יום שני, 6 ביולי 2020

חמור מתנצל

בעקבות ויכוחים ציבוריים שזלגו לטור הקלנועיות החמורית שפורסם בעלון הקבוץ בשנת 2003 

התנצלות החמור על עוול שהוא (לא בכוונה) אולי עוד יעשה?  

 

כל מיני דברים (בלי סדר חשיבות) כמו מה שנהייה מהנגריה.

מה שעוד מעט יהיה עם מחסן הבגדים והמכבסה, מה שנהייה מסידורי צריכת החשמל לבית, מה שנהייה לפרצוף של כל התעשיות, מי עובד איפה ולמה?

מי מנהל את מה ואיך ? מה שנהייה מכל הבתי-ילדים ואיך זה בכלל עובד?  

הכל  שורף את המוח של החמור המקלנע שמזמן כבר לא תופס איך כל זה ולמה. 

כך לא רק מפני שחמור הוא חמור או רק סתם סניל ואַהֲבָּל.

 

כך מפני שלפני ששים שנים, בתנועת הנוער,העבירו  לנו פעולות על הקיבוץ  שלפיהן  כל הנ"ל היה אמור להיות משהו אחר בכלל:  

היינו צריכים להיות שווים, אוהבים, עובדים בעצמנו בכל עבודה וכל העבודות שוות ערך.  

היינו אמורים לחיות בפשטות, להיות אידיאליסטים ולרצות שרק יהיה טוב לכולם ולמדינה, נקודה.

 התמימות, הראויה לרחמים הזאת,  לא כללה הפרטה והפרדה בין קהילה למשק. 

היא גם לא כללה מרכזי ריווח בכל תחום.   קודם כל היא כללה את העיקרון שצריך לחיות לפיו -

"כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו   ובשיתוף ובשוויון ערך האדם, בסולידריות ובמירב העזרה ההדדית" שזאת הייתה כל התורה על רגל אחת. 

החמור ודומיו הגיעו לקיבוץ בגלל החזון הזה, שהוא  מה שהניע כאן את הכל. נקודה.  

ועל זה נעול החמור. שום דבר אחר לא יידחק לנשמה שלו במקום זה וחבל על הזמן. 

זאת הסיבה שכל שינוי, שיפור והתקדמות בפרינציפ של מה זה קיבוץ – נראים לחמור כסטייה, תיחמון, בגידה, רמאות וחתירה תחת יסודות העולם  שלנו.  

 

למען הסר כל ספק:  החמור יודע כבר ש"כל אחד לפי יכולתו ולפי צרכיו" היה (אולי) טוב בתור חזון של נביאים בתנ"ך.  לקח כמה עשרות שנים עד  שהתורה הזאת התבררה  כקנה מידה בלתי אפשרי לניהול חיים  בימינו אפילו בקיבוץ, בעיקר בגלל מה שמתרחש סביבנו אבל גם בגלל מה (שמסתבר)  שאנחנו.  

זה היה חלום גדול שנתקע בנשמה , שכבר אי אפשר לעקור אותו, אפילו לא בניתוח השתלת מוח חדש במקום השרוף.

 

בגלל זה לא מסוגל החמור לשקול בענייניות, מה ואיך לעשות בשביל לשרוד או בשביל לפתור בעיות בשוטף, בלי להגיד אוטומטית משהו רע על זה.

אפילו אם הוא לא מתכוון בכלל. חזון אחרית הימים ההוא – לא עוזר לשום בעיה בחיי יומיום.

 

ועל זה התנצלות מראש על כל מעידה שלא תבוא. 

נא להתחשב ולא לקחת אישית כלום.  מה שלא פחות עצוב אבל קבוע, זה שהתור של כולם יגיע פעם להיות חמור שמושכים לו את החיים מתחת לרגליים.

סליחה. שוב אנחנו מתנצלים, ואנחנו עָפָר תחת כפות רגלי ה"עולם ישן עדי היסוד נחרימה" וגם תחת "ישן מפני חדש תוציא".

 בקלנועיות חמורית

 אמן

 

 עוד שיר חלוצי מבית החינוך בצפון. זה שהיה  ברחוב פרדיננד לסל פינת ברנשטיין. לא תמיד היה שם מורה לזמרה שינהל שירה בציבור לפני האוכל או ביום שישי שתמיד הוקדש לחנך את התלמידים לערכי תנועת הפועלים עם חולצה כחולה. אבל תמיד היו שתי תלמידות מתנדבות להתחיל לשיר בקול רם ולמשוך אחריהן את כל בית הספר.

אחת הייתה לאה והשניה הייתה ימימה, שתיהן בכיתות יותר גבוהות משלך.

הן אפילו נהגו לעשות  מן תחרות במי שתצליח לקפוץ ולהתחיל איזה שיר.  והנה אחד מהשירים:

 

 מילים: אברהם ברוידס

לחן: דניאל סמבורסקי

 

זוּלָתֵנוּ מִי יוֹדֵעַ

בִּדְמָמָה לָשֵׂאת כָּל טֹרַח,

לְיַשֵּׁר גַּבְנוּן כָּל אֹרַח

וּלְבָרֵךְ רִתְמַת הָעֹל.

 

זוּלָתֵנוּ מִי יוֹדֵעַ

גִּבְעוֹת חוֹל הָפוֹךְ לְחֹרֶשׁ

בְּחֵיק סֶלַע הַכּוֹת שֹׁרֶשׁ

רִגְבֵי אֶבֶן קוּם וּגְאֹל!

 

זוּלָתֵנוּ מִי יוֹדֵעַ

זְחֹל כַּצָּב וְטוּס כַּנֶּשֶׁר,

צֶקֶת כְּבִישׁ וּמְתֹחַ גֶּשֶׁר

עַל עֶבְרֵי תְּהוֹם וּשְׁאוֹל!

  

אגב, אברהם ברוידס המשורר היה ממייסדי תנועת הנוער העובד וכתב הרבה שירים על עבודה ועל חלוציות.

הבן שלו שקראתם לו גֵרָלֶ'ה היה אתך בהכשרת מעיין ברוך.

אחר כך הוא נהייה עורך דין. את הלחן חיבר דניאל סמבורסקי, אחד מעמודי התווך של תחיית הזמר העברי שעליו גדלת . 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה