יום שני, 6 ביולי 2020

זיכרונות המזכיר

לא מכבר  הלך לעולמו חבר קיבוצך יוסי פיקרסקי.

עוד אחד מאלה שהתפלחו לפניך.

הצוציק היה בסך-הכל רק בן 75 אבל שְבַע אירועים מוחיים שסופם היה גם עיוורון טוטלי. עלייתו השמימה הייתה גאולה מייסורים.

לך היו כמה וכמה התחככויות עם יוסי פיקרסקי.

תעזוב בשקט את הסיפור של  elex (המפעל לכרסומות ממוחשבות שקבר את קיבוץ יזרעאל עמוק באדמה) , יוסי ניחן בחוש טבעי לעסקנות ציבורית מועילה.

הוא היה גם גזבר הקיבוץ וגם שליח ל"הבונים" באוסטרליה ובכלל השתייך לציבור האוסטרלי בקיבוץ יזרעאל. בכמה וכמה ארועים כיכב הבחור כנציגנו מול המוסדות. 

ביניהם ייזום פגישות עם פנחס ספיר ועם יוסף אלמוגי בקשר לבניית חדר האוכל (זה של עכשיו).

 

אבל אתה מנסה להיזכר במשהו אחר.

למה ואיך ומאיפה בחרו בך לקדנציה שנייה של מזכיר הקיבוץ?

אלה, בערך, עיקרי הדברים הזכורים לא רק לטובה.

בסוף הקדנציה הראשונה שלך כמזכיר הקיבוץ החליף אותך גדעון טלטש (צעיר ממך ב-10 שנים). אתה זוכר איך בסוף החפיפה, אחרי שפרסת לפניו את כל הפלונטר של המיזכור, שאל אותך הבחור: בסדר, הבנתי אבל איפה פה העבודה? 

אתה כמעט נפלת עם הכסא לאחור וגם התפוצצת מצחוק.

כשהתאוששת אמרת לו

"אני יוצא מהדלת הזאת ואחרי חמש דקות מקסימום הדלת תפתח והעבודה תיכנס, שלא ידאיג אותך"

. את גדעון טלטש החליף כמזכיר נפתלי סְלוֹמֵן הנודע בשם "תוֹלִי". תולי היה מה"אנגלוסקסים" של קיבוץ יזרעאל. הוא הגיע יחד עם "גרעין גניגר" שהשלים את הקיבוץ ב-1958. המנטליות הקיבוצית של החבר'ה האלה הייתה בהחלט שונה מזאת של החברים הצברים, ובכמה עניינים, אפילו יותר מוצלחת.

איך שלא יהיה, תולי הביא אל תפקיד המזכיר מן גישה של "לא כל כך צריך מזכיר כמו שהיה מקובל עד עכשיו ועדיף שהכל יסתדר בלעדיו".

בכלל היו לו כל מיני "יציאות" לא מובנות ולא כל כך חביבות. 

אתה עבדת אז בנגריה.

חוץ מהנגרייה היה הראש שלך כולו רק בעסקי תאטרון בתנועה הקיבוצית.

בוקר אחד הוזמנת לחדר המזכיר. היו שם כמה חברים מהמזכירות ומוועדת המנויים (לא זוכר בדיוק מי) ומשום מה יוסי פיקרסקי בראשם.

כולם יחד הציעו לך לחזור ולהיות מזכיר הקיבוץ גם מפני שלא מוצאים אף אחד אחר וגם מפני שהמצב הקיבוצי ביזרעאל הוא לא מי יודע מה.

האחרים יצאו ויוסי פיקרסקי ואתה נשארתם בחדר לבדכם. יוסי המשיך לתבוע ממך להיענות לבקשה וטען שהמצב חמור ביותר, יותר ממה שהחברים תיארו ושצריך לקחת את העניינים בידיים ושיהיה פה בעל-בית כמו פעם.

אתה זוכר מצויין שטענת כנגדו שמה פתאום יבחרו דווקא אותך לעוד פעם המזכיר ושזה לא בא בחשבון ושטוב לך לעבוד בנגרייה (מרכז כמובן) וגם לעסוק בכתיבה ובבימוי ולא בשום דבר אחר.

יוסי פיקרסקי התעקש ולא ויתר. בשלב מסויים הוא כמעט בכה בדמעות מרוב דאגה למה שיהיה אם אתה תמשיך לסרב.

אם אתה זוכר נכון, אז הסכמת להבחר כמזכיר רק בגלל הדמעות של יוסי.

אתה גם זוכר שהמזכיר, נפתלי סלומן לא נוכח בכל הסצנה הזאת ואתה לא זוכר בדיוק למה, אולי מפני שהוא לא אהב את הסיפור ואולי מפני שחברי המזכירות התייאשו מכל הצורה של עבודת המזכיר והלכו לחפש מישהו אחר.

 

מי שקורא את כל הנ"ל רשאי בהחלט לחשוב שיש פה איזו חזרה כללית על מה שאחת מקוראותיך ( הכותבת לאחאב בנך, המעלה את הזיכרונות באינטרנט), אהובה קליין, ציינה  בתגובה לרשימה קודמת:

"זה לא פלא שכל פעם שהחברים בקיבוץ נתקלו בבעיות הלכו ישר לאביך היקר איש האשכולות.  הוא תמיד הציל את המצב  ועל כך יישר כוח!  כן ירבו כמוהו בישראל המשך שבוע טוב ויצירתי.   בברכה  אהובה."

יכול להיות שבתוכך אתה מסכים עם  אהובה קליין אבל ההיגיון הקר שעוד נותר בך גורס שהמחמאה גדולה מדי וזה לא בדיוק מה שקרה. למה? אתה, כמו כולם, יודע שבתי הקברות מפוצצים מאנשים שאי אפשר היה להחליף אותם.

ואתה גם יודע שאנשים אחרים חשבו עליך כל מיני דברים רק לא שאתה מי יודע מה חכם גדול וגיבור נורא. 

 

לפני כמה ימים שאלת את חברך דריק דוידסון (גם הוא אנגלוסקסי במקור) אם הוא זוכר מה זה כל הענין עם החלפת המזכיר ולמה בחרו דווקא אותך למזכיר.

דריק אמר שהוא לא זוכר. מה שהוא כן זוכר זה שההתנהלות של תולי כמזכיר לא נראתה גם לו וגם לכמה אחרים. מה לא נראה לו? שאלת.

הוא השיב שהוא לא בדיוק זוכר, אבל מה שהוא כן זוכר שגם ההתנהלות שלך כמזכיר, גם היא לא תמיד מצאה חן בעיניו בכלל. 

אתה הופתעת ושאלת אותו מה רע עשית?

ההוא השיב בלי למצמץ:

"אני הייתי אז סדרן עבודה. כמה חברים שהסתכסכו אתי בענייני סידור עבודה הלכו אליך ויללו על זה שאני עושה להם את המוות. מה שאתה עשית בנידון היה לזמן אותי לחדר המזכיר ולהציע לי להתפטר מהתפקיד".

"נו?" שאלת "ואתה התפטרת?"  הוא אמר שכל הסיפור היה בגלל זה שבשעת השכבת הילדים (בלינה משותפת) הוא לא הסכים לטפל בכלום ורק דרש מהחברות והחברים האלה שיעזבו אותו בשקט ושיתפסו אותו רק בשעות העבודה.

"נו?" המשכת. דריק המשיך: "אני אמרתי לך שאתה יכול להזדיין ואני לא מתפטר."

אתה דווקא אוהב את הסיפור הזה, אותו שכחת לגמרי לגמרי.

מה שאתה כן זוכר מצויין בתחילת המיזכור השני מ-1974 ואילך, זה שלפני שהספקת לקנח את האף ולהגיד "ג'ק רובינסון" נפלת ישר לתוך פלונטרים נוראיים, כמו המריבה המכוערת בין שלוש אחיות המרפאה, מה שהפחיד וציברח את כל הקיבוץ.

על הפלונטר המסריח של תכנון חדר האוכל החדש וגם, למשל, לתוך הפלונטר של סילוק משפחה עם ארבעה ילדים שהגיעה לא מזמן ושהסתבר שהאבא הגיע הנה לא בגלל ציונות וסוציאליזם אלא בשביל לנטוש ולהשאיר פה את האישה והילדים ולהשתחרר מהצרות.

מיותר לציין שהעונג להתעסק בדברים האלה היה כולו שלך וגם זכור מאוד מאוד מאוד לא לטובה.

אבל על יוסי פיקרסקי לא התרגזת.

מפני שהבחור הזה, עד כמה שאתה זוכר, לא כעס ולא רגז על אף אחד בחיים שלו. 

 

אין תגובות:

פרסום תגובה