במקום המנה הרגילה

אתה זוכר שאתה לא בדיוק זוכר את כל הדברים.

יש אירועים חשובים שנעלמו מזיכרונותיך ויש אירועים שהם בכלל לא שלך אבל אותם משום מה אכפת לך להזכיר פה.

לפני  כמה ימים נפלת במקרה בקול ישראל על הגל של "רשת מורשת".

הגל הזה הוא לא בדיוק מה שאתה נוהג לשמוע אבל במקרה ההוא שמעת מישהו מספר על מה שקרה לו בכל מיני קרבות.

לאט לאט תפסת שזה פלמ"חניק שמספר על כל מה שקרה לו בזמן מלחמת העצמאות. הוא היה מהגדוד הראשון של הפלמ"ח וסיפר על כל מיני חוויות שהוא עבר ושאולי לא מזכירים אותן בשום מקום.

בין השאר מתברר שגם הוא היה בקרבות על חירבת מחאז. זה הקפיץ לך את הזכרון שפעם קראת את ימי ציקלג של ס. יזהר.

מעניין לגלות שהפלמחניק הזה היה שם בשני קרבות בלבד והוא גם טוען שאנחנו כבשנו את חירבת מחאז אחרי ארבעה קרבות ולא שלושה.

הוא סיפר גם על כך שבקרב השני או השלישי דרסו המצרים במשוריין את העמדה הקדמית של המשלט והרגו את שני החבר'ה שהיו שם עם ה"בֶּזַה".

בסוף תולדות המלחמה הגיע הבחור עם קבוצת ההכשרה להשלים את קיבוץ "אבוקה".

הקיבוץ הזה שרד את מלחמת העצמאות אבל לא שרד את הקרבות של חבריו הרומנים כנגד חבריו האוסטרים, אלה שהיוו את מייסדיו. הקיבוץ הזה נעלם ואיננו.

אתה הזכרת את קיבוץ אבוקה בהקשר של אחד, ביני לוינשטיין מהתנועה המאוחדת קן ימיה.

פעם זאת הייתה ארץ קטנה.

פעם איפה שזרקת אבן פגעת במישהו שאתה מכיר היום אנחנו יותר גדולים מאירלנד, מנורבגיה וכנראה גם משוודיה. איזה צחוק. 

 

 

מְחֵא מְחֵא כַּפָּיִים

לְבָּבָּם שְתְי יַדָיִים

אָחַת שְתַיִים שַלוֹש

יַדָיִים עַל הַראש.

 

זאת הגירסה אותה נהגת לשיר וגם לשחק עם בנך אבנר ז"ל, שאחד משמות החיבה שלו בפיך היה בָּבָּם. מאיפה דווקא בבם?

אחד מגלגולי שמות החיבה של אחיו, אחאב היה, שוב – בפיך, אָחְאָב בַּקְבָּקְ.

אחר כך זה נהיה סתם בַּקְבָּק. כששאלו אותו – ילד, איך קוראים לך?

הוא היה משיב, לי קוראים בָּבַּק.

זה מצא חן בעיניך ואחרי שאחד נהיה בבק אז כינית את השני בבם.

שם החיבה הזה החזיק מעמד הרבה שנים.

אתה לא יכול להתאפק מלצטט כאן רשימה של קלנועיות חמורית שפרסמת שבע שנים לאחר מותו.

 

במקום המנה הרגילה. (133)  13.12.02

 

עבור רבים(ות) מקוראינו, מהווה הקלנועיות החמורית נתח חיים עסיסי של חיי המקום. עבורנו – ודאי שכך.

יום פרסומה של הרשימה הזאת, הוא גם יום האזכרה לבננו, אבנר. על נתח החיים הזה, ברשותכם, כמה מילות של קלנועיות חמורית מן הלב:

 

אבנר.  שוב אתה קורע את לב אמא ואת לב כולנו. לעולם לא נתפוס ולעולם לא נבין מדוע זה מוכרחים אנחנו לעמוד על קברך ולא אתה על קברנו, כיאה וכיאות ולפי דרך כל הארץ. יסלח לנו העושה שלום במרומיו.

שבע שנים חלפו ואין ניחומים. אין ניחומים. אין ניחומים. עד יומנו האחרון לא נדע למה. לא נוכל להשלים עם האבדן. עד יומנו האחרון.

עד אז  וללא הרף, אנחנו מבקשים ואנחנו מתחננים ואנחנו מייחלים:

שרק תפתח הדלת ושאתה תיכנס בעדה, סוקר את הבית, קצת כועס, מעשה "בעל הבית" עקשן, מסיט ומחזיר כל דבר למקום לפי טעמך.

שרק תפתח הדלת ושקודם תמהר לקחת את העיתון מעל יד המיטה של אימא, בדרך אל המקרר ואל המטבח.

שרק תשב אל השולחן, עודך מיוזע בבגדי עבודת השדה, מתמכר לקריאה קפדנית של כל הכתוב, מְהַמְהֵם ומשמיע את הקולות האלה, המצחיקים והבלתי מזוהים, ששייכים רק לקריאה בעיתונים.

שרק תשב אל השולחן ושרק תהנה מכל טוב האוכל של אימא ושל המרק של אבא.

שרק זה.

ושאחר כך תנזוף באבא שירכיב את מכשירי השמיעה וינמיך את הטלוויזיה.

ושגם תגער באימא, על השאלות האלה, שלא בא לך להשיב עליהן חוץ מ"אמא! עד כאן!"  ושאחר כך תקום וכדרכך פשוט תעלם בלי שלום ובלי טקסי פרידה.

 

שרק שוב תקפיד לבוא ביום שישי בערב, כל כך מהודר בבגדים היפים שכל כך אתה אוהב, להזיז את אימא ואת אבא לסעודת ליל השבת. ואתה לא בא. ואנחנו פשוט לא מסוגלים ללכת לשם, בלי לבכות ובלי להתייסר.

ואתה מביט בנו מן הקירות ואין מפלט.  חפציך וספריך מול עינינו ואי אפשר לסלקם ואין לנו שקט בנוכחותם.

אל מה הולדנו אותך ולמה? למה? למה כל זה? למה אתה איננו?!

כזה אח טוב. כזה ילד טוב. כזה איש טוב. שבע שנים איננו.  ותמיד ישנו. עד כְּלוֹת.

 

בקלנועיות  חמורית

 

אימא ואבא ונטע ואחאב ויעל וכולם.