יום ראשון, 5 ביולי 2020

תמרים לשבת


כבר הזכרת כאן את בנך אבנר, אתה לא זוכר כמה פעמים ובאיזה עניין, המקלידות מתעניינות לדעת למה ומדוע אינך מקדיש לו יותר מקום בזכרונות האלה.

אתה מוכן שלא להכחיש:

אתה שונא לדבר על זה עם אחרים - לא עם הקרובים ביותר, לא עם חברים בקיבוץ ולא עם אף אחד.

אתה לא יודע למה. אולי בגלל הכעס הנורא על נסיבות פטירתו של בנך ועל מה שהתרחש לפני שמת.

אפשר היה להציל אותו? כן או לא.

גם לאשתך בעיקר אבל גם לך יש הרהורים קשים על כמה עניינים שהיו מחדל נורא.

אבל אתה כן כתבת והזכרת דברים על אבנר כי אתה לא שוכח אותו אפילו לא לרגע.

זה הפרס וזה העונש להיות אב שכול.

 

כבר ציינת שהקלנועיות החמורית היא נתח גדול מתולדותיך האישיים.

אתה זוכר שכאשר למדת את ה"פואטיקה" של אריסטו היתה אימרה רווחת:

כל מה שכתבו על הספרון הזה זה הערות שוליים בלבד.

מתברר שכל ההיזכרות ב"לפני שאתה שוכח" היא בסך הכל הערת שוליים ל- 400 ויותר רשימות ה"קלנועיות חמורית".

זה נכון גם בהקשר של אבנר בנך ז"ל. 

 

 

מעשה באבנר, בשירות מילואים אחד ובתמרים לשבת  !

 

קלנועיות חמורית 15.12.2000

 

פעם,  סיפר חברו של אבנר לשירות  במילואים, החזקנו קו בצפון הערבה.

אולי זה היה בחצבה. היה שם מטע תמרים והחברה מהפלוגה  היו נוהגים לעבור ולקחת בלי לשאול, ממה שקטפו ועוד לא לקחו לאריזה. 

ביום ששי אחד, כשנשארנו שם הרבה חברה תקועים לשבת, הציע מישהו ללכת ולהביא תמרים. אבנר לקח ג'יפ ואתו עוד שלשה מהפלוגה ונסענו.

 

כשהגענו למטע, אמרו החבר'ה לאבנר שהנה, פה יש תמרים ובוא ניקח ונחזור. 

אבנר עצר, פיטם את מקטרתו במתינות והפטיר: מה זה ניקח?

אנחנו הולכים להביא תמרים. לא לגנוב.  נתן גז והמשיך לנסוע.  

החברה שאלו את אבנר לאן הוא חושב שהוא נוסע.

הוא אמר שנוסעים לקבל תמרים ממי שהמטע הזה הוא שלו.

 

החברה נזפו באבנר ושאלו אותו מה הקטע? המושבניק הזה עוד עלול להזמין משטרה  צבאית ולמי זה חסר?  

אבנר המשיך ישר לתוך אמצע המטע, איפה שהמושבניק והפועלים שלו ישבו וארזו את התמרים, אנחנו אתו על הג'יפ, גם מבואסים , אבל גם סקרנים לראות מה יקרה.

 

כמו שעצרנו ואבנר ירד וניגש אל המושבניק, קרא זה לעומתנו בזעם:

"מה באתם לי הנה עוד פעם עם ג'יפ ועם אם-16? הלא תמיד אתם סתם גונבים שם בקצה?"

החברה לא אהבו את זה וגם הרגישו קצת לא נעים.

אבל אבנר ניקה את המקטרת, פיטם אותה והדליק במתינות ואמר למושבניק, ברצינות מהפנטת:

"שלום. אנחנו מהיחידה שמחזיקה פה את הקו.  נשארנו לשבת.  אפשר לבקש ממך תמרים, שיהיה לחברה שבת מתוקה?"

המוישבניק נדהם וכמעט נפל מהרגליים  מרוב פליאה.

"אתה רוצה להגיד לי שאתה בא לבקש יפה, ככה, כמו שצריך תמרים בשביל החברה"? כך נהם המושבניק  בהשתאות גדולה.

"זה בדיוק מה שאני מבקש," השיב אבנר. בחיוך.

המושבניק הביט לצדדים במבוכה ובחשד. כלא מאמין למשמע אוזניו, ניגש אל ערמת הקרטונים הארוזים בקפידה, נטל משם קרטון תמרים משובחים ובעצמו העמיס אותו על הג'יפ.

"שיהיה לכם שבת שלום, מאיזה צבא אתם בכלל?"   שאל.

וכמו כולנו, היה קצת מבולבל. 

 

וזה אחד מספורי המילואים של פלוגת השריון שלנו. כך סיפר האיש, במועדון הקיבוץ, אחרי הלווייתו של אבנר. בננו ואחינו.  ת. נ. צ. ב. ה.

 

 

אותו הפרופסור להיסטוריה שסיפר לכם את הסיפור על התמרים הוסיף לאחר כמה שנים, באחת מהאזכרות משהו כזה:

"אם להתקע עם הטנק באיזשהו חור במדבר, אז הכי טוב זה להיתקע שם עם אחד כמו אבנר, במקום להרגיש סתם חרא זה היה הופך לסמינר אוניברסיטאי של ממש. אבנר היה מכריח להתייחס לכל מיני דברים שברומו של עולם ולא היה מרפה עד שההיתקעות הסתיימה" ועוד סיפור שלו על אבנר:

פעם נתקע טנק השוט מאוחר בערב איפשהו בעזאזל החמישי - המנוע של הטנק השתתק ולא הואיל כלום.

הודענו שיבואו לחלץ אותנו אבל לא הגיעו. בשלוש לפנות בוקר התעצבן אבנר, ניגש אל מנוע הטנק הציץ פה ושם עבד שם עם מברג ופלייר ואחרי חצי שעה הניע את הטנק וחזרנו לבסיס. את המחלצים הנדהמים פגשנו ליד הבסיס.

הם שאלו מזה היה שם במנוע אבל אבנר השיב שכולנו הולכים לישון ואין חשק להסביר".


ככה נראה בנך, אבנר בקר ז"ל. לאחר מותו התגלתה מחברת שירים סודית, שירים שאותם כתב בלי לספר לאף אחד, גם לא לאמא ואפילו לא לאבא. אבנר לא ניקד את שיריו, אז לבקשתך עשתה את זה ניצן ריבלין פלדמן, המקלידה עבורך.

בעיניך שיר שלא מנוקד זה לא שיר. זה סתם. 

והנה אחד מהם:


כֵּן  כֵּן  זֶה סְתַם הוּא

הוּא הָעוֹבֵד

הוּא הַלּוֹמֵד,

הוּא הַכָּל

אַךְ כַּך הוּא הַיָּחִיד שֶׁאוֹהֵב.

אין תגובות:

פרסום תגובה