומי שלפני הקמת המדינה.   אנחנו זוכרים את דמותה השחוחה של אשתו של המורה שלנו. ואנחנו זוכרים את קול הבכי נוכח המתים.

צבי וולפר נהרג והוא בן 42 בסך הכל (איזה ילד בשבילנו עכשיו).  הוא היה מורה מצויין. הזיכרון שלנו ממנו זה לא בדיוק מה שכתוב עליו ב"יזכור" של משרד הבטחון.  הוא היה מורה טוב מאד אבל מחמיר וקפדן גדול שהפיל פחד גדול על התלמידים.  הוא דרש מאתנו להיות טובים לפחות כמוהו, נקודה.   הוא לימד אותנו שרטוט טכני.  שיעור שלם הוקצה אצלו על הנושא: "איך שרטטים מעולים צריכים לחדד עפרון שרטוט בעזרת סכין גילוח."  עד היום, כשיוצא לי לחדד עפרון, אני נזכר כהרף עין במורה וולפר כשהוא מחדד עפרון כמו שאף מכונת חידוד לא יכולה,  בלי לשבור את הגרפיט והכי חד שיכול להיות.

 

גם הגירסה שרווחה אז על נסיבות נפילתו, הייתה שונה משב"יזכור": 

שם היה כתוב כי בריטים הגיעו למקום יחד עם אנשי כנופיות.  הם החרימו את נשקם של המגינים והערבים ערכו בהם טבח.   

מה שאנחנו ידענו הוא שנערך שם קרב גדול עם אנשי הכנופיות.  כשתחמושתם של המגינים עמדה לאזול, נוצר קשר עם הבריטים במטרה לסגת ולפנות את "היוצק". 

החיילים האנגלים הגיעו במשוריינים.  לאחר מו"מ עם שני הצדדים סוכם שהיהודים יפנו את העמדה, ימסרו את נשקם לידי הצבא הבריטי ובחסותו יתפנו לתל-אביב. 

הבריטים לקחו את הנשק, נעלמו מן המקום והשאירו את המגינים חסרי ישע לשחיטה בידי אנשי הכנופיות.  

בבוקר ההוא, בבית "הפועל", היו שמונה עשרה  גופות עטופות בסדינים מוכתמים בדם.  את זה ואת המורה צבי וולפר הי"ד (השם ינקום דמו ) אנחנו זוכרים כמו היום.  

 

                                                בקלנועיות חמורית זוכרת

                                                                   אמן.

 

 

אז זה למה. לאחר שחפרת, בעזרת המקלידות שלך,  בכמה מקומות ברשת נתברר שהיו שלושה אנשים שכן  ניצלו מהטבח ב"היוצק"  ושגם זה לא פורסם בכלל בשום מקום וגם לא נודע למשפחת וולפר השכולה.

אחד מהניצולים האלה נתן שיש (מרמלשטיין) שסיפר למראיינת ציפורה דגן כי לאחר חמישים שנים היא הראשונה שמנסה לברר אצלו מה היה ב"היוצק".

איש לא פנה אליו, לא מטעם ההגנה ולא משום גורם אחר.

מי שמעוניין לקרוא על מה שקרה שם מוטב להגיע אל הכתבה של הפלונית ציפורה דגן. אחרי כל זה נשארו כמה חידות:

כמה אנשים היו שם?  כמה בדיוק נהרגו שם? המקורות נוקבים בשמונה לוחמים, בעשרה לוחמים, ואפילו בי"ג לוחמים.

מה בדיוק קרה לחמישה עשר הפועלים שנשלחו ל"היוצק" ב-29 לפברואר 1948? 

מדוע אתה מתעקש לזכור שמספר ההרוגים שראית אז בבית הפועל ברחוב נחמני היה שמונה עשרה.? איך זה ?

אולי היו שם גם גוויותיהם של ששת הלוחמים שנהרגו בנסיגה מהכפר סלאמה יום קודם ? טוב אתה לא מסוגל להתיר את הפלונטר הזה. מעניין אם מישהו אחר יכול בכלל. אין כבר את מי לשאול .

סליחה מעצמך. אולי אתה יכול להסביר מה בוער לך כל-כך לתחוב את האירועים האלה בתוך זיכרונותיך? טוב.

אולי מפני שהצהרת מתישהו שאתה מתכוון לספר על דברים שאירעו ושבאיזשהו מקום אפילו הקטן ביותר היה לך חלק איפשהו בתוך הסיפור. אולי. 

האמת, קצת קשה להיזכר דווקא בצבי וולפר המורה או במיכאל וולפה האבא של דן וולפה ז"ל (שבחיים כאן קראו לו וופה) ושאייר וולפה ,חברתה הקרובה של בתך, הייתה (גם היא ז"ל) הנכדה שלו.

תבקש סליחה מהזיכרונות בשביל לתפוס קצת אויר.

בא לך להזכיר שיר ילדים קטן ונחמד, אותו למדת בגן הילדים וגם שרת לילדיך ונדמה לך שעד היום עוד שרים אותו איפה שיש ילדים. "זמרשת" טוענים שזה שיר הולנדי עממי. 

 

אצא לי אל היער

אֵצֵא לִי אֶל הַיַּעַר

לִרְאוֹת אֶת הַקּוּקִית
וַיַּעַן קוֹל מִיַּעַר:
הֵן זוֹהִי הַקּוּקִית!
קוּקוּ! קוּקוּ!
הֵן זוֹהִי הַקּוּקִית!

אין תגובות:

פרסום תגובה