יום שבת, 4 ביולי 2020

בגזעים תוסס לשד

אין סדר בדברים. גם במציאות. 

 

אתמול קראה לך אשתך ממוסף הארץ ידיעה על כך שפלוני, מוטי זעירא, הוציא לאור ביוגרפיה שלמה על הפלמ"חניקית המפורסמת אראלה הורביץ מנתיב הל"ה.

ברשימה הזאת הוזכר גם שמו של פּוּצּ'וּ. ארץ קטנה. כבר סיפרת איפה שהוא על איזה עסק שהיה לך עם אראלה הורוביץ הזאת וגם שלמדת עם פוצ'ו באוניברסיטת תל אביב. עכשיו שנודע לך שעשו על אראלה ביוגרפיה, אתה נזכר איך שיום אחד היא הביאה את עצמה ישר אל אשתך ואליך הביתה, עם עוגה שאפתה במיוחד, כדי לדבר על הספר שרצתה לעשות על "חמוריות נמרית".

אתה לא הכרת אותה והתחצפת לשאול מה היא מוצאת כל כך ב"חמוריות נמרית"?

אתה לא זוכר את כל מה שהיא אמרה אבל זה היה משהו כמו "הרשימות האלה נכתבו כאילו על הקיבוץ שלי, נתיב הל"ה וההווי אצלכם ואצלנו דומים כמו שתי טיפות סמארק. הסגנון המריר שלך מתאים גם לי".

 

אתה זוכר שהוצגה במשכן לאומנות בעין חרוד תערוכה גדולה על עבודותיה של אראלה הורביץ אתה זוכר שלאירוע הפתיחה הגיע אוטובוס מלא וממולא חברים וחברות מקיבוץ נתיב הל"ה, שזה די רחוק מפה. בתערוכה הוצגו כל הספרים אותם איירה. המון. דגש גדול היה על המיגזרות בשחור לבן. אלה הזכירו לך את התיק השלם של כל החומר שהכינה על הספר "חמוריות נמרית", ספר שהלך לעזאזל בשיטפון הביוב שהציף את הסטודיו הקודם שלך. כמה חבל. אראלה נפטרה לפני 21 שנים. זכר צדיקה לברכה. 

 

 

לפני כמה שנים עוד הלכת יחד עם כל זקני וזקנות העמק למוסד המפואר "דורות בגלבוע". מסתבר שדוקא לקשישות נותרה חריפות לשון ממש סימפטית. כששוחחת עם גברת אחת על קשיי הזקנה המתרגשים ובאים אמרה: "אין גיל בַּגִיל".

עם גברת אחרת שוחחת באותו עניין והיא שאלה אותך בן כמה אתה. אמרת שאתה בן 72. אז היא נבחה לעומתך: "אני לא מתחילה עם צוציקים" והלכה למזוג לעצמה עוד כוס תה.

הנה עוד שיר מפעם פעם. אתה לא ראית את זה מודפס בשום מקום, אבל אף על פי שזה שיר גס נורא, ובעצם זה אונס קבוצתי (מחריד את המקלידות שלי) וזה היום ממש נגד החוק לגמרי) אפשר להבחין שאת זה כתב משורר וזה לא סתם שיר של הילדים בשכונה. אתה נשבע לעצמך שמכמה מקורות נקבע שאת השיר חיבר לא פחות ולא יותר מאשר זאב ז'בוטינסקי, אולי לפני מאה שנים, כשהיה גם סתם שובב גדול.

אתה מאלה שחושבים שהיה לו חוש הומור לא רע. 

 

בַּתָּמוּז מֵראש עַד שׁוֹרֶש

בַּגְזָעִים תּוֹסֵס לְשָׁד.

פַּעַם קָטְיָה אֶל הָחוֹרֶשׁ

לְטַיֵּיל יָצְאָה בָּדָד.

 

אַרְבָּעָה חִישׁ הֵקִיפוּהַ

רָם כָּאֶרֶז כָּל אֵחָד

הָרִאשׁוֹן בָּחוּר צָנוּעַ

רַק צָבַט אוֹתָה בַּדָּד.

 

הַשֵׁנִי בְּאוֹמֶץ רוּחַ זְרָקָהּ לַחוֹל מִיָּד

הַשְׁלִישִי אָמָן פִּיתוּחַ רַק פָּתַח מַחְגוֹרֶת בָּד

הַרְבִיעִי, אַךְ מִשִׁירֶנּוּ יֵשׁ לִמְחוֹק פָּסוּק אֶחָד

פֵּן תִּנְהַרְנָהּ כָּל בְּנוֹתֵינוּ אֶל הָחוֹרֶשׁ הַנֶחְמָד.

 

אתה שמעת את השיר כשהיית נער בן עשר. את השיר הזה היו שרים בתנועת הנוער לא על יד הבנות.

בערב יש ברשת ב' תוכנית על זמר עברי,  הקריין דן עופרי מספר על שירי ז'בוטינסקי.

אחרי זה שרים את הימנון בית"ר ותיכף אחריו את השיר הגס ההוא, מסתבר שזה באמת ראש בית"ר שכתב כזה שיר שובב. 


אחרי ששמעת על התמוז מראש השורש בגזעים תוסס לשד, הרגשת לא כל כך טוב וכמה דקות אחר כך הקאת את כל הנשמה אל תוך מה שמשמש אצלך גם מאפרה וגם לטישו משומשים. זה יכול להיות בגלל כל מיני דברים.

לפני 20 שנים זה קרה לך בזמן שהיית בבודקע של השומר בשער הקיבוץ.

בלי שום אזהרה מוקדמת פלטת החוצה את כל מה שאכלת באותו היום.

האחות של הקיבוץ הבהילה אותך לחדר מיון. שם חזרת להקיא. הרופא לא תפס שום דבר ברור על כל העסק ובמכתב השחרור הביתה ציין שזאת התכווצות כלי דם.

שנתיים אחרי זה הגעת שוב לחדר מיון לרופא אחר.

הוא מצא שהיה לך התקף לב וזה נגמר בצינתור.

שנה לאחר מכן  הגעת שוב לחדר המיון (הישן, הקודם לזה שעכשיו). הפעם נפלת לידיים של ד"ר דראושה בכבודו ובעצמו.

הוא היה ונשאר עד היום המלך של חדרי המיון בבית החולים העמק.

הוא החליט שהתהפך אצלך הסינוס. מה זה?

הלב דופק בצורה מעוותת ומוניטור מראה סיגנל הפוך מימין לשמאל ולא משמאל לימין. נגד זה עושים הלם חשמלי שבסוף הצליח והחזירו אותך הביתה.

 נדמה לך שכבר כתבת על כל זה אז עוד הפעם משהו. לפני שלוש שנים שוב הקאת וגם איבדת את ההכרה לכמה שניות וגם שברת את מפרק הירך.

בקיצור העסק הקודם התגלה כאנגינה פקטוריס, מה שנגמר בארבעה מעקפים והעסק האחרון התגלה כמין אירוע מוחי שלא השאיר עקבות.

עוד פעם אלצהיימר. אתה בטוח שכבר הזכרת את כל הסיפור הזה.

לאבא שלך היה ביטוי למקרים כאלה: "טלגרמה מהשמים".

אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שאתה די מודע לאפשרות שתעלה בסער השמיימה.

אז מה? זה לא מה שמפחיד ומדכא אותך.

יותר מדכא זה העיוורון שדופק לך חצי מהחיים. נקודה.

הזיכרונות שלך מגוונים לכל כיוון.

עכשיו אתה בעסקי "קדיש". לא על עצמך אלא על אחרים בימי הזיכרון לחללי צה"ל.

אתה בכלל לא דתי ולא מסורתי ולא שום דבר דומה לזה.

אבל אתה מקפיד להגיע לבית העלמין בכל יום זיכרון.

תמיד לא מצא חן בעיניך הסגנון של אמירת קדיש מפי הרבה אנשים להם הקשבת.

זה בדרך כלל מעין נביחה אוטומטית ולגמור כמה שיותר מהר.

הקדיש הוא  בסה"כ טקסט בארמית שכולו בקשה מאלוהים שיקבל את הנפטר אליו לשמיים תוך כדי תהילה לאל בורא עולם.

אחרי שלמדת וגם עסקת בתחום המשחק, יצא לך פעם לבקש מהאחראים על ביצוע טקס יום הזיכרון שיאפשרו לך לומר את הקדיש לזכר החללים.

שיננת היטב את הכתוב, פרשת אותו כמו שצריך לפרש טקסט של מחזה ואמרת את הקדיש בשקט תוך כדי הטעמה של כל מילה ובהדגשה נכונה של כל מילה וכל משפט. אתה זוכר שבאותה הפעם הראשונה נגשו אליך כמה חברות וחברים ואמרו שאתה קורא את זה יפה.

מתישהו אמרה לך חברה אחת שכל הטקס בכלל לא כל כך אכפת לה. אבל היא תמיד מגיעה בכל זאת, רק בכדי לשמוע אותך אומר את הקדיש.

ככה עד לפני איזה ארבע שנים.

לאחר שאיבדת את מאור עיניך אתה לא מקריא שום דבר.

העיוורון נוסך חוסר בטחון. 

אין תגובות:

פרסום תגובה