מלכין

 

לפני כמה פסקאות דברת על איזה "אני מאמין" שקשור לסיווג יהדותך.

בעצב רב וביגון קודר שמעת על כך שאיזה קנאים ירושלמיים תלו דברי נאצה וגם סכין על דלתו של הפרופסור יעקב מַלְכִּין, כך - בגלל משנתו הידועה בענין היהדות האתאיסטית ותנועת "תמורה" בכלל.

אז ככה: אתה מוצא שמה שיעקב  מלכין וגם בתו אומרים זה די דומה למה שאתה חושב או מאמין בו.

המשוגעים המאיימים על יעקב מלכין בדברי  נאצה וסכין מזכירים לך מיד את הסִיקָרִיקִין, שפרחו לתפארת ישראל  בעם היהודי לקראת חורבן הבית השני.

מחבלי הדקירות המוסלמיים מהאינתיפדה השלישית לא המציאו את הדוקרנוּת (לדקור כל מי שאפשר).

היה להם ממי ללמוד משהו.

אנחנו לעומת זה לא למדנו ולא שכחנו להיות גם סיקריקים שהופעתם מחדש מבשרת את חורבן הבית השלישי ואוי לעיניים שכך רואות.

 

(צלמית כענקית)

 

מה פתאום בא לך לכתוב דווקא על יעקב מלכין?

אתה לא מוכרח להגיב על כל אסון מטומטם שמתרחש עכשיו ויש הרבה.

אבל מה? לפני 47 שנים, כשהיית באוניברסיטה, למדת שנה שלמה שיעור במחשבת הדרמה. המורה היה יעקב מלכין בכבודו ובעצמו.

אתה זוכר שהוא טען "שהחוקים" של אריסטו בדרמה מגבילים את המחזאות.

הוא הביא את דבריו של תאורטיקן רומאי שאמר כי יותר מעניין יהיה אם גורם כלשהו מיסודות המחזה (סיפור מעשים, נפשות פועלות, או זמן המחזה) יפרוץ את המסגרת ויביא אל ההצגה הוויה שלמה ואחרת בניגוד "לחוקים".

אתה זוכר שיעקב מלכין הופתע מתגובת הסטודנטים לשלילת הרעיון.

אתה גם זוכר שהיעקב מלכין הזה רצה להיות שובב וניסה להתחיל עם אחת מהסטודנטיות, גם יפיפיה וגם נשואה. שמה היה נ.ג. (השם שמור במערכת).

 

(מושכת במבושים 120X100)

 

לפני 58 שנים הייתה הארץ הזאת יותר קטנה ועם רבע מספר הנפשות וכולם הכירו את כולם.

אז עשר שנים לפני שלמדת משהו מיעקב מלכין יצא לך לשמוע די הרבה חומר למחשבה מדב בֶּער מלכין. הוא הוא האבא של יעקב מלכין. מתי שהוא ב-1957 או 1958 הציעו לך מהמשק לצאת לסמינר רעיוני בבית ברל. כך זה היה מקובל פעם בתנועה הקיבוצית.

אבל מה שלא ידעת על הסמינר הזה שהוא נועד או לקשישים או לצעירות וצעירים שמחפשים חתן או כלה.

בלב שלם ובצימאון לדעת הגעת לבית ברל לאיזה שבועיים. היה די מעניין ומבחר ההרצאות התפרשׂ על כל מה שיש בעולם.

אתה היית בבית ברל כמה וכמה פעמים גם בסמינר מדריכי קומונה, גם בישיבות של מרכז איחוד הקבוצות והקיבוצים וגם בכמה חזרות של בימוי הצגה בנוער העובד והלומד. בכלל אז כינו את בית ברל בכינוי:

"בית גרל" וזה בגלל בית הספר להמון בנות בעניין להיות גננת או מורה.

אתה זוכר היטב את המרצה דב בער מלכין.

זה היה איש גדול עם זקן ומקטרת.

כל הזקן סביב הפה שלו היה חום מהעשן של הפָּיִיפּ, כמו אצלך היום. אבל לעומת אצלך היום היה דב בער מלכין חכם אמיתי שהשכלתו חובקת עולם.

הרצאותיו לא ניתנו תחת איזו שהיא כותרת מסוימת.

הוא דיבר על הכל – על ספרות, על פוליטיקה, והרבה מאד על תאטרון אירופאי. כל זה מגובה היטב ממה שכתוב עליו בויקיפדיה.

קשה לזכור את כל מה שאמר, אבל שתי ציטטות מדבריו נחרטו אצלך במוח. על טיבם של שחקני תאטרון סיפר:

מנהל ה"שאושפילהאוז" בציריך נהג להצהיר:

"אני מתעקש לדרוש משחקנים  שידעו לקרוא. על לכתוב אני לא מתעקש ".

ועוד אמר דב בער מלכין: "אני מתעב צדיקים. כשאני רואה צדיק בא לקראתי אני ממהר לעבור לצד השני של הרחוב".

נוכחותו של דב בער מלכין הקרינה גם הומור, גם ציניות וגם נכונות למעשים שובבים.

(עירית גדולה 2 46*41) 

כבר מזמן לא כתבת על עסקי נשים בזכרונותיך. 

כשהיית בסמינר הזה היתה שם בחורה בגילך, עגלגלה לגמרי, עם פנים יפים  וגם קצת גדולה. לך היה הרבה מה להגיד על כל דבר והיא הייתה מתווכחת אתך על כל דבר. שבועיים אחרי שחזרת הביתה מהסמינר קבלת ממנה מכתב מרתק.

במכתב הזה הודיעה לך ישירות ובצורה שלא משתמעת לשתי פנים שהיא מבקשת להפגש אתך בקרוב ואפילו יותר מפעם אחת.

אתה הבנת מזה מה שהבנת. כתבת לה בחזרה שזה מאד מחמיא אבל יש לך חברה שאתה אתה מתכוון להתחתן בקרוב וסליחה ותודה רבה.

אתה מניח שהגברת הזאת היא כיום בת למעלה משמונים.

שמה בישראל היה תלמה דוּבִּי.

אגב, באותו רגע הייתם, אתה ואשתך לעתיד, פרודים זו מזה. האירוע הנ"ל גרם לך להפסיק להתלבט ולהחליט עם מי ועם מה אתה מתחבר.    

 

(אילי ריינר - עירום 1994)

מזמן כבר לא היה פה שיר מפעם. זה אמנם לא טקטי להביא כזה שיר אחרי כל מה שכתוב קודם, אז מה.

פתאום, לא יודע למה, זרם המחשבה זורק אותך ל-70 שנה אחורנית ולאחד מהשירים הקצרים והגסים ששרת בתנועת הנוער עם החבר'ה:

המצב קשה, המצב קשה,

יש סדין, יש מזרון,

ואין על מי לישון.

 

את השיר הגברברי הייתם שרים הרבה לפני שהצלחתם להתקרב לבנות ואת השיר הזה לא הייתם שרים על-יד בנות.

דרך אגב, הלחן של השיר היה השיר הרוסי של סַבָּלֵיי הדוּבִּינוּשְׁקָה, זה שמתחיל במילים "הֵיי אוּכְנְיֶים, היי אוּכְנְיֶים". 

סַבָּלֵי או סַאוָורֵי הדוּבִּינַה , היו אלה שדחפו או משכו מטענים ע"פ הנהר, תוך צעדה על הגדה.

זה מה שידוע לך וזה היה העיקרון של כל תובלת הנהרות ברוסיה של פעם.