יום שני, 6 ביולי 2020

רבע לחם וזיווה ביר


אמרת שאתה חייב לשוב ולעסוק בתמונות התנ"ך. השקעת בתחום הזה את מיטב נימי נפשך. אבל פתאום (לא יודע מאיפה ולמה) אתה נזכר במשהו אחר. אז לפני שהוא יברח מנימי נפשך אתה תופס לו בזנב.


יש זיכרונות מילדותך שאתה זוכר ויש זיכרונות מילדותך שאחיך הפרופסור זוכר ואתה בכלל לא.

אז הנה כזה זיכרון:

בתקופה שלא היה בבית מה לאכול (בתחילת מלחמת העולם השנייה, כשהיה חוסר עבודה, כשאביך יצא לבנות גשרים בסוריה) אימא שלך הייתה נאלצת לעבוד כעוזרת בית. ברחוב גורדון פינת שלמה המלך מצד מזרח עבדה אימא אצל מישהי בקומה השנייה.

בסוף יום שישי אחד סיימה האימא שלך את ניקיון הדירה הזאת. היא זכרה  שאין בבית לחם אבל זכרה גם שחשבון ההקפה אצל טריינין ממול סגור והוא כועס על אימא.

אז היא פנתה אל בעלת הבית ואמרה:

"עד שאני אגיע למכולת כבר יהיה סגור לערב שבת. אולי את יכולה לתת לי איזה רבע לחם? ואני אחזיר מתישהו?

אימא שלך פשוט שיקרה אבל חזרה הביתה עם רבע הלחם אפילו שחשבונה במכולת נסגר ושהאישה ההיא האמינה לה אע"פי שמה שבאמת היה זה שלאימא שלך לא היה כסף אפילו בשביל לקנות רבע לחם. והכל על מקומו בא בשלום.


אחיך הקטן (הפרופסור בגמלאות היום) זוכר את הסיפור מפני שהוא היה נוכח כשזה התרחש. וזה הוא שחזר וסיפר לך את הזיכרון המאוד משמעותי מהתקופה ההיא ברחוב גורדון 79. על נעוריך ברחוב התל-אביבי הזה כתבת הרבה בתחילת "לפני שאתה שוכח".

ועוד משהו אבל מעכשיו.

 

 

ביום חמישי האחרון צילצל הטלפון בזק שלכם בשעות הערב. כרגיל אתה לא מרים את השפופרת של הטלפון  בזק בגלל שתי סיבות:

- עד שאתה מגיע אליו זקן, עיוור וצולע מתייאשים שם בצד השני ומשתתקים.

- אם זה הטלפון הבזק הזה אז זה לא המשפחה שלך וזה ממש לא חשוב. רק את הסלולר אתה מחשיב.

 

אשתך כן הרימה את הטלפון הזה. הסתבר שהמטלפן הוא פלוני יפתח מזור, איש האתר "השירה העובדת האובדת". הוא נזכר לספר לך על אירוע שהתרחש בשדה בוקר בחג החנוכה. זה היה קונצרט ארוך של שירים מהתנועה ההתיישבותית בביצוע זמרים מקצועיים, בין השאר מרגלית צנעני ועוד... הוא סיפר לך שזמר אחד חמי רודנר בן גבעת ברנר,  שר שם את השיר "שלכת".

הוא אמר שזה היה ביצוע מופלא ושכדאי שתקשיב לזה. בקושי הצלחתם, אשתך ואתה, לחפש את זה ברשת ולשמוע. לא רע בכלל. אבל לא יועיל - הביצוע הכי מרשים הוא עדיין הביצוע של חוה אלברשטיין בתקליט "צמח בר". אבל זה לא העיקר. העיקר הוא כי שוב אתה זוכה לד"ש חם מההיסטוריה, מה שחשוב מאוד לזקנים בני 83 פלוס ומשכנע אותם להמשיך ולחלום.

 

 

אתה מנסה להתחיל ולהיזכר בעניין נוסף אבל זה לא מצליח.

למה לא מצליח? עוד מישהו מת. יותר נכון מישהי הלכה לעולמה.

חברת הקיבוץ שלך זיווה ביר. היא לא התפלחה לפני אחרים אל סוף כל בשר. היא הרוויחה ביושר ובעמל רב את מקומה בתור להצטרף לכל החבר'ה שנחים שם בשקדים. (מטבע לשון יזרעאלי לבית הקברות הקטן של יזרעאל ששכן בתוך מטע שקדים. השקדים כבר נעקרו אבל הביטוי ובית הקברות נותרו).


זיווה השתייכה להכשרת "תל-גזר", אליה הגיעה עם עוד כמה בנות מחוות משק הפועלות  "פתח תקוה". החווה הזאת הכשירה את  בנות ישראל להשתלב בהתיישבות העובדת במדינה שבדרך לפני פרוץ המדינה. במשך כל מסלול חייה התבלטה זיווה בהמון יוזמה ולקיחת אחריות בכל מה שעסקה בו. היא הייתה רב-טבחית, כובסת, רכזת מחסן הבגדים (ה"קומונה"), רכזת מחסן ההלבשה הבין קיבוצי ברחוב ברנר בת"א, רכזת הקניות ביזרעאל, וגם  רכזת הכלבו המקומי. זיוה הייתה נחושה בדרכה וגם דעתנית. כשבחדר האוכל "צריף" של אז, כשכולם אכלו חצילים במיץ עגבניות בצהריים (כי משהו אחר לא היה), אתה זוכר שכשמישהו העז להתלונן באוזניה על התפריט היה מקבל את הכל בחזרה, מתובל בגערה מפחידה. זיווה הייתה אישה גדולת מימדים ולא כל-כך בריאה. אבל אתה דווקא זוכר מצוין אותה גם כשהיא שרה במקהלה וגם כשהיא רוקדת הורה כמו בלון שממריא אל התיקרה.

ת.נ.צ.ב.ה  ואולי עוד תחזור אליה.

טוב. אתה חוזר.

בעוד כמה פסקאות אתה תאזכר את האניה הרוסית "רוסלן", זאת שהיתה ה"מיי-פלאואר" של העליה השלישית ושל תולדות הציונות.

לפי דעתך נולדה זיוה ביר שמונים שנה מאוחר מדי. היה מתאים לה יותר להגיע לארץ באוניה הזאת מפני שגם באופיה וגם במעשיה דמתה יותר לנשים ההן, עם הקוקו והסראפן והטוריה והשיבריה, מאשר לבנות שאתן הגיעה לקיבוץ. ועדיין אולי עוד תחזור אליה.

 

הצרות באות בצרורות. יחד עם זיוה ביר וגם באותו הגיל הלך מאיתנו השחקן יוסי גרבר, זה שנולד וגדל בשכונת מחלול שהיתה פעם ברחוב הירקון, תל אביב. על שכונת מחלול בנו אח"כ את "כיכר אתרים". יוסי גרבר שיחק במיליון הצגות. אתה זוכר היטב את חלקו בהצגה על היהודי האמריקאי הזקן שמקבל יהודי צעיר לטיפול סעודי, לא זוכר מה שם ההצגה. תפקיד קצרצר אך בלתי נשכח עשו הוא ויוסף כרמון במחזה השקספירי "קוריולנוס", שניהם סנטורים רומאים מרושעים. משם אתה גם זוכר את אורנה פורת, האמא של קוריולנוס הגיבור, ממררת בבכי נורא על מותו של בנה בסוף ההצגה.

 

 

אין תגובות:

פרסום תגובה