יום ראשון, 5 ביולי 2020

הוא

רגע אחד, לגמרי הצידה באיזה עניין מוסיקלי דומה.

היום בבוקר 10.1.2016 התעוררת אחרי שינה ארוכה בניגוד לכל השבועיים האחרונים, בהם כמעט שלא ישנת בכלל.

התישבת ושמת על האוזניים החצי חרשות שלך את האוזניות "הגדולות", אלה שאתה משתמש בהם לשמוע רדיו כמו שצריך.

חצי ישן הקשבת לקונצרט הבוקר של "קול המוסיקה".

או ישן או חולם בהקיץ או כל מה שביניהם, ככה שמעת משהו מוכר.

אחרי כמה שניות התחלת לשיר את המנגינה במילים שאתה זוכר.

המילים הן:  "יש תחלום חלום על גן פורח" ועוד קצת כאלה מילים.

לפני איזה שבעים עמודים של המסמך כתבת את מילות השיר הזה.

כמסופר אתה למדת את השיר בבית החינוך בצפון, ת"א, אצל המורה לזמרה שלכם יונה אטלינגר.

לא ציינת שם את שם המלחין.

היום בבוקר המתנת בסבלנות שאולי יגידו ברדיו של מי הלחן אז אמרו:

מוצרט. אוֹפוּס מאה ותשע מיצירותיו.

אבל מי כתב את הטקסט? אתה

לא תתפלא אם יתברר שאת המילים לשיר הזה כתב גֵיְטֶה.


 

במהלך ההיזכרות אתה מתחיל להתייחס גם אל מסמך הזיכרונות הזה כמו למשהו שקשה כבר להיזכר בכל מה שכתוב בו ואתה צריך ממש להתאמץ. זיכרונות על זיכרונות. לא משעשע. כמו במקרים קודמים, אתה חש פתאום צורך לעשות היפוך מעיים:

מה כל זה? למה כל זה? את מי זה בכלל מעניין?

ומה אתה מתכוון להמשיך ולהזכר בו? וכולי וכולי וכולי.

נדמה לך שיותר ממחצית המסמך הזה עוסק יותר מידי במה שאהבת לעשות:

פזמונים, שירים, לחנים, תאטרון, כתבת ספרים, ציור ואפילו קצת פיסול.

ונדמה לך שיש פה פחות מידי עליך, על משפחתך ועל אנשים הסובבים אותך.

אם זה נכון, אז איך פותרים את זה?

אולי כבר אמרת את זה שאתה כותב מה שבא לך לכתוב, איך שבא לך לכתוב וזהו.

אם משהו, אפילו חשוב, לא מצא מקום ב"לפני שאתה שוכח" זה אולי סימן שאלה.

לא דברים שבא לך לזכור יותר מדי, אפילו אם הם חשובים מאוד.


למשל, היום צרחה עליך אשתך שאם אתה מתעקש על כך שעוד מעט תמות אז לפני זה תדע לך שלא כתבת בכלל על אבנר !

נדמה לך שאתה כן כתבת על בנכם ז"ל, כל מיני דברים, כתבת עליו כל מיני עלילות שלו בשירות המילואים ועוד כל מיני. צריך

מה לעשות? היפוך מעיים. לפני כמה וכמה שנים תועדו כל החברות והחברים של הקיבוץ שנפטרו במין יומן שניתן היה למצוא בחדר העיון שבמכלול ( המכלול הוא קומפלקס של הסיפריות למיניהם ).

אח"כ הועבר הכל לאתר הקיבוץ ברשת, האתר הזה בוטל והועבר לחברת "קהילהנט" תוך כדי כך נעלם יומן ההנצחה הנ"ל. אתה לא יודע אם יחדשו את מסמך הנפטרים ומה שאתה עושה להל"ן זה להעלות שוב את הדברים שכתבת על אבנר ליומן ההוא  ואולי להרחיב או לשפץ מעט.

 

על אבנר בקר

 

אבנר נולד ב-3.6.67.  יומיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. 

הביתה מבית החולים, עשה אבנר את דרכו בזרועות אמו, תחת הפגזה ירדנית.   

את השבוע הראשון עלי אדמות, בילה אבנר במקלט. כילד קטן היה אבנר ביישן להחריד. אתה זוכר איך שביום ההולדת שלו שנחגג ב"גן אלון" ישבו כל ילדי הגן במעגל גדול ושרו לו שירי יום הולדת,  בתגובה ירד אבנר על בירכיו וזחל אל מתחת לכיסא עם ישבנו כלפי הקהל. אי אפשר היה להוציאו משם עד שלא שוכנע שמפסיקים לדבר עליו, במשך כל חייו לא הסכים אבנר שיחטטו לו במה שהוא עושה ונהג להגיב בתוקפנות גם לאימא וגם לאבא : עד כאן!


 אבנר היה נכנס הביתה, מוצא את התקליט על מלחמת ששת הימים (תקליט העוסק בכל הקרבות) היה בונה מן בונקר מכריות הספה שבסלון ומכל חפץ אחר.

אח"כ היה מפעיל את הפטיפון, זוחל אל תוך ה"בונקר" והוזה עם עצמו במשחקי מלחמה.

אבנר היה אספן אובססיבי של כל מיני דברים.

המגירה שלו בארון הילדים היתה מלאה וממולאה אבנים קטנות וכל מיני אלטעזאכען. מאז שהיה קטן היו לו שרירים חזקים והרבה כוח.

כשאבא שלו היה עודר את הגינה עם קלשון חפירה היה הילד תופס את הקלשון שהיה יותר גבוה ממנו מחזיק בו, קופץ על החלק המשונן ומצליח לתקוע את הקלשון באדמה ולחפור כמו איש גדול. 

אבנר היה הרפתקן לא קטן עוד מגיל צעיר כשהיה בן ארבע או חמש  החליט פעם להעלות על הגג ולעבור מן הגג אל עץ קרוב, איך לא ברור,  בזמן שכל המשפחה ישבה ליד שולחן בדיוק מתחת לאבנר ומתחת לאותו העץ, הטרזן הקטן, פתאום ראו כולם שהוא נתלה בידיו הקטנות על מעקה הגג ואיננו מצליח לעלות בחזרה.

נטע אחותו הגדולה זינקה במהירות, עלתה על הגג מהמדרגות של השכנים ומהרה למשוך את הילד בחזרה אל הגג. אתה זוכר שזה אירע מתי שאימא שלך ואבא שלך שרה ויוסף בקר היו אצלכם בביקור. הזעזוע היה לא קטן ולכבוד זה שתינו כולם "לחיים".

 

מקטנות עד בגרות מאוחרת, התגלה אבנר כאישיות מיוחדת במינה.  היה מופנם, מסתגר, ועוסק בשלו.   עד עמקי נשמתו היה קשור להוריו, לאחיותיו ולאחיו, למשפחה ולקיבוץ. לאבנר הצעיר היו בעיות ביחסים עם ילדי כיתתו בעצם לא היה לו שום חבר קרוב, אמיתי. אבנר העדיף להתראות עם מבוגרים ממנו, איתם הייתה לו שפה משותפת. כעלם מבוגר, התגלו "חסרונותיו" כתכונות נפש ואופי נפלאות. 

היה חרוץ בעבודה, ללא גבול בכל עניין ועניין, היה מעמיק.  הוא התעקש לפצח ולפתור כל בעיה וגם להתגבר על כל מכשול סביבו – טכנית, חברתית וארגונית. בצבא, חרף בעיות בריאות,  סיים בהצלחה קורס מפקדי טנקים.  אבנר היה נערץ, חביב ומקובל מאד על חבריו בפלוגה, הן בסדיר והן במילואים.

 

בכל אשר פנה, התגלה כלמדן סקרני, אידיאליסט, ישר, מרבה לעזור לאחרים ובעל כושר מנהיגות אמיתי.    עם חזרתו לקיבוץ (ללא היסוס) מהצבא ומתקופת חופש, השתלב אבנר בגד"ש. ומיד הפך להיות ראשון בין שווים, בזכות עצמו, ניסיונו הרב ומסירותו לענף. קודם, בתקופת ה"שנת חופש" עבד אבנר עבור קבלן חקלאות ברמת הגולן ובקיבוץ מגן, כשכיר, באותו זמן רכש אבנר (בעזרת הוריו) אופנוע יפני מסוג KAWASKI . עם האופנוע הזה הירבה לנסוע לכל רחבי הארץ בזהירות, בהעזה ובהרבה גאווה. מאוחר יותר, ביקש אבנר ללמוד ופנה ללימודים אקדמאים במדעי החברה והפילוסופיה.  

 

 בכל נעוריו  וגם בבגרותו, אהב אבנר את משחק הרוגבי. לאחרונה, החל לפעול גם באגודת הרוגבי הארצית.   בן עשרים ושמונה, לא עצר אבנר בתשוקתו לשחק רוגבי כמבוגר.   באמצע אימון על המגרש שכה אהב, הוכה בלבו. בכוחות אחרונים הצליח להגיע לבית הוריו, שם נפטר בחטף. 

 

אבנר הלך מאתנו ב 13.12.95.  קודם זמנו הלך.  לאחר מותו, נמצאה מחברת השירים שהותיר.  אבנר היה בעל ניצוץ של משורר אמיתי.   משורר הנבחן     בליריקה  מתאכזרת וחסרת פשרות בתכני הביטוי.   במסע אל נבכי נפשו, הותיר שירים כואבים ומכאיבים.  שירים אשר חושפים גילוי לב של נפש מיוסרת, אי השלמה עם עוולות העולם  ותהייה על טעם החיים.

 

יפה גמלו לו חברים, שבצד ההנצחה מטעם הקיבוץ, הניחו לו סלע בזלת, בשער היציאה אל השדות ,שכה אהב.  לזכרו.    בין השירים   שהניח, מיטיב שירו הבא, לקלוע לדמותו במשיכת קולמוס אחת:

 

הוא

כן. כן. זה סתם הוא.

הוא העובד.

הוא הלומד.

הוא הכל.

אך כך, הוא היחיד שאוהב.                                  

 

 בעצם, למען הגילוי הנאות הייתם אתה ואישתך צריכים לכתוב מסמך יותר ארוך על בינכם אבנר ז"ל. אולי חוברת או אפילו ספר, אבל אתה זוכר שבכל פעם שהתחלתם לשוחח על הבן הזה נגמרו הדברים בכעס גדול על מה שקרה ובחוסר רצון לחזור ולדוש בנושא.  אז אתה לא בדיוק יודע מה לעשות בזה.

אין תגובות:

פרסום תגובה