יום שלישי, 7 ביולי 2020

מי פה בעל הבית ?


 

מצחיק או לא, אתה עדיין בחרטא של השבוע שעבר. רשימתו של מן-דהוא בקטע שבנך פרסם לפני שבוע התפרסמה בעלון בו פורסמה "קלנועיות חמורית", אותה  עוד כתבת ללא קשר עם כל הנ"ל וזאת הכתבה:

 

מי פֹה הבעל-בית?   (166)  8.8.03

 

לפעמים  נִנְבַּחַת השאלה גם בהקשרים לא ממש חיוביים. יש כאלה שמטיחים את הבעל-ביתיות על כמה קשישים שיושבים פה כבר עשרות שנים ושעד שלא יפסיקו להיות פה אז אי אפשר יהיה להזיז שום דבר לאן שצריך.

יש כאלה ששואלים מי פה הבעל-בית אחרי שבבוקר מצאו את האוטו שלהם תלוש מהניקלים של סמל היצרן וכולם יודעים מי תלש ואף אחד לא עושה כלום כי זה דור העתיד ולמה לחפש צרות? 

 

אז מי פה בכל אופן בעל הבית?

אולי שני ליצנים שמקבלים פה את המשכורת כמו שצריך?

אולי זה שגם לו יש "מְיוּל" בשביל לנסוע בו במדרכות של השיכון דווקא בחצות הלילה? אולי הבעל-בית האמיתי זה הכלב של מוֹמִי שלא שם קצוץ?

 

לחמור שמקלנע יש גירסה נוספת ולא פחות מעניינת על מי פה הבעל-בית:

בשבוע שעבר, מתישהו בשעה עשר וחצי בבוקר, כשכולם כבר ברחו מהחום, איש תחת מַזְגָנוֹ, קילנענו בנחת על יד פעמון המשק שתלוי למעצבה בהתחלת השדרה של הזיתים, בדרך למעלה. על הדשא שבין שני חדרי האוכל לשעבר, קלטו עינינו הממושקפות תנועה בהחלט לא שיגרתית.   

עורבים.

עשרים עורבים, בערך, ניתרו והתעופפו בשקט אבל במתח. איזה שמונה מטר מֵהַשִׂיחִיָה של החדר-אוכל-צריף, על הדשא, הייתה נמייה. זאת הייתה נמייה אמיתית, ארוכה יותר ממטר כולל זנב, ודי מפחידה. העורבים הקיפו אותה במעגל וחיכו. הנמייה רצתה להתקדם למעלה, למרכז הדשא. העורבים התנפנפו ונעמדו מולה בחצי עיגול ולא נתנו לעבור. הנמייה יכלה אולי לנשוך עורב אחד אבל היא עשתה טוב טוב את החשבון ויצא לה שממנה לא יישאר כלום אחרי שהשאר ינקרו אותה.  

 

אז היא חיכתה. גם העורבים חיכו. אחר כך היא עשתה שני צעדים לכיוון הנדנדות.  העורבים התארגנו גם פה מולה בפוזה של אין מעבר לנמיות. היא ניסתה לזוז לעבר הזיתים. העורבים זזו בהתאם. לפני שזה נמאס על שני הצדדים, הבינה הנמייה ש"נוֹן פַּסֵרַן" ("הם לא יעברו", סיסמה ששפכה הרבה דם במלחמת האזרחים בספרד) והיא חזרה באין מפריע אל תוך השיחייה שמדרום לחדר-האוכל צריף.

 

העורבים וִידאוּ אי-הפרת הסדר במשך עוד חצי דקה. אחר כך שבו אל צמרות העצים ואל השפיצים בראש העמודי חשמל.  השקט והשלווה, כחום היום, חזרו לשרור.

 

אין ספק, אמרנו לעצמנו,  מי פה הבעל-בית.

 

בקלנועיות חמורית

אמן.

 

 

 

דוקא הרשימה הזאת העלתה עליך את חמתם של כל אנשי הממסד של הקיבוץ.

שְׁפוֹכֶת עשירה בביטויים לא מחמיאים ירדה עליך כמו גשם.

אתה זוכר שכך נהגה מרכזת שרותי הקהילה, כך גם מרכז המשק וכך גם אחרים שהוקיעו את דבריך כמְסַכְּנִים את עתידו הכלכלי של הקיבוץ ושחס וחלילה אסור להעליב ככה את המנכ"ל השכיר של המפעל.

הגדיל אחד מהחברים הוותיקים שתהה על טיב חוש ההומור שלך ורמז שהוא עלוב וגם לא לעניין. אחת הסיבות שבגללן רתחו עליך כולם הייתה השורה, בה כינית שני "בעלי בית" בתואר "ליצנים".

אתה זוכר שכשהיית ילד התחפשו בפורים או למלכת אסתר או לליצן. הליצן הזה היה תמיד ילד חמוד עם קונוס מקרטון על הראש ובגדים רחבים עשויים מבד סאטן מבריק.

הליצנים האלה היו מעלים חיוכים ותו לא. מסתבר שכיום משמשת המילה "ליצן" בעיקר למי שהוא תחמן, רמאי, לא ישר, וגורם נזקים.

בעיניך ליצן זה ליצן מצחיק נקודה.

 

 

חשוב להתנתק מיחסי העבודה המקולקלים של היום ולבדוק מה שרו פעם בבית החינוך בצפון ברח' פרדיננד לאסל פינת ברנשטיין (בית הספר שלך). אחרי 308 עמודי מחשב של "לפני שאתה שוכח" מעניין ללמוד שוב מה העסיק את מוחם ואת ריקודיהם של החלוצים של פעם. לא לדאוג. תיכף שבים לחרפה של הימים האלה.

 

מילים: נתן אלתרמן
לחן: יואל ולבה


בָּאנוּ בְּלִי כֹּל וָכֹל
אָנוּ עֲנִיֵּי אֶתְמוֹל.
לָנוּ הַגּוֹרָל מָסַר
אֶת מִילְיוֹנֵי הַמָּחָר.

הוֹרָה עֲלִי, עֲלִי,
אֵשׁ הַדְלִיקִי בְּלֵילִי,
טְהוֹרָה רַבַּת אוֹרָה –
הוֹרָה מְדוּרָה!

צֵא נָא לַמַּעְגָּל,
תֵּן נָא שִׁיר מִזְמוֹר לַדַּל.
הֵנָּה נֶאֶסְפוּ לִרְקֹד
בְּנֵי הָעֹנִי וְהַשּׁוֹט!

הוֹרָה עֲלִי, עֲלִי,
אֵשׁ הַדְלִיקִי בְּלֵילִי,
טְהוֹרָה רַבַּת אוֹרָה –
הוֹרָה מְדוּרָה!

 

 

בכלל, מי שרוצה לקרוא את הרצ"ב, כדאי לו לקרוא מה שכתוב בקטע הקודם. אולי הוא יבין על מה פה מדברים.

 

אין תגובות:

פרסום תגובה