יום ראשון, 5 ביולי 2020

הלהקה


 

ערב אחד לפני כמה שנים צלצל הטלפון שלכם בבית, אמרת "הלו! מי זה?"

מישהי בצד השני אמרה "אני רינה, אתה זוכר אותי?"

אמרת שלא כל כך, "איזו רינה את בדיוק?"

היא צחקה ואמרה "זאת ששרה בשבילך משהו משיר השירים שהלחנת בזמנו. אני אשתו של שוקי קרביץ (עכשו אלמנתו מזמן)". 

כשהיית מזכיר הקיבוץ בפעם הראשונה הגיעו ליזרעאל רינה ושוּקִי. משפחת קרביץ.

היא הייתה  תֵּימניָה עם קול של עפרה חזה, וגם הספיקה לשיר כמה מלחניך.

הוא היה נהג וגם סדרן רכב ובכלל בחורצ'יק עם אנטנות רגישות מאוד. כשהוא היה סדרן רכב אז שתי משפחות מיזרעאל לקחו את הטנדר "סוסיתא" ונסעו לסופ"ש בכנרת. כשחזרו בדק שוקי את הרכב ומצא שהם נסעו באמת לכנרת אבל הספידומטר הראה שכאילו הם נסעו רק לסחנה.

הבחור לא התעצל, פתח את הרצפה של הקבינה ומצא שמישהו שיחק עם הספידומטר. הוא מיהר אל מזכיר הקיבוץ (אתה) ושפך את הסיפור ושאל

"מה אתה הולך לעשות עם זה?"

אתה אמרת לו שתקרא לאנשים אליך ותברר מה זה היה. באותו יום התייצבו אצלך בחדר המזכיר שתי המשפחות. אתה שאלת אם כל זה נכון?

כולם החוירו, שתקו ואחר כך אמר אחד:

"זה נכון ואם אתה מפוצץ את הסיפור ברבים אנחנו מוכנים לעזוב את המשק", מה שתגיד. ישבת עם עצמך וחשבת וחשבת וחשבת. בסוף החלטת לשתוק ולבלוע את הצפרדע, ורק הורית לשוקי קרביץ לחייב אותם בכל הקילומטרים וזהו. משפחת קרביץ לא נקלטה בקיבוץ. הם עזבו בחזרה למאיפה שהם באו ואתה שכחת מהם.

אבל הטלפון מרינה קרביץ נגמר בזה ששניכם משני צידי קו הטלפון שרתם את שיר השירים להנאתך .

 

עכשו בחזרה לעניין.

בין שאר תולדות השירות שלך במילואים (חי"ר, תותחן-נ"ט ונַהַגוֹס) נודע לצבא שאתה גם מחזאי ובמאי והעבירו אותך ליחידת קצין חינוך ראשי, למדור הפקת כל מיני הצגות. אתה זוכר שהיית בקורס צבאי של במאים ומחזאים, שהתקיים בבית החייל בתל אביב.

בין המרצים בקורס היו דן אלמגור, זיקו גרציאני ועוד כל מיני כאלה.

אתה זוכר מצויין שעל ידך ישב עמוס טל שיר שהיה בעלה הראשון של ירדנה ארזי והיה שם גם חנן גולדבלט הנודע אחר כך לשמצה.

החנן הזה התגלה כטיפוס גס רוח שמדבר כל הזמן על זיונים. בסוף הקורס קבלת דיפלומה "צהל"ית" שמזכה אותך לכתוב ולביים עבור צה"ל.

פעם זימנו אותך להכין תכנית ללהקה צבאית (נתן דטנר, עוד בסדיר, ושותפיו בפיקוד דרום).  

אתה שמחת (איזה אידיוט שהיית), ואמרת שאתה לא מכיר את כל ההווי של הלהקות הצבאיות ב- 1975 ובקשת להצטרף לסיבוב של להקה כלשהי, כדי שתדע על מה מדברים.

 

אמרו לך "בסדר". ביום א' אחד התיישבת באוטובוס הלהקות הקטן עם להקת פיקוד דרום ואתם ירדת לסיני. אתה עקבת בדריכות אחרי כל פיפס שלהם מהתחלה ועד הסוף. אתה לא זוכר כמה לילות היית שם, אבל הצלחת לראות וללמוד מה הם עושים. ההופעה שלהם כללה שני סוגים. במקום בו התאפשר הדבר, הם הופיעו בהצגת מחזה תאטרוני. במקום שלא התאפשר, הם נתנו את מה שהם כינו "החלטורה".

הצגת התאטרון שלהם היתה על איזה שהם בוגרי תיכון לפני הצבא. אתה לא זוכר בדיוק מה זה היה, לא מי יודע מה. "החלטורה" היו הופעות יחיד של חברי הלהקה בקטעי משחק וזמר. אתה זוכר איך שנתן דטנר ונתן נתנזון הצחיקו איכשהו כל קהל.

באחד המקומות שהיה בסיס לנהגים מילואימניקים צעקו מהקהל שלא רוצים שום דיבורים ושיביאו לשיר את ה"יַמַן" הוא ראובן ארז, ששר יפה מאוד מאוד ("ימן" – זה תימני).


אחרי שראית די והותר, אמרת לסגן אלוף דוד שריר שאתה רוצה הביתה לפני סוף השבוע. הוא אמר "בסדר". הסיעו אותך לשדה התעופה ברפידים, נתנו לך כרטיס טיסה צבאי ואמרו שלום, תטוס הביתה, הנה שדה התעופה. מרחוק ראית מטוס נוסעים לא גדול. כשהתקרבת נוכחת שזה "וויקאונט" ישן ומיושן של "ארקיע" שאתה זוכר שהוא מכיל 50 נוסעים בלבד. כשהתקרבת עוד יותר ראית את מסלול ההמראה שלאורך כל שוליו ישבו ושכבו בהמתנה עוד איזה 1500 חפ"שים (חיילים פשוטים בדרגה של מתחת לקצין) כולם עם כרטיס טיסה כשהטיסה הבאה רק למחרת, אחת בכל יום.

כשהתקרבת לפִּשְפָּש שדרכו עוברים הזוכים לטוס, ראינו שבכל פעם, כשמגיע סתם חפּ"ש לראש התור, אז תכף צץ לו, מאיפשהו, איזה סא"ל או רס"ן ואותם מכניסים בלי תור ואת הסתם חפּ"שים משאירים מאחור, לא חשוב אם כבר יש להם זקן לבן (כמו שכבר לך היה).

זה היה רגע קשה באמת. שאלת אחרים מה אפשר לעשות?  הם אמרו שאפשר לישון על המסלול גם שבוע, או לתפוש טרמפים יומיים בחזרה לארץ.  אם היית ילד היית פורץ בבכי. אפילו בחזרה לאוטובוס הלהקה הצבאית לא יכולת לשוב, כי הם כבר נסעו לעזאזל החמישי, להופעה הבאה. נהייה רע מאד מאד מאד. וזה המשיך ככה להיות בלתי נסבל ורע מאד ואתה רבצת בעיניים עצומות וקיבה רעבה וצמאה כשאתה לא יודע מה יהיה.

פתאום, רובץ ככה, שמעת שאגה: "אָמֵן!!!  מה אתה עושה פה??!"

אתה פילבּלת עיניים  ואוזניים, לברר מי צועק. אבל לפני שתפשת מה קורה הגבר שקרא לך מיהר והרים אותך על הרגליים, מאיפה שקרסת לנוח והציץ לך ישר לפרצוף, לבדוק מקרוב, אם זה באמת אתה, מה שהוא מחזיק. וזה היה אתה, לשביעות רצונו של יהושע קרביץ, שפעם היה ביזרעאל.

"לא חלמתי בחיים שלי שאני עוד אראה אותך. בטח שלא פה"

אמר שוקי קרביץ. "מה בדיוק אתה עושה פה?" הסברת לו מה בדיוק אתה עושה פה ומה אתה לא מצליח  לעשות פה בכלל ושזה יאוש אחד גדול. הוא צחק לבריאות ואמר "שטויות. כבר אני שם אותך בתוך האווירון שממתין פה צ'יק צ'אק."

 

מסתבר שהיהושע קרביץ הזה היה  ה"משַלֵחַ" מטעם חיל האוויר וזה היה הוא שממיין ומכניס לטיסה את המאושרים וגם רושם את שמותיהם טוב, טוב, שידעו את מי לחפש אחר כך (אם צריך). הוא שלף אותך מתוך המהומה ולקח אותך ביד, כמו שלוקחים ילדים  ונכנס אתך למטוס והושיב אותך במקום טוב באמצע ואמר:

"תהייה לי בריא. חבל שאין זמן לדבר. יַאלַה ביי" ויצא.

אתה היית הרב"ט היחיד בתוך כל הקצונה הלא נמוכה שטסה מביר-גפגפה והגיעה אחרי ארבעים דקות ללוד וגם הביתה בשלום.

 

אחר כך התישבת בסטודיו וקרעת את כל המוח ואת כל הנשמה בלכתוב תכנית ללהקה צבאית. על מה שיצא מזה כבר העלית באחד מפרקי הזכרונות אבל לא אכפת לך לספר על זה שוב פעם. מה שיצא מכל זה היה מחזה בשם "שים ת'צרות בתוך הקיטבג ותצחק" (על שם השיר האנגלי הידוע), אבל החיילים כינו אותה "השְׁטְרוּנְגוּל" (זה הפיפי של הבחורים), כך מפני שהרס"פ שפיקד במחזה על חבורת החיילות והחיילים, שהיו בעצם סיירת זבל, נתת לו את השם "השטרונגול".


עיקר עניינה של ההצגה היה להביא מספר רב של שירי חיילים מכל הצבאות ומכל התקופות. "סיפור המסגרת" היה, כאמור, תפור על חבורת חיילים וחיילות שהם, מעין סיירת זבל, שעוסקת ביומיום המחנה וכולי. זה היה לא הרבה אחרי מלחמת יום-כיפור וחשבת שרצוי להרים את המוראל בסתם קולקצייה משובחת של שירי חיילים מכל המלחמות ומכל הזמנים.

 

מכל זה לא יצא כלום. המומחים של הקצח"ר, לְמַה שטוב או לא לחיילים, וגם הבמאי שזומן לביים את התכנית, לא הבינו מה השקספיר השובב והבוטה הזה עושה ברפרטואר הרגיל שלהם גם לא מה שהיינריך היינה עושה שם. השירים, דווקא נורא מצאו חן בעיני חברי הלהקה, אבל אותם לא שואלים.

 

אחד מהשירים שתרגמת, בערך, היה השיר שיובא להלן. יחד אתו קיבצת  ועיבדת, ותרגמת עשרות שירים. את "שיר שומר המגדלור" או באנגלית THE KEEPPER OF THE EDDISTONE LIGHT”,  גם שמת למזכרת באתר האינטרנט של יזרעאל, בקטע שיהיה ב"ה, עליך, בתור דוגמה לתולדות עשייתך בעניין פזמונים.

השיר מופיע גם ב"לפני שאתה שוכח" בפרק "ברל'ה ושירלי טמפל".

אז מה? כן לשים או לא לשים את השיר הזה עוד פעם? בשביל מי שלא בקיא בזיכרונות שלך? טוב. שיהיה. במחשב יש מספיק מקום.

 

שִׁיר שׁוֹמֵר  הַמִּגְדַלוֹר

 

הוֹ, אַבָּא, שֶׁהָיָה שׁוֹמֵר בַּמִּגְדַּלּוֹר,

שכב עִם בַּת הַיָּם בְּלַיְלָה שָׁחוֹר.

מִן הַזִּוּוּג הַמֻּצְלָח יָצְאוּ שְׁלשָה בָּנִים,

דּוֹלְפִין וַחֲזִיר וְהַשְּׁלִישִׁי ,זֶה אֲנִי.

 

יוֹ הוֹ הוֹ!  הָרוּחַ שָׁם !

הוֹי, שׁוֹבָב , וּמַלוּחַ הַיָּם.

 

לַיְלָה אֶחָד, כְּשֶׁכִּוַּנְתִּי אֶת הָאוֹר,

וְזִּמַרְתִּי לִי בְּנַחַת שִׁיר מִזְמוֹר.

שָׁמַעְתִּי מִישֶהוּ צוֹעֵק בַּחוּץ, בְּלִי סוֹף,

וְרָאִיתִי שָם אֶת אִמָּא, רְכוּבָה עַל הַמָּצוֹף.

 

יוֹ הוֹ הוֹ…..

 

הוֹי, מַה קָּרָה לָהֶם, לִשְׁלשֶת בָּנַי ?

אִמָּא הִמְטִירָה שְאֵלוֹת עָלַי.

אֶחָד מִתְפַּרְנֵס בְּתוֹר  דָּג מְדַבֵּר,

הַשֵׁנִי  כְּמוֹ סְטֵייק עַל הַגְּרִיל הִסְתַּדֵּר.

 

יוֹ הוֹ הוֹ….

 

זַרְחָן הֵאִיר בְּעֵשֶׁב- יָם שְׂעָרָהּ.

הֵצַצְתִּי בַּשֵּׁנִית וְאִמִּי כְּבָר לֹא הָיְתָה.

וּבַת קוֹל יָצְאָה מִן הַלַּיְלָה הַשָּחוֹר :

יֵלֵךְ קִיבִּינִימַאט   שׁוֹמֵר הַמִּגְדַּלּוֹר !!!

 

יוֹ הוֹ הוֹ, הָרוּחַ שָׁם !

הוֹי,  שׁוֹבָב וּמַלוּחַ, הַיָּם….

אין תגובות:

פרסום תגובה