יום שלישי, 7 ביולי 2020

זה אכפת לי


 

למען האמת ומסיבה שתבואר להלן אתה נפגעת מאד מאד מדברי מן-דהוא וכל שאר החוכמולוגיה.

לאחר שבועיים או שלושה פרסמת בעלון הקיבוץ, במדור "זה אכפת לי" (ולא ב"קלנועיות חמורית"), את הדברים הבאים:

מה שאיכפת לי

"בעלונים מס'  1082 ו-1083 נכתבו דברים קשים  וברוטאליים, שחלקם הוא ללא נשוא, על הקלנועיות החמורית ועל מי שכותב אותה. בעיקר נכתבו דברים בעקבות הרשימה מס' 166 של הקלנועיות החמורית. ברשימה זו תיארתי אירוע משובב עין ולב שחוויתי בימים אלה ושעניינו כיצד לימדו העורבים שלנו את אחת מהנמיות שלנו "מי פה בעל הבית".  האירוע היה כל כך יפה ומושלם עד שנראה לי ממש כמשל חי. לכן צירפתי בפתח הדברים מעין "נמשל" בשאלה: מי פה הבעל-בית?  ומניתי, בסגנון קילנוע חמורי, חמשה מועמדים להיות פה בעל הבית, כולם על דרך ההפלגה וההיפותטיוּת, כפי שאני נוהג ברבות מהרשימות.

 

לא רק לי ולעורכת העלון, "ברח לנו" בלי להבחין ב"מוקש". כמה וכמה חברים, כולל כאלה שעובדים במפעל, עצרו אותי ושאלו בפליאה מה פתאום ואיך הגיעו הליצנים האומללים מהקלנועיות החמורית אל כל מה שנכתב בעלון.

ה"קלנועיות החמורית" איננה מדור לתלונות הציבור. היא גם איננה "זה איכפת לי".

היא בכלל לא עוסקת בסוג הזה של הדברים, כפי שכמה חברות וחברים למדו לדעת ממני, בבירור ובנחישות, כשניסו לערב את הקלנועיות החמורית בטענותיהם כלפי המוסדות.

 

הקלנועיות החמורית היא, בסך הכל, 166 רשימות אישיות של "סיפורו של מקום". כולן אהבת המקום וחיבה עזה לכל חפץ, אתר ופרט מהתולדות וממעשי האנשים כאן. רוב הרשימות הן ממש תיעוד ושימור של הוויית יזרעאל, גם של מה שהוא פחות נחמד בעיניי אבל ראוי לציון דרך. חלקן הוא חוויותיי האישיות והמאד אינטימיות ממהלך שבעים ואחת שנותיי, בעיקר בקיבוץ הזה.

 

אני אחוז הלם ואלם נוכח הפיכתה של ה"קלנועיות החמורית" לשק החבטות ולבולם הזעזועים של מה שמתרחש סביב התהליך של ההתארגנות הכלכלית מחדש, אצלנו.

אני קובע בזה כי אין ולא הייתה לי שום כוונה להתערב, להתייחס, לטעון או "לתהות ולבחוש" (עיין ברשימתו של מן-דהוא) בכל ההקשר הזה. אילו הייתה לי כוונה כזאת הייתי מעדיף מסגרות אחרות, בלי להכתים כך את הקלנועיות החמורית, שכל כך חביבה על רבים (ועלי).

 

לא אוסיף מפני שמה שיש לי – ימלא חמשה ספרים על עניינים כמו אתיקה, תפקידה של מנהיגות, אחריותה למרקם החברתי והבעיות הסבוכות של הבנת הנקרא והנכתב. אני וקלנועיתי החמורית מסרבים בכל תוקף לשחק עבור שום צד במחלוקת כלשהי בעניינים שנזכרו בעלון כנ"ל.

 

ברוב המהומה על לא מאומה, נשפך במחילה, יחד עם המים והתינוק ותפארתו של חג ה-55 ,  גם החשק לכתוב בעלון. להתראות בשמחות.

לפני פרידה, רק חיבוק מהלב ונשיקה על מצחי כולם." 

 

 

עזוב אותך לכמה רגעים מהגועל נפש. הנה עוד שיר מבית חינוך, מאגר שירי ילדותך הבלתי נדלה והבלתי נשכח. אתה שכחת מהשיר הזה לגמרי. נתקלת בו במקרה כשכתבת את המחזה "הט אוזן והקשב לקול" ליובל ה-50 של בית הספר המשותף בעין חרוד.

אז התגלגל לידיך שירון בכריכה אדומה וקשה שלקטה וערכה שושנה צ'נסטוכובסקה. לתדהמתך היו כל השירים שלקטה לקוחים היישר מהמבחר של כל מה ששרת (שוב ושוב) בילדותך בבית החינוך בצפון, תל אביב.

כאן למדת שאת השיר חיבר ראובן גרוסמן (אבינועם) הלא הוא ראובן אבינועם שברא לתפארת ישראל את סדרת הספרים "גוילי אש". המלחין של השיר הוא נחום נרדי, גם הוא אחד מעמודי התווך של הזמר העברי.

לא פלא הוא שהשיר הזה גם הוא הגיע בריצה לבית החינוך בצפון יחד עם כל דוֹמָיו החלוציים והפועליים.

 

מילים: ראובן גרוסמן (אבינועם)

לחן: נחום נרדי

 

הַךְ בָּרֶגֶל מַטָּה, מַעְלָה

עַד סְעֹר הַדָּם בִּיְקֹד!

עֹל נִפְרֹק וְחִישׁ נֵקַלָּה,

הוֹרָה כִּי נֵצֵא נִרְקֹד.

 

עַד קוֹלֵנוּ תְּהוֹם יַבְקִיעַ

וְהִרְנִין גִּבְעָה וָגַיְא,

וְהִדְלִיק גָּבְהֵי רָקִיעַ

שִׁיר עֻזֵּנוּ, שִׁיר עַם חָי!

 

רַב כֹּחֵנוּ! שִׁיר נִפְצָחָה,

לָעֲבוֹדָה בָּאֵשׁ וָחִיל!

טוֹב לִסְחֹר בְּהוֹרָה כָּכָה –

שְׁכוּרֵי שִׁיר וּשְׂרוּפֵי גִּיל!

 

נַעֲצֹם עַיִן וְנַפְשִׁילָה

אֶת רֹאשֵׁנוּ בִּמְחוֹל אוֹן

עֵת נֵימִינָה וְנַשְׂמִילָה

וְהַהוֹרָה כִּי נָרֹן!

 

יוֹם תָּמִים מָלְאוּ כַּפַּיִם

פְּרִי שָׂדַי, תְּלָמִים וְנִיר,

אַךְ עַתָּה נְטוּ כְּתֵפַיִם

וְתִרְקַע רַגְלֵנוּ שִׁיר.

 

רַב תּוֹדוֹת לְךָ, שִׁיר כִּי תַּתָּ

אֵשׁ בַּלֵּב וְגִיל יְקוֹד!

הָבָה! רֶגֶל! מַעְלָה! מַטָּה!

כָּל עוֹד כֹּחַ יֵשׁ לִרְקֹד!

 

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה