כבר לפני איזה עשרים שנים העבירו את תקציבי החברים בקיבוץ למסגרת יותר מודרנית, בה מתחשבן הקיבוץ על כל גרוש שהחבר מקבל או נותן.
זה החליף את "כל אחד לפי יכולתו ולפי צרכיו".
איכשהו זה עשה יותר סדר בפרצוף הכלכלי והפיננסי של החיים בקיבוץ יזרעאל אבל זה גם חידד לגמרי את הקצוות של מה שמקבלים ומה שמחייבים את החבר או את המשפחה. קצת מריח מהפרטת קיבוצנו לדעת, אבל בינתיים לא.
פתאום התחילו המילים "מינוס" "בונוס" לשחק תפקיד מרכזי בחיים של הבנאדם.
היום בגיל 83 זה כבר לא כל כך מעניין אותך אישית ואשתך מנהלת את כל ענייני הכספים של המשפחה.
אבל מסתבר שלפני שמונה שנים זה דווקא כן עניין אותך וגם כתבת על זה טור של קלנועיות חמורית על דרך האלגוריה.
אגב, כן בקשר ולא בדיוק בקשר. בערך פעם בשנה זוכים החברים לקבל מהקהילה בונוס של כמה ת'לפים ממה שהמפעל לרובוטים לניקוי ברכות שחייה "מייטרוניקס" מרוויח.
ועכשיו מה שהצלחת לכתוב:
מינוס הַנַּאוָוה עם כרס תפוחה חשה משהו טוב מתקרב מעבר לאופק.
היא אמרה לעצמה
"הוי! אני מרגישה שבונוס אהובי מדלג שוב אל הגבעה. קול בונוסי הנה זה בא. הוא יגאל אותי מצרתי הכרונית, התפיחות המאוסה שבעַלַיי ואני סובלים ממנה כל כך. אני מתה לשיפור בגיזרה".
בונוס האביר היפהפה התגלה במלוא הדרו. סוסו שעט מעדנות אל מינוס היושבת על אבן באם הדרכים, לעין כל.
"בונוס אהובי" אמרה מינוס, "מדוע איחרו פעמיך? ראה כמה עולה אני כתופחת".
השיב לה בונוס: "הנך יפה מִינוּסְקָה שלי. הבעיה היא שבכל פעם שאת נזכרת בי אז המינוסיות שלך מתנפחת עד לשמיים. אני ממהר לעזרתך וכשאני מגיע – את פוערת את לועך ומלתעותייך לועסות ומחסלות אותי בצ'יק ולא נשאר ממני כלום".
"עד שתיוולד מחדש בונוס אהובי" לחשה מינוס בערגה בלתי נשלטת שהגיחה מכל יצריה הגועשים. בונוס הריח סכנה אבל לא יכול היה להתאפק ולדחות עוד את החגיגה האורגייאיסטית הבלתי נמנעת.
"אבל יש לי בקשה צנועה, יָה בּוֹלַעַת" אמר בונוס והסמיק.
"עד חצי המלכות" יִלְלָה מינוס שטעם הבונוס כבר שיגע לה את החֵך, עד חצי המלכות! בונוס מלמל: "אני שונא כשזה קורה וכולם רואים. אי-אפשר קצת פרטיות?"
על אם הדרך, לעין כל, ישבה מינוס וחשבה, "נו מה נעשה לביישן המטומבל?
אה!" שאגה מינוס, "יש לי רעיון! הנה זרוק פה קרטון גדול ששנינו יכולים לזחול אל תוכו ואף אחד לא יראה מה אנחנו עושים."
בונוס בחן את הקרטון ושאל בדאגה: "ומה זה החריץ למעלה, לאיוורור?"
"חה!" ציחקקה מינוס.
"יש שם חריץ מפני שהקרטון הזה הוא הקלפי של הקיבוץ. אתה תופש, בּוֹנוּסְלֶה שלי, שם בפנים אפשר להתבטא בלי להתבייש כי אף אחד לא יודע מי משלשלים מה לתוך הקלפי. הבושה אין לה פה שום מקום. רק אתה ואני שכבר מתה עליך. אתה בא, חמוד?"
בונוס נכנס עם מינוס לקלפי והשאר יסופר בתולדות הקַאבַּאנוּס.
ומשהו פיקנטי שעולה לך עם השתן לראש.
כשהוצאת לאור את הספר "בקלנועיות חמורית", ביקש ממך המו"ל של הוצאת הספרים של קיבוץ דליה, נחום סיוון, בקשה מעניינת. באותה שעה היה הוא גם מזכיר הקיבוץ. הוא ביקש לקרוא בקול רם את "אהבתה של מינוס לבונוס", באספה הכללית של הקיבוץ.
סתם ככה. בטח שכבר אמרת את זה אבל ככל שאתה כותב יותר מתברר במבט לאחור שכל המסמך "לפני שאתה שוכח" הוא, בעצם, הערות שוליים למה שכתוב כבר ב"קלנועיות חמורית". בכל פעם שאתה מחטט ברשימות האלה אתה מוצא עוד ועוד דברים על תולדותיך. מה לעשות? תמשיך בבקשה בהערות השוליים שלך ולא יועיל.
לפני כמה ימים הקשבת לרדיו ושמעת על מישהו, יובל עוזרי.
זה צייר ישראלי שיושב כבר 25 שנים בניו-יורק ועושה מליונים מציורי הערום הנשי בסגנון פוטו-ציור. זה משהו שנראה לעין הצופה עוד יותר ראליסטי ומדויק מסתם צילום. היובל עוזרי הזה העיר שבארץ מציירים בקרתנות ציורי נוף דומם וזה מוביל לכלום. ציורי הערום הנשי הם הם הדבר הכי יפה שיש בגלקסיה. זה בדיוק מה שאתה בעצמך טענת לפני שנים והבחור הזה צודק. אבל מה?
הסגנון הסופר ראליסטי הוא קצת בעיה.
אתה מעדיף לצייר בסגנון אקספריוניסטי.
נדמה לך שבעזרת הכתמים והקווים היותר גסים ניתן לעצב נשיות יותר מעניינת ובולטת המכריזה על עצמה גם על היופי וגם על האופי. שיהיה.
ספרים שהחמור לא ממליץ לשמוע.
אנחנו חמור מספיק זקן בשביל לא לדפוק חשבון על כל נעירה.
מהספרייה לעיוור קיבלנו הפעם שני דיסקים-ספרים:
"אחרון" מאת חנוך לוין ו"אחת-עשרה אלף המלקות" מאת גיום אפולינר. שני הסופרים האלה הם אריות המודרנה באמנות, השאור שבעיסת האוונגארד הסוריאליסטי של המאה העשרים.
הכי מוזר ומצחיק בדיסקים של הספרים שדלהלן הוא, שאותם קראה באוזנייך דווקא קריינית. אשה. זאת מהמין היפה. עם הגסויות האיומות וזה הולך ככה:
התחלנו עם חנוך לוין.
זה לא ספר שהוא ממש כתב אלא אסופה של כל המונולוגים שלא פרסם והשאיר אחריו.
אחרי קריאת עשרים מהם מסתבר שמי שראה את "יעקבי וְלַיִידֶנְטָל" ואת "סוחרי הגומי" וכל מה שביניהם – מודע לפרינציפ של הספר "אחרון".
בתמצית זה איך העולם נראה, מרגיש וחושב כשאתם טובלים במי תחתית האסלה ומביטים למעלה על התוחעס הנפער שאוֹטוֹטוֹ.
המשותף לשני הספרים הוא העיסוק האובססיבי באסלה.
ברם, חנוך לוין שלנו הוא כלום, ממש נזירה קדושה, לעומת גִיוֹם אַפוֹלִינַר.
אצל הצרפתי גם כן מסתכלים מבתוך האסלה למעלה, אבל לא רק על הישבן המאיים אלא על כל האיברים שבסביבה. אלה מעוללים, גם זכר וגם נקבה, כל מה שאפשר האחד לשני ולשלישי, כולל דם, מין, נפיחה וקבס ואפילו הוקעה על קנה רובה דרך הטוסיק. וזה עוד כלום מכל השפע המזומן שם לקורא. ה
ספר נאסר לקריאה ולהפצה בצרפת בזמנו. כך כתוב על גבי הכריכה.
מי שרוצה לקרוא את נכסי צאן הברזל הללו שיערב לו ויבושם לו. לא בטוח שיש אותם בספריה של הקיבוץ.
שני הספרים הנ"ל מזכירים לנו אפיזודה עליה שמענו, שהתרחשה פה ביזרעאל לפני שהגענו. פורים היה פה פעם חגיגה אמיתית במשק (ולא סתם דיסקוטק).
בחגיגות האלה, אולי ב-1951, היו קישוטים, הגרלות, משלוח מנות, חידונים וריקודים והרבה השתוללות. הכי חשובה הייתה התחרות על התחפושת הכי מקורית.
והיה פה פלמ"חניק אחד, אריה קַארַאס שקראו לו חזק.
החזק הזה היה תמיד מוכרח לנצח בהתחרות על התחפושת המקורית.
אם לא - הוא היה נהייה חולה.
במסיבת פורים אחת כשהגיעו לתחרות על התחפושת הכי הכי, לא ראו את חזק.
כשצעקו "חזק איפה אתה ?!" הוא נכנס לחדר-אוכל והתייצב לשיפוט.
כולו היה מרוח בכל מה שיש בתעלות שמאחורי הפרות ברפת.
שאלו אותו "למה התחפשת?"
והוא השיב: "לגועל-נפש."
הוא זכה בתחרות אבל מסיבת הפורים נגמרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה