אולי כבר אמרת את זה. כשעסקת במשך כמה שנים בכתיבת 413 רשימות בשם "בקלנועיות חמורית", היו שם כל מיני סוגים.
הסוג הכי חביב עליך היו רשימות בסגנון "ספורי מקום".
זאת אומרת – על כל מיני חפצים או אירועים שהתרחשו בקיבוץ יזרעאל.
הצליל שהיה עולה מהמקטרת שלך המקישה על הגונג ההוא מזכיר לך בהחלט קלנועיות חמורית אחת.
והנה על סדן אחד קצת נוטסטלגיה וגם על 1963.
רגע! עוד פתאום זכור לך שיר אותו שרו בבית החינוך בצפון וגם בארועים חגיגיים של "התנועה המאוחדת". וזה השיר (מאת אריות הזמר העברי יואל אנגל ואהרון אשמן):
מילים: דוד הופשטיין
תרגום/נוסח עברי: אהרון אשמן
לחן: יואל אנגל
דִּין דָּן, דִּין דָּן,
דִּין דָּן, דִּין דָּן, דִּין דָּן
הָיֹה הָיְתָה צְבָת עַל סַדָּן –
דִּין דָּן, דִּין דָּן...
מִמְּטִיל בַּרְזֶל יָשָׁר
הִיא קָשְׁרָה עִגּוּל חָסִין –
דָּן דִּין, דָּן דִּין...
חַד וּתְרֵי, טַבַּעַת הֵא,
עוֹד אַחַת וְעוֹד שְׁתַּיִם –
הִנֵּה כֶּבֶל נְחֻשְׁתַּיִם:
כֶּבֶל, כֶּבֶל, מַאֲפִיל,
עַל כָּל דֶּרֶךְ וְעַל כָּל שְׁבִיל,
בַּאֲשֶׁר כַּף רֶגֶל שָׁם –
דִּין דָּן, דִּין דָּן...
וְרָצוֹן בָּא חָפְשִׁי רַעֲנָן
וּכְנָפַיִם פָּרַשׂ
וַיִּתְפֹּשׂ הַצְּבָת מֵעַל הַסַּדָּן
וַיִּתְפֹּשׂ כָּל חֻלְיָה כַּדִּין.
הִתְפַּזְּרוּ חֻלְיוֹת מֵעֲבָרִים
גַּם פֹּה, גַּם שָׁם,
דִּין דָּן, דִּין דָּן,
תּוֹר כֶּבֶל תָּם.
וְרוּחַ אָבִיב בָּא מַרְנִין,
דָּן דִּין, דָּן דִּין...
פְּרָחִים וִילָדִים
עַל כָּל שַׁעַל
דִּין דָּן, דִּין דָּן...
עִם צְלִיל הַבַּרְזֶל
עוֹד צְלִיל אֶחָד יַעַל
שִׁיר הַחֵרוּת הוּא בָּא וָרַן:
דִּין דָּן! דִּין דָּן!
דִּין דָּן, דִּין דָּן,
דִּין דָּן, דִּין דָּן, דִּין דָּן!
היה הייתה צבת הסדן, דין דן! דין דן! (23) 19.11.99
ועכשיו לעניין אולי משעשע ואולי לא.
אבל בהחלט מן חלק של ההיסטוריה של קיבוץ יזרעאל.
יום אחד, לפני כשלש שנים, נכנסה למשק בחורה אחת, לא בדיוק מהארץ הזאת.
היא הסתכלה על הכל כאילו שהיא לא יודעת מה, בעצם, היא מחפשת פה.
כששאלו אותה, מה בדיוק? אמרה:
"אני מקנדה. אבא שלי, יצחק לוין, היה ממייסדי המקום."
אף אחד לא ידע על מי היא מדברת. את חזי ודני (האחרונים מהפלמ"ח) היא לא הצליחה לתפוס. חזרה כלעומת שבאה, יוצאת מעמנו בפחי נפש, יש להניח.
זאת הייתה בתו של פוּלְמוּח, הפלמח"ניק, ראשון המסגרים ביזרעאל, (כאשר היינו עדיין "זָרְעִין"), בחור צנום עם שפמפם, שהיגר לקנדה ונהייה שם כומר נוצרי. זה מה שהיה ידוע ומקובל לדעת אודותיו. פולמוח היה, מן הסתם, הראשון כאן להתיז גיצים בהלמות פטיש בברזל מלובן על הסדן ההוא.
כיום ניצב הסדן בתור חצי גרוטאה במסגרייה.
רק חצי, כי ישראל מור (המסגר) טוען שלפעמים הוא עוד משתמש בו, אף על פי שכמה וכמה אספנים מומחים כבר שמעו על הסדן ההיסטורי הזה והיו פה וביקשו לקנות אותו לאספנות. הסדן ובסיסו כבר לא נמצאים במסגרייה, כי שם לא צריך אותם כל כך, אלא בתא שבין המסגרייה לפינת הסיכה. בסככה שהתחילה כסככת טרקטורים ואחר כך גם הייתה מוסך וגם מסגריה, עד שנהייתה מה שהיא עכשיו.
לא פחות עתיר משמעויות ואוצר זיכרונות, הוא בסיס הסדן.
בדרך כלל עומד כל סדן על גזע עץ שנוסר במיוחד לצורך זה, ממה שהיה פעם עץ גבוה וישר ועבה. הסדן הזה מונח על חמישים גזרי קרשים שחוברו להם יחדיו בעמידה לכדי ריבוע כמו בלוק, בעזרת שתי רצועות חבק, עשויות אף הן מלוחות או שברי ארונות שנמצאו אז למכביר בכפר הערבי. גזרי הקרשים הם סיפור בפני עצמו.
כשעלו להתישבות בכפר הערבי, זרעין, לא היה בקבוצת יזרעאל שום קרש חדש.
כל מה שהיה בצורת קרשים היו דלתות זרוקות, רהיטים נושנים של תושביו הערביים של הכפר זרעין ובעיקר - אלפי הקרשים האלה שתמכו את גגות ה"חושות".
את הגגות עשו כך: על הקירות המוקמים, הניחו ברווחים קבועים סידרת קורות של ששה על שנים עשרה סנטימטר, עליהם דפקו מעין "רצפה" מבוסים יבשים (או במבוקים דקים) הכל במסמרים של שלשה או ארבעה ס"מ.
על זה היו מורחים בשכבות חימר את הגג עצמו, חימר עשוי בוץ, זבל בהמות ותבן בתערובת מיוחדת שעושה את כל ה"חושות" הערביות בארץ שייראו אותו דבר, עם אותו ריח ואותו ניחוח.
אם תפגשו, בדרך נס, שריד של קרש שש על שתיים עשרה עם המון מסמרים חלודים בצד אחד, קרש הצבוע בכחול מגרש שדים - אז הוא קרש מהגגות האלה.
הקרש היהודי היה תמיד חמש על עשר ובכלל קראו לו קְרֶאש.
גזרי הקרשים מהם עשוי בסיס הסדן הזה הם משהו כמו שש על שתים עשרה וצריך להניח כי נלקחו ישר מאיזה גג של "חושה".
הסדן נראה טוב כמו חדש, עשוי פלדה משובחת, תוצרת "סקודה" המוטבעת עליו עם הסמל המפורסם. גם מספר פריט יש עליו: 8985VS .
לדעתך הוא נוצק ישר מהתנור הרם של סקודה באמצע המאה ה-19. לעומתו, נראה הבסיס בן ה-51, כשעקבות כל השנים חרותות על פניו, סדקים, תערובת של חלודה ואבק ונתזי גיצים שקרשו, הכל מין חום צהבהב. אם עוצמים את העיניים ומאמצים את חוש הריח, אפשר גם להריח את אלפי הליטרים של הזיעה שנטפו על הסדן ובסיסו.
עם חוש האזנה רב דמיון והשראה, אפשר גם לשמוע את הלמות הפטישים החזקה והקהה, המכריזה על עצמה - כאן עבדו נפחים על סדן והניפו את פטישי החמישה וששה קילו על המטילים המלובנים:
פולמוח, ראובן אורני, חנניה, איסר, טיוכקה, דרור, זונדל (כינוי אכזרי לבחור כהה לגמרי מירושלים), פיסטול, ג'ימי, ג'רי הדר, ישראל מור, מיכאל שני ובנג'י.
בטח שכחת כמה ואתם אלף הסליחות. שלושה מהם (כך בזמן שכתבת את הרשימה) היו ז"ל. אבל כיום, ב-2017, יש כבר שמונה מהנפחים האלה שמביטים עליך מלמעלה.
פרשה בפני עצמה היא סביבתו ההסטורית של הסדן הזה. בכפר הערבי הייתה המסגריה חצייה ב"חושה" וחצייה בחוץ. לפני החושה, איפשהו במרכז הכפר, ליד הגנרטור והמוסך והטרקטורים. הסדן הגיע מהרכוש הנטוש בחיפה. כשעברו אל הגבעה הזאת, היה ברור שמבנה המסגריה הראשון יהיה זמני וארעי לגמרי וכך הוא גם נראה כמה שנים טובות. המסגרייה הזאת עמדה איפה שהיום הדשא והפרגולה שממול למפעל מייטרוניקס.
שלדה היה עשוי קרשים בצבע כחול נגד שדים. גגה היה עשוי פח גלים משומש ודולף. כל קירותיה היו מדופנים בשפע דלתות של חושות, בצבעי טורקיז וכחול (נגד שדים).
הרצפה, חלקה בלטות משומשות וחלקה סתם עפר מהודק בנעלי עבודה, מגפיים וכולי.
בין כל הציוד הנלווה שם היו:
דוד קרביד, (כשממלאים בו קרביד ושופכים גם מים וסוגרים מהר מאד - אז יש גז אצטילן להלחמה.) הדוד הזה התפוצץ ועוד איך (במו נוכחותך) וזה לא היה קול פיצוץ אלא מין נשיפה אדירה כמו של לויתן המפריח סילון.
כמו כן היו בשימוש שולחן עם מפוח ידני לפחמים, קורנסים, צבתות לנפחים, חבית מים לקירור מהיר ומקדחה חשמלית סטטית שהיה כתוב עליה שהיא שייכת לאימפריה הבריטית בקניה-אוגנדה-טנגנייקה.
גם טרנספורמטור וגנרטור ריתוך היו, גם הם לא צעירים. אז עוד לא היה בסביבה כלום (כמו אסם התבואות, או המפעל), וכל סביבת המסגרייה הייתה מכוסה גרוטאות, מחרשות ישנות, סתם כלים חקלאיים בלתי מזוהים וכולי.
כמו שהמרפסת ההסטורית בחד"א הישן ההוא הייתה בית ועד בערבים, כך היתה המסגרייה ההיא מרכז היומיום לגברים. שם עשו פיפי בבוקר. שם חיפשו את מישהו או שאלו אם ראו אותו. שם התייעצו איך עושים מה ומשם הלכו בשעה חמש לאכול את הארוחת ארבע - חיסול כל הלחם והשום והתה והריבה של כל הקיבוץ עד מחר בבוקר, כולל סיכום אירועי היום שהיה ידוע עליהם איכשהו.
רגע. עוד לא גמרנו עם הסדן. בגלל משקלו (קרוב ל-150קילו) שימש זה כאתגר לכל מיני גבורות ומבחני כושר וחניכה.
שליימה באום (ז"ל) שהיה בא הנה המון לבקר את החברה ובכלל, לא היה מחמיץ את הרמת הסדן, הנחתו על הרצפה והרמתו בחזרה על הבסיס.
זה היה בריון אמיתי, לא רק סתם אחד ממייסדי ה-101 (מפי דני הרפז).
זונדל היה תובע מכל מי שרצה לעבוד במסגרייה או במוסך, שקודם ירים את הסדן, או שילך מפה.
פעם היה פה ז'לוב לא קטן, קראו לו יוֹפִּי אַפְּטְרוּאֵט, מגרעין "אלון" הדרום אפריקאי. גם יוֹפִּי נקלע לשם כשזונדל עשה צחוק מכולם עם הסיפור של להרים את הסדן.
כששמע יוֹפִּי על מה מדובר, ניגש, הניף את הסדן קצת יותר מדי למעלה וניגש אל זונדל לשאול אותו אם זה מספיק בסדר. זונדל, בחור די כהה, החויר כמו סופרקריל 2000 וגמגם אל יוֹפִּי שהוא יכול לעבוד איפה שהוא רוצה, העיקר שיוריד כבר את הסדן. (את זה ראה סוּסְקִין במו עיניו). אבל יוֹפִּי הלך לעבוד ברפת.
אתה לא מסוגל להתאפק מלפלוט משהו אחר בענין זה:
מדובר על עידן שבו עבודה קשה מאד, לא הייתה נחלתם הפרטית של פרייארים, אלא חזון הכל לתפארת הציונות הסוציאליסטית. בבית החינוך לילדי עובדים שבצפון תל אביב, איפה שחונכת עד גיל 14 ויצאת מורעל לגמרי על קיבוץ ועל התיישבות, הכריחו את התלמידים, באחד במאי, לשיר במקהלה של ארבעה קולות את השיר הזה:
חוֹשְׁלִים פֹּה,
חוֹשְׁלִים פֹּה
לֵילוֹת וְיָמִים
טַבָּעוֹת לַשַּׁרְשֶׁרֶת
אָנוּ מַשְׁלִימִים.
חוֹשְׁלִים וּבוֹתְרִים
וְרוֹקְעִים פֹּה בְּלִי הֶרֶף
מִנְיַן טַבָּעוֹת
לַשַּׁרְשֶׁרֶת פֹּה נֵרֶב
עֲדֵי תֻּשְׁלַם, עֲדֵי תֻּשְׁלַם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה