יום שבת, 4 ביולי 2020

למה 17?

זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח. 

 

סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב, איימי בן אסולי.

 

לאחרונה היית בטראנס של שירים קלאסיים מימי ילדותך בבית החינוך בצפון אז הנה עוד אחד. חבל ששכחת שורה אחת מהבית הראשון.

אולי מישהו נתקל בה במקרה ?

אתה תשמח מאוד ללמוד אותה.

 

יֵשׁ תַּחֲלֹם חֲלוֹם עַל גַּן פּוֹרֵחַ

שֶׁמֶשׁ פָּז מְלַטֶּפֶת כָּל עָלֶה

כָּל עָנָף, כָּל צִיץ - הַכֹּל זוֹרֵחַ

???????????

 

אַךְ תִּפְקַּח פִּתְאוֹם אֶת הָעֵינַיִם

גַּז הַכֹּל, הַגַּן עָצוּב, שׁוֹמֵם.

עֲנָנִים כִּסּוּ אֶת הַשָּׁמַיִם

הַכֹּל אָפֹר, עָגוּם וּמְשַׁעְמֵם.

 

 

למען התיעוד עוד כמה פרטים על התקופה שלך במפעל הכבלים.

אתה הקמת אותו מחדש ב-1984 גם נהלת וגם עבדת כפועל מהשורה עד 1996, אז נותחת בליבך.

לאחר כמה חודשים חזרת לעבוד כפנסיונר, כמה שעות ביום בלספור ברגים וכו'.

החליף אותך בתפקיד המנהל יוסי פן, בן משק. כשהתחלת ב-84 הייתם שני עובדים בלבד, לאחר 12 שנים עבדו בכבלים למעלה מעשר עובדות, חלקן עולות חדשות מרוסיה.  כשסיימת לנהל היה המפעל הקטן די רווחי שנתן הכנסה די גבוהה לכל עובד. אתה זוכר שהייתה בקיבוץ תמחירנית מעין חרוד, אביבה.

היא בדקה את מהלך ההכנסות וההוצאות של ענף הכבלים ואישרה שהמצב טוב.

אפילו מאוד. כך גם מפני שאתם התרכזתם בהרכבת "סמי – רג'ידים" בלבד.

יש בתחום הזה גם כבלים גמישים, אבל הרכבתם לא משתלמת. משום מה החליט מחליפך להרכיב הרבה סוגי גמישים וגם השקיע הרבה כסף בציוד נלווה.

בסופו של דבר חוסל הענף הזה ונמכר למפעל "תמוז". למה חוסל?

כי הוא הפסיד. למה הפסיד? כנראה בגלל הסיפור עם הכבלים הגמישים. אתה יעצת ליוסי פן לא להיכנס לזה בכלל ולהשאר רק בסמי ריג'ד (כבל קואקסיאלי חצי גמיש) זה היה משאיר אתכם אולי יותר קטנים אבל לא מפסידים.

אתה בכלל היית כלכלן קטן מאוד וכמנהל ענף של קבלנות משנה היה לך ראש כלכלי של עקרת בית.

אולי לא להרוויח הרבה אבל בשום פנים ואופן לא לקחת עבודה שמפסידים בה.


כאן אתה זוכר משהו לא ממש נחמד. אתה שוחחת עם מחליפך על דרך ניהול הענף והיו לך הערות מאוד מסוימות שנגעו גם לעניינים טכניים וגם ליחס לפועלות.

אתה נוכחת מאוד מוקדם שהבחור מוביל את הענף בדרך לא נכונה. אתה התלבטת מאוד האם לנסות לעשות משהו ולדווח על כל זה לרכז המשק ולאחרים. למה התלבטת?

זה הריח כמו המקרה הקלסי של זקן שנפלט מהעבודה והוא מוציא 20,000 טענות נכונות ולא נכונות כלפי מחליפו. טוב. אז את הצפרדע הזאת החלטת לבלוע.

שוחחת עם רכז המשק על כל זה. לא הייתה שום תגובה ולא הועיל כלום.

בפחי-נפש פלטת את עצמך מענף הכבלים והפכת לגימלאי במשרה מלאה ושלום ל-45 שנות עבודה שחלפו לבלי שוב.

 

כל הקטע האחרון מלא וממולא מושגים טכניים מעולם תעשיית מכשירי הקשר והטילים. מי שאולי יקרא את הזיכרונות האלה רשאי לדלג על שפע הפרטים הטכניים. אבל גם הם שייכים לזיכרונות של "לפני שאתה שוכח" .

 

הזיכרונות האחרונים היו גדושי אירועים שונים ומשונים. את חלקם הגדול אינך מיטיב לזכור בגלל שתי סיבות:

א. ניתוח המעקפים שעברת וכל מה שהיה סביבו.

ב.  ב- 1998 עסקת בכתיבה ובבימוי ההצגה לחג ה-50 של יזרעאל. על החרפה הזאת כבר כתבת. בתקופה הזאת נכנסת לדיכאון. אתה לא רוצה לחזור כאן ולהתעסק בזה. כבר ציינת קודם שאפילו היום, 17 שנים לאחר האירוע, אתה עדיין מתרגז ומתעצבן מאוד על כל מה שקרה. אתה יודע שכדאי לוותר על התענוג.

אז מה אם אתה יודע?

כבר אמר קוהלת החכם מכל אדם:

"כי ברב חוכמה רב-כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (פרק א' פסוק 18) אז זה לא עוזר בעניין הזה.

 

עכשיו  הגיע הזמן להיזכר בכל מה שקשור לרומן ההיסטורי היחיד שכתבת בחיים - "סיפורי בעל ואהליבה".

הספר לא נולד ביום אחד או לאחר אירוע אחד.

במשך כל שנות חייך בקיבוץ יזרעאל היית מודע לסיפור נבות היזרעאלי.

ב-1958 יצרת, כזכור, את הפואמה הדרמטית "גל אבנים".

גל האבנים הזה הוא ערימת האבנים הניצבת על קברו של נבות שנסקל באותן האבנים. 

ב-,1963  בחג ה-15 לקיבוץ, הקדשת סצנה שלמה מהמחזה "נאום הכוס ציפור הלילה" לפרשה של סקילת נבות.

אתה חיברת גם את הבלאדה לנבות, שהוקלטה וגם משודרת.

אחת התחנות בדרך אל הספר "סיפורי בעל ואהליבה" נזכרת בגוף הספר עצמו בפרק שכותרתו "כל שקדם" בעמוד 10. ומה שהיה כך היה:

לכל חובבי הארכיאולוגיה וחיפוש כל מיני מציאות יש מנהג קבוע - מחכים לגשם הראשון הגדול ותיכף לאחר שהאדמה מתייבשת קצת יוצאים לחפש כל מיני דברים שנחשפו באיזה תל עתיק לפני שהאבק יחזור לכסות אותם.

באחת הפעמים יצאתם אתה ובנך אבנר ז"ל לחפש אוצרות בתל של יזרעאל העתיקה. הילד הזה שלך היה אינטיליגנט גדול וידע להעריך את מה שמחפשים, גם מפני שהסבא שלו יעקב עולמי היה ארכיאולוג מפורסם ונערץ על נכדיו.

צעדתם לאט לאט, סוקרים בעין בוחנת כל סנטימטר רבוע לרגליכם. יש בתל יזרעאל כמה בורות שנחפרו עם בולדוזר במטרה לשפוך לתוכם את האשפה של הקיבוץ ולכסות. בימים ההם לא שמעו ולא דיברו על איכות הסביבה וכל זה. ויש שם גם בור שנחפר ונותר ריק ללא אשפה. בצד הבור מצוי תל השפוכת, עכשיו ניצב התל הזה עירום מקוצים וחשוף לעין כל. אבנר הציץ בו בעיון רב, לפתע התכופף והרים חרס קטן מאוד הסתכל בו ואמר "אבא מה זה"?

ללא קושי הצלחת להבחין בכך שזה שבר מפיסלון עתיק ,קרוב לוודאי ממה שהיה משמש כתֵרֶף (תרפים – כמו מה שרחל אמנו גנבה מלבן אביה) ובקיצור פסלי בעל ואשתורת השומרים על הבית כנגד עין הרע. 

לך זה נראה כמו צלמית כנענית לפני אלפי שנים. כל מה שנותר ממנה היה ראש, כתפיים (בלי ידיים), חלק מהחזה עד הבטן וחריטה של קווים דמויי זקן.    


 עד היום אתה שומר על המציאה . החותן שלך האריכואולוג קבע שזה משהו אמיתי וסידר לצלמית מין כַּן מיוחד שמעמידים על שולחן הכתיבה או על מדף. אז זהו. זאת היתה אולי האחרונה  מהתחלות כתיבת הספר. מציאת הצלמית שמשה מאין מסגרת לכל הסיפור.


"סיפורי בעל ואהליבה" מסופר כביכול מפי צלמית הבעל שמצאתם. מעולם לא כתבת שום דבר במתכונת של רומן היסטורי. לאחר כמה ניסיונות להתחיל את הסיפור נפלה עליך החוויה כמו אש בשדה קוצים.

 

הסטודיו הראשון שלך היה במקלט גדול סמוך לבית.

את המקלט הזה בנו ב-1969 והוא היה אמור להחליף את מקלט המרפאה שנבנה ב-57 והתמוטט. זה היה מקום נוח ומרווח. למרבה הצער לא נאטמו קירות המקלט כנגד הנזילות של גשמי החורף,  ואתה היית עומד שם שעות ומגרש את המים במקל גומי.  אתה זוכר איך ארגנת לעצמך המון דפי פוליו  עם שורות לכתיבה ביד והתחלת למלא אותם בסיפורים משוגעים על כל דבר שאפשר לחשוב עליו בהקשר יזרעאל העתיקה, בניית החומה והריסתה.

בסיומת של גל אבנים אפשר למצוא בניסוח פיוטי את התמצית ההרעיונות  העלילתית לכל האמור כאן. אפשר להבין שסיפור נבות הוא קללה וחטא על ראש כולנו שניתן לכפר עליהם רק עם נחזור להתיישב על האדמה הזאת ונחייה בה. ציונות משונה אבל זה מה שאתה הרגשת.


"גל אבנים" הוא, ללא ספק,  האות הראשון לכך שאתה עשוי בעתיד לכתוב את הספר "סיפורי בעל ואהליבה".

קביעת המקום, הנוף, האירוע, אוצר הביטויים וכולי, ממש מפליאים בדמיונם למה שמצוי בספר.

 

לְכָל הָרוּחוֹת בַּאֲשֶׁר שָׁם תִשֹּׁבְנָה,

כָּבֵד גַם מַשָׂא אֱמֶת הַבַּזֶּלֶת הַזֹאת.

אֲשֶּר תְהֵא, שֶׁלְךָ הִיא!

כְּבֵדָה מִשֵׂאת עַל כִּתְפֵי פַּחְדָּן זָקֵן

וּמִי יִשָּׂאֶנַּהּ?

חִידַת גּוֹרָלָהּ שֶׁל נַחֲלַת הָאָבוֹת,

שֹׁרֶשׁ עֻזּוֹ, חַיָּיו וּמוֹתוֹ שֶׁל נָבוֹת,

מִי יִפְתֹּר?

מִי עָלַה וְשָׂרַה עִם זֶה גַּל אֲבָנִים?

הָרַס וּמָחָה קְלוֹן חֶרְפַּת עוֹלָמִים?

מִי שָׂרַה?                                                                                                                   

נִתֵּץ בְּלִי הוֹתֵר כָּל שָׂרִיד וּפָלִיט

פָּלָצוּת חֶזְיוֹנוֹ, לֹא יוּכָל עוֹד הַבְעִית?!

מִי שָׂרַה ?

וְנָטַע בִּמְקוֹמוֹ אֶת כַּרְמֵּהוּ שׂוֹרֵק

וְאָכַל אֶת פִּרְיּוֹ, עָסִיסִי וְשׁוֹקֵק,

מִי נָטַע?

אַ תָּ ה!!!

 

 

ההזכרות קשה ולא מסודרת. חשוב לזכור פה את המספר 17, למה  17 ?

לא יודע, אבל עובדה שהמספר הזה תקוע בתהליך היצירה של בעל ואהליבה ממש שלא בכוונה. 

את החיפושים והחיטוטים אחרי כל מה שניתן ללמוד על תל יזרעאל התחלת לעשות אחרי תחילת הכתיבה. ככל שהתקדמת התרחבו החקירות בכיוונים שונים:

תנ"ך ופירושיו, היסטוריה, מיתולוגיה, מורפולוגיה, גאולוגיה, אנטרופולוגיה וכל כיוון אחר. זה התחיל מהעובדה שיזרעאל נזכרת לא פחות מ-17 פעמים לאורך כל התנ"ך, עובדה מסתורית וראויה לעיון.

על פי ההיסטוריה מצויים בתל שרידים של 17 ציויליזציות מוכרות ומובחנות. 

במהלך הסיפורים מככבת המערה ה-17 מתוך אלה המצויות בדופן הגבעה הזאת (המערה ה-17 היא פרי דמיונך הבלעדי).

למספר 17 יש כנראה פירושים קבליים ונומרולוגים שבכלל לא מענינים אותך.

רק אחרי שעשית הכרה עם צלמית הבעל ועם תמונת העולם המיתולוגית של בריאתה, בררת לך את מוקדי הסיפור:

את הרפתקאותיה של אהליבה הנצחית השומרת את צלמית הבעל קשורה אל טבורה. את סיפור הבנייה של חומת יזרעאל המקראית וחורבנה, את פרשת נבות.

אלה בעיקר, אך יחד איתם הרבה מכל מה שאירע או עשוי היה להתרחש במשך שלושת אלפים וחמש מאות שנים של תולדות תל יזרעאל.

אין תגובות:

פרסום תגובה