יום שבת, 4 ביולי 2020

בעל ואהליבה


 

מתי שהוא ב-1981  סיימת את כתיבת הספר "סיפורי בעל ואהליבה".

הצלחת לתקתק את כל הטקסט ב-3 עותקים במכונת כתיבה משומשת כדי שמישהו אחר יוכל לקרוא את זה כי כתב ידך הוא בלתי קריא לחלוטין.

נתת את זה לקרוא לאביך, לאחיך דן הפרופסור, ולבנך אבנר, על פי בקשתו המפורשת (בסך הכל ילד בן שלוש עשרה).

אתה זוכר שאביך, אז קרא את הכל? הביע תמיהה על הכתוב ואף על פי שאמר שזה יפה אתה לא חושב שזה מה שהוא חשב.

אחיך קרא את הכתוב ואמר שזה סיפור טוב אבל ככה לא כותבים ולא קוראים היום. הספר היה כתוב בשפה חצי-תנכית, עם כל ווי ההיפוך וביטויי המקרא.

לעומת זה, טען אבנר, שבכלל היה מרבה לקרוא ספרים של מבוגרים, שזה ספר מעניין מאד ושלא היתה לו שום בעיה לקרוא את זה.

"הוצאת עם עובד" קראו והשיבו שהם לא פנויים ומה שספריית הפועלים עשתה כבר הזכרת בקלנועיות החמורית הרלוונטית.

אשתך, למשל, קראה חלקים מהספר והתרשמה רע מאד, גם בגלל השפה וגם בגלל עודף התועבות שיש שם.


אתה לא זוכר מדוע ומתי בדיוק החלטת לגנוז את הספר ואולי לחזור אליו כשתגיע לגמלאות. כאמור, היו לך שלושה עותקים, שניים מהם הלכו לאיבוד איפה שהוא והעותק האחרון נשמר בקלסר בסטודיו-מקלט.

אתה לא זוכר אם כתבת על זה או לא אבל הסטודיו הזה טבע במי ביוב עד לגובה מטר מהרצפה. הרבה מסמכים חשובים כמו המיגזרות של אראלה הורביץ ז"ל (מנתיב הל"ה) הכינה כדי להוציא ספר על "בחמוריות נמרית".

יחד עם זה טבעו גם כמה ספרים יקרי ערך בתורות התאטרון ויחד אתם האקורדיון ההוא, שבעזרתו הלחנת את שיריך וששרד אולי שבעים שנים מאז שיוּצָר.

על אלא צריך להוסיף את מכונת הכתיבה המשומשת אבל המצויינת שהיתה לך אז. למרבה המזל ניצל העותק היחיד שנותר לפליטה מ"סיפורי בעל ואוהליבה" והמתין עשרים שנים עד שחזרת אליו.


כאשר זה אירע, חזרת וקראת את כל הטקסט. נוכחת  בעליל במוזרות השפה הבלתי קריאה. באותה עת הרבית לצייר ולכתוב את רשימות ה"בקלנועיות חמורית" לעלון.

עשית עוד משהו. כתבת חיבור משונה על תולדותיך ועל יצירתך תחת השם "כמו אש בעצמות" זה היה מתי שהו לפני 13 שנים.

לקרוא את זה שוב כיום זאת חוויה מעניינת גם

" wallcom to amnon baker gallry"

באתר שלך .

כמו הרבה דברים אחרים זה מופיע.    


  באיזשהו שלב החלטת לעשות מעשה ב-"בעל ואוהליבה".

כאשר התחלת לנסות ולפשט את שפת הכתוב הסתבר כי אתה עומד, בעצם, לשכתב טוטאלית את הספר כולו ולא יועיל כלום. מפני שפשוט אי אפשר לחזור ולכתוב אותו הדבר בדיוק. אז יחד עם זאת הוספת עניינים רבים לתוכו וגם גרעת חלק.

מה זה בכלל שפת הכתוב של היום?

היום יש עברית ויש ישראלית, שזאת שפה שונה וכל מה שכותבים בעיתונים ובספרים זה מן תערובת בלתי מוגדרת של שתי הלשונות האלה.

אתה חשבת שאתה חייב להקפיד על כללי הדקדוק העברי, פיסוק,  ניקוד, ותחביר וכו'.

לקח לך כמה חודשים להשלים את המשימה. בסיום נתת את החומר לבדיקה לשני פרופסורים:

פרופסור אברהם שפירא (מהקיבוץ שלך) ופרופסור דן בקר, אחיך.

שניהם כאחד טענו את אותו הדבר:  מוכרחים לסלק מהטקסט 80% מהפסיקים ומהנקודות שמפריעים לקריאה שוטפת.

אתה השבת לשניהם שהפיסוק והניקוד הם על-פי כללי כתיבת העברית המתוקנת.

אז שניהם טענו: עזוב את העברית המתוקנת ותקרא ספרים שמודפסים היום וככה תעשה. זאת הייתה תחילת שכתוב כל הספר בפעם השנייה תוך טיפול בכל משפט ובכל מילה עוד הפעם. גם היא גררה בין השאר שינויים בתוכן הכתוב כי אי אפשר לחזור ולכתוב את אותו הדבר בדיוק ( כמו שאי אפשר לצייר את אותו הציור פעמיים). את כל העריכה הספרותית התעקשת לעשות בעצמך.

על מנת להגביר את סיכויי התפוצה פרסמת בשער הספר כי את העריכה עשה פַּצִ'י (פרופסור אברהם שפירא עורך ספרים נודע) . אחר- כך התחצפת עד לשמיים וביקשת ממנשה קדישמן בכבודו ובעצמו לעצב את עטיפת הספר. הוא צחק ואמר זמן לקרוא את הספר לא יהיה לו. אתה השבת לו שבעמוד ככה וככה ( בעמוד 56 בפרק על סידורי שמירה) מופיע שמו המפורש.

הוא שאל באיזה הקשר? סיפרת לו שזה בקשר לפרשה של השומר בקיבוץ שנירדם והתעורר וראה שכל העדר איננו והזעיק את כל הקיבוץ ואתה מנשה שהוצאת בחושך את העדר למרעה התגלגלת מצחוק.  תוך דקות אייר מנשה עטיפה מקסימה מתאימה בדיוק לתוכן הספר בלי שקרא אותו.

והרי העטיפה:

 

 

 

כבר ציינת שבבית חינוך בצפון בתל אביב הוא בית הספר העממי שלך,  דחפו לילדים את האינטלקטואליה המוזיקלית דרך הטוסיק בלי לדעת מה הם שרים.

 אז הנה עוד וולף גאנג אמדאוס מוצרט בכבודו ובעצמו, את השיר הזה שיבצת בזמנו להצגה "אגס וגם תפוח" שביימת פעמיים בנוער העובד והלומד.

אתה זוכר שתוך כדי הבימוי למדת מהטלוויזיה שהלחן הזה הוא כיום ההימנון הלאומי של אוסטריה.

אין לך שום דבר בעד המדינה הזאת חוץ מהשניצל הוינאי והקומפוט הוינאי.

אתה עוד שייך לדור שזוכר את ה"אַנְשְלוּס" במלחמת העולם השנייה כשהאוסטרים נהיו נאצים לכל דבר ועניין.

אבל מה לעשות  מוצארט פרח 250 שנים לפני הנבלות ההם.

 

 

מילים: לא ידוע
תרגום/נוסח עברי: אהרון אשמן
לחן: וולפגנג אמדאוס מוצרט


יָד אֶל יָד אַחִים נוֹשִׁיטָה
לִמְרוֹמֵי הָאוֹר נַבִּיטָה:
מַה יָּפָה שְׁעַת רֵעוּת!
כָּל הֶבְלֵי עָפָר שָׁמַטְנוּ
בְּרִית אַחִים לָעַד כָּרַתְנוּ
בְּרִית הַיֹּפִי, הַחֵרוּת.

לַלֵּבָב וְגַם לָרוּחַ
שֶׁנּוֹצְרוּ לִפְעֹל בְּלִי-נוּחַ
תֵּן כָּבוֹד וְשֶׁבַח רַב
לְהָפִיץ אוֹרָה וְיֹשֶׁר
בֶּאֱמֶת לִזְרֹעַ אֹשֶׁר
תַּפְקִידֵנוּ הַנִּשְׂגָּב.

סֵמֶל-טוּב לִהְיוֹת נוֹעַדְנוּ
מִן הָרֶגַע שֶׁנּוֹלַדְנוּ
בַּתֵּבֵל מִיָּם עַד יָם
לֶאֱהֹב בְּכָל לִבֵּנוּ
כָּל אָדָם עַל אַדְמָתֵנוּ –
סִיסְמָתֵנוּ עַד עוֹלָם.

 

אגב כפי שמצויין המילים העבריות הן של אהרון אשמן. 

חוץ מכתיבת שירים קלסיים כמו "היי ציוניוני הדרך" ואת "אייל אייל בן קרניים" היה אשמן לדעתך המחזאי היחיד בארץ באמצע המאה ה-20 שבכלל ידע והבין מזה דרמטורגיה.  למקרא הטרילוגיה "מיכל בת שאול" אפשר להיווכח כי הוא ידע טוב מאוד מזה פרוֹטַאגוֹנִיסְט  ומזה אנטגוניסט וגם מזה התחלה, אמצע, וסוף ומזה שלושת האחדויות. כל זה בזמן שמחזאים אחרים חשבו שמחזה זה אחד אומר והשני אומר והשלישי צועק והרביעית עונה לא חשוב איך ומה. 

 

אחרי שהחלטת שכתיבת "סיפורי בעל ואהליבה" הסתיימה (איך יודעים מתי זה הסתיים? השד יודע) יצרת קשר עם הוצאת ספרים "ירון גולן".

זה אחרי שבהוצאות ספרים אחרות אמרו שאפילו אם יוציאו את זה לאור זה יקח לפחות שנתיים.

"ירון גולן" אמרו שהם מתחילים תיכף ומיד, אתה שאלת כמה זה עולה והתשובה: 20,000 שקל עובר למו"ל. אתה נפלת מהכיסא. אבל פצ'י (פרופסור שפירא) הודיע לך שזה שווה בשביל להיכנס לפנתיאון הספרות העברית והבינלאומית. 

פנית למזכיר הקיבוץ בבקשה שהקיבוץ יממן לפחות חלק מהמחיר. היה סירוב מוחלט. למה? כי יש לפחות עוד שלושה חברי קיבוץ שמבקשים את אותו הדבר, וזה תקדים לא רצוי. אבל זאת לא כל האמת. בקשת מהמזכיר שיאפשרו לך לשלם את הסכום מראש במכה אחת. הקיבוץ הסכים וזה הוריד את המחיר באלפיים שקל. כמו כן רכש הקיבוץ לפחות 10 ספרים וגם פה הייתה עזרה חברית ומשמחת.

כל זה היה ב- שנת 2003 כבר לא כל כך מזמן. את הספר אפשר לקרוא גם באתר שלך, למי שמסוגל לקרוא ספר שלם במסך המחשב. אתה מביא כאן כמה שורות מהסיומת של הספר, אותה אתה אוהב עד עצם היום הזה.

 

"בוקר טוב

בעוד רגע קט יפציע כדור האש על קדם הגלעד. לרגע נוסף, כבכל יום, יבהיקו הגלבוע וגבעת המורה בפז אדמדם-כחלחל שיזהיר אור יקרות בצריחו הנאה של חדר האוכל החדיש, אותו בניתם על מקומם של צריפים ודשא שהיו ואינם עוד, שגם הם זכאים להיזכרות. רוח בוקר קרירה נושבת. הטל מרטיב כהוגן את רגליכם השוקעות בעשב. עיניכם אדומות מליל השימורים ומבקשות להיעצם כבר. אבל הצינה מרעננת ומקלה על ההיזכרות. את סופה, מוטב שנעשה תוך כדי צעדת בוקר קצרצרה מפתחו של כביש הכניסה המזרחי של הקיבוץ שלכם. הכביש נמתח בין סככות הרפת לבין מאגר המים העליון ופונה מערבה בדרך אל ביתכם הצנוע. אם תזכרו להתעכב לרגלי מגדל ענר וחצצון, במקום בו עמד פעם דיר הצאן ועכשיו זרועות שם אבניו של האמן ברני פינק שעושה גם פסלי בעל – תוכלו שוב להשקיף על הגבעה הירוקה שבטבורה שרידיו של חאן דרכים שנבנה על שרידי מצודת צלבנים. עדיין קשה להבחין בדברים ממרחק כזה. אם תתאמצו תוכלו לראות שוב איך מתוך ערפילי השחר הנמוגים עולה היא, מתנשאת באצילות קוויה המתלכסנים אל על: עיר, חומה ומגדלים שגיאים הקוראים תיגר מול פסגות הגלבוע. מרגלותיה עוד טובלים באפלולית הבוקר אבל ראשי המגדלים כבר מופזים בנגה השמש.  והם שם כפי שאתם ואנחנו כאן: לא חלום, לא מציאות, רק היזכרות כואבת, בחיוך.

עכשיו עולה  כאן, כפורחת, משוכת נפילים של צבר ירוק. כל ילדי הקיבוץ נוהרים אליה בשבת לקטוף, להידקר,ליהנות מהפרי העסיסי וגם ללקות בעצירות מעיים שיפה לה זלילת התאנים. שֵם מלבב יש לבתכם הקטנה, הישנה עדיין. ראינו אותו  רקום בחוט אדום על שרוכי הגרביים שבתוך הנעליים הקטנים, האדומים:  "אָהֲלִיבָה."      

אני בַּעַל.

                                                  ס  ו   ף. " 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה