לפני כמה עמודים עסקת בכל מיני עניינים הקשורים לעפולה.
אז אם אתה נזכר דווקא בעפולה - מתישהו (לפני 15 שנים?) נסעת לתוּמְךָ בתוך עפולה. בפינת הרחובות יהושע חנקין ומשה שרת, חטפת צביטה בלב. לא גדולה מדי אבל בכל אופן צביטה. הלב שלך, מרוב מעקפים, כבר לא היה אז בנוי כל כך לשום צביטות, אבל איכשהו התגברת. שרק לא יהיו יותר מדי צביטות כאלה.
זה מה שאתה איחלת לעצמך בלי הצלחה גדולה.
אתה כותב פה זיכרונות שעוסקים בדרך כלל בקיבוץ יזרעאל. אז מה פתאום אתה טורח לספר על עפולה?
זה למה: עובדה עובדתית מאד היא, שכולם היום - יזרעאל, מגן שאול, התענכים, גן-נר, בלפוריה, כפר גדעון, מרחביה ותל עדשים ובטח שדוֹבְרָת - כולם, בעצם, שכונות של עפולה?! אין מה לעשות, אם בכלל צריך.
עפולה של היום היא הצלחה ושגשוג.
פלאפל כזה יש עוד רק אצל דבורה בכרכור ואולי אצל מלך הפלאפל בראשון לציון.
"גרעיני עפולה" אין בשום מקום בעולם חוץ מבעפולה וגם ב"מִגְדָן" שזה גם כן בעפולה. ומה שהכי חשוב: העפולאים של היום לא צריכים את אף אחד בשביל כלום. גם לא ציונים מהאנגלים של המנדט. יש הכל ויתברך שמו, גם ברוסית.
כשעפולה רק הייתה חור בקצה הסרגל, וועדת סימפסון של הממשלה הבריטית, בשנות השלושים, ציינה שה"עיירת רחוב אחד" הזאת היא דוגמה ומופת לכישלון המפעל הציוני.
דווקא אז ושם, נחרתו כמה וכמה מטובי הזיכרונות, שמשנות החמישים המוקדמות הפכו למיתוסים בנפשך ובנפש כל העם ההוא שישב בציון אז, ושאין כל קשר בינו לבין מה שרואים היום בתקשורת.
למשל מכל אלה, קודם כל חמש הטרמפיאדות לעפולה וממנה:
א. לחיפה, איפה שהיא עוד היום, על יד תחנת "דלק".
ב. לגליל, לבית חולים ולכפר ילדים - לא רחוק מהקודמת, על יד תחנת הקמח של קרמרמן בסיבוב, איפה שהיה גשרון נצחי, עליו ישבו כל המתייבשים שחיכו לאוטו שעות על שעות. האתר הזה הועבר לסיבוב החדש לבית חולים, איפה שאז לא היה שום סיבוב לשום מקום, חוץ מלטוס מהר לבית חולים או ללכת לכפר ילדים ולראות איך מטיסים שם גילשונים.
רגע. מה זה גלשון?
במו עיניך ראית , כשנתקעת בטרמפ בכניסה לכפר ילדים ב-1948, כשנסעת בטרמפים לסג'רה לבקר את אביך, שבנה אז את שדה אילן.
מול כפר ילדים, בצד השני של הכביש, היה מדרון קוצים ענקי לפני שהתיישבה שם עפולה עלית. שם ממול, ליד הכביש עמד מין יצור דומה לאווירון של פעם עם שתי כנפיים, עשוי מפְּלָפונים, שכל דפנותיו וכנפיו עטופים בד.
ב"מושב הטייס" ישב מישהו שחיכה למשהו. מאחורי זנב היצור הזה ישבו שני חבר'ה והחזיקו בידית עצירה.
לפני חרטום היצור עמדו שני זוגות בריונים שהחזיקו במין חבל גומי שהיה קשור לחרטום של הברייה המשונה הזאת. מישהו צעק משהו וארבעת הבריונים התחילו לרוץ, מושכים אתם את חבל הגומי מהחרטום אל השדה שלמטה.
שני החבר'ה מאחורנית החזיקו בידית העצירה ולא הניחו לייצור לזוז. כשהגיעו הבריונים למרחק מוסכם, כשחבל הגומי נמתח עד המקסימום הייתה עוד צעקה של מישהו. בבת אחת הרפו השניים מאחור מהידית וכל החרגול המצחיק הזה עם הכנפיים זינק קדימה בעקבות חבל הגומי המתוח.
ה"טייס" הרים קצת את מוטת הכנפיים וכל הגוף המשונה התרומם לגובה של אולי עשרה מטרים ונחת על יד הבריונים שם למטה.
לדבר הזה קראו אז "גילשון".
"בית הספר לתעופה" בכפר ילדים היה ידוע ומפורסם בישוב של אז.
כאמור, אתה בכבודך ובעצמך נכחת בסצנה המרתקת של הדאייה.
מסתבר שמה שאתה פתאום נזכר בו, לא יודע למה ואיך, הרי זה קטע קטנטן מההיסטוריה של עמק יזרעאל של לפני פרוץ המדינה. מישהו כתב על זה בויקיפדיה:
"כפר ילדים היה מוסד חינוכי לילדים שנוסד בשנת 1922 עבור יתומים יהודים שהובאו ממזרח אירופה, בעיקר יתומי הפרעות שחולל סמיון פטליורה באוקראינה. השטח, 900 דונם, נרכש על ידי קהילת ציון אמריקאית. המוסד נבנה ונתמך על ידי ציוני דרום אפריקה. כפר ילדים היה ממוקם בגבעת המורה, היום בתחומה של העיר עפולה, סמוך למרכז רפואי העמק. בהיווסד המוסד נאמר עליו כי ארבע יבשות משתתפות בו :
אסיה נתנה את האדמה ;אמריקה שילמה עבור האדמה ;אפריקה הקימה את הבניינים ואירופה תרמה את היתומים. משנת 1924 נוהל המוסד על ידי המחנך העברי שניאור זלמן פוגצ'וב, ששימש בתפקיד במשך קרוב לשבע שנים. הסופר משה סמילנסקי מונה אותו בשנת 1935 בין בתי הספר לחקלאות שהיו באותה עת בארץ ישראל.
בכפר לימדו המחנך אליעזר שמאלי, כותבו של הספר "ילדי היורה", והמוזיקאי עמנואל עמירן (בנו של שנאור זלמן פוגצ'וב). המוסד פעל עד לסמוך לפתיחת מלחמת העולם השנייה ולאחר מכן שימש כבית ספר לילדי עפולה והסביבה, שנקרא "בית הספר לילדי עובדים". בראשית שנות ה-30 הוקם בחלק מתחום הכפר לשעבר "בית החולים העמק" - היום "מרכז רפואי העמק". בחלק אחר מן האתר הוקם בית ספר לנוטרים והיה בו גם מחנה לפעולות דֵאִיַיה מטעם קלוב התעופה לישראל, שהיה מן השלבים המוקדמים של התעופה היהודית בא"י שהובילו לחיל האוויר הישראלי. במאי 1948, עם תחילת מלחמת השחרור, הוקם במקום בסיס של חטיבת גולני ובשנים מאוחרות יותר שכן בו גדוד מרגמות כבדות של צה"ל ולאחר מכן מפקדה של הג"א. המחנה נעזב בראשית שנות ה-90 של המאה העשרים. המקרקעין עליהם נבנה הכפר נמצאים בבעלות קרן היסוד, ומהווים קרקע לבנייה, שבגלל גודלה ומיקומה היא ראויה לבנייה בהיקף גדול. במקביל, מתנהלים מגעים בין המועצה לשימור אתרים ובין עיריית עפולה, על בינוי השטח תוך שימור ושחזור כפר הילדים ההיסטורי. כרגע המתחם מגודר ונעול. עדיין אפשר לצפות במבנה האבן הדו-קומתי, אחד המבנים המרכזיים במקום, המצוי במצב הדורש שיקום".
לפני ארבעים שנים הספקת אתה עצמך לעשות מילואים בכפר ילדים, שהיה גם מחנה אימונים למילואימניקים וגם מפקדת גיוס למילואים של כל ישובי הסביבה.
שם הצלחת להתאמן ברובה האמריקני M-14, רובה ענק עם קת מפי.וי.סי, רובה מצוין שנראה כאילו עשו אותו בנפחיה. את אלה נתנו לישראל האמריקאים אחרי מלחמת יום כפור. כל הזיכרונות האלה תקועים ומתנגשים אחד בשני בתוך המוח הדפוק שלך, השד יודע למה.
למשל: השם סמיון פטלורה. לפי הגיל, מתאים אבא שלך בדיוק לקבוצת הגיל של היתומים המסכנים שבשבילם הוקם כפר הילדים. הם היו קורבנות מעלליו של הפורע האוקראיני הזה ימח שמו וזכרו. בתחילת "לפני שאתה שוכח" הזכרת כבר את השם הזה.
אם אבא שלך לא היה בורח ושורד את הפוגרומים ההם, יכול להיות שהיה מגיע גם הוא לכפר ילדים, ולאן אתה היית מגיע?
ג. הטרמפיאדה לעמק המזרחי, ע"י "תנובה", סליחה - הקניון "קואופ". מהטרמפיאדה הזאת אפשר היה ב-1949 להגיע לעמק המזרחי (וזה גם קרה לך).
מה קרה? העֵדָה שלנו מקן צפון בתל אביב היתה במחנה עבודה בזרעין, כך קראו אז לקיבוץ שלך. בסופ"ש אחד תפסתם, כמה חברה שלא השתתפו במחנה העבודה, טרמפים לכיוון הקיבוץ. אתם לא ידעתם איך מגיעים לשם אז במקום לטרמפיאדה ליזרעאל הגעתם לטרמפיאדה הזאת. פתאום הגיע אוטובוס של אגד ריק לגמרי רק עם הנהג הוא עצר לכם ושאל מה אתם עושים פה בחושך?
הסתבר שזה היה נהג אוטובוס שחוזר הביתה, אולי לתל יוסף, אחרי העבודה. אז קבלתם את הנסיעה בחינם. הנהג שאל אתכם לאן אתם רוצים ואמרתם לו "לזרעין אבל אנחנו לא יודעים איך להגיע לשם".
הנהג צחק ואמר טוב, אני אראה לכם איפה לרדת. באמצע שומקום הוא עצר והראה לכם איזו גבעה רחוקה באור הירח ואמר "ילדים, תלכו ישר בשדה ותטפסו אל החורבות שעל הגבעה בלי להתבלבל, רבע שעה, הכי הרבה".
והוא ידע מצויין מה הוא אומר.
ד. עכשיו לטרמפיאדה הבאה. זה מעפולה לכיוון ג'נין. שם היה הגשרון ועל המעקה שלו, שם ישבתם, גם התייבשתם בזכרכם בגרון ניחר את הקיוסק של הסוסות ב"אגד" הישנה, את הגזוז בטעם פטל שכח הארץ שתתה ממנו. מאחוריכם היה הבית הנושן והמט לנפול ההוא' עם הזקנה שהייתה יוצאת ויורקת, לא יודעת על מה ועל מי.
אחריה, דרומה (לא על יד הכביש) היה רק השמן הג'ינג'י עם המאפייה שלו, שהיה עושה עוגות פרג וריבה איומות ונוראות, ושהיה מוביל אותן לאנשהו ב"הָאמְבֶּר סטיישן, עשוייה עץ, מעודפי הצבא הבריטי.
איך שלא יהיה, הטרמפיאדה הזאת הייתה סוף העולם בעפולה של אז. גם לשבת שם היה מסוכן כי הכביש הזה, מימי הטורקים, הוביל בסך הכל לסנדלה, למוקיבלה שאף אחד לא נסע לשם. אם רציתם להגיע לזרעין של אז, אז הגעתם לסיבוב (שהוא היום צומת יזרעאל ושאז היה סתם סיבוב מזרחה) והיה צריך לנסוע עד הכפר הערבי ושם לרדת אל תוך החורבות.
בזמן ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות היה הגשרון שאחרי הסיבוב ממולכד במטען גדול. על הגבעה של גן נר של היום עמדו משוריינים עיראקים וצפו על זרעין. פתאום הייתה אזעקה ושתי בחורות בנות תשע עשרה מהקיבוץ (כל כוחותינו מול העיראקים), הפלמ"חניקיות חֶזִי וחווה, רצו אל הסיבוב עם ה"סטנים" שלהן והן הזעיקו בטלפון שדה את החבלן המקומי שפוצץ את המטען ההוא.
ה. הטרמפיאדה לתל-אביב. בערך איפה שהיא היום, בקצה השדרה.
הכבישים הניצבים לשדרה בכלל עוד לא היו, חוץ מהבית של הרב קרשטיין, הרב המיתולוגי של עפולה. הרבי הזה היה מגיע ליזרעאל גם לערוך חתונות וגם לבדוק את כשרות החלב ברפת. הוא היה גדול ושמן ולא בא לו ללכת עד הרפת. אז הוא המתין על מרפסת המזכירות והחבר'ה הלכו לרפת וחזרו ואמרו שהכל בסדר.
הוא לא הסתלק עד שלא קיבל את השק עם השלוש תרנגולות בשכר הטרחה.
לעפולה נכנסת ישר מכביש הסרגל לשדרה ולתחנת אגד הישנה. בטרמפיאדה הזאת כבר היה איזה שהוא סיכוי לתפוס טרמפ, כי כבר אז הייתה התחבורה לכיוון תל-אביב רבה יותר מאשר לכיוונים האחרים. מקסימום היה יוצא לך לנסוע באוטובוס, בעמידה.
יוצא שעפולה לא הייתה רק חור בקצה הסרגל, אלא גם צומת חמש הטרמפיאדות, אליהן היו ממהרים אחרי הכוס גזוז אצל הסוסות בתחנת "אגד" הישנה. מי שמיהר - ויתר אפילו על זה.
מכלול הזיכרונות מ"אגד" הישנה בעפולה, כבר עמום קצת בראש שלנו. למי שלא יודע בכלל איפה זה. זה בככר הרבועה שבין הגלידריה "סן רמו" (לשעבר מסעדה מפורסמת בתולדות המדינה שבדרך) לבין החנות נעליים (קודם "המבורגר"), על יד בנק דיסקונט. עכשו הכיכר הזאת היא מגרש חנייה אחד גדול ומסודר. אז זה היה סתם מגרש גדול ומאובק שהתחיל מקצה השדרה (מול חנות הספרים של בָּרַס) ונמשך עד לתחנת הרכבת. חנו בו רק אוטובוסים (משהו אחר לא היה) מפוזרים על כל המגרש בבוץ ובאבק.
כמו ב"אגד" ההיא שבחיפה ההיא, על יד המשטרה והדואר, גם כאן היה בית שימוש לנהגים שעומדים ועושים פיפי ויכולים לראות ולדבר עם כל מי שעובר.
עוד שני דברים אפשר לזכור מצויין: את הקיוסק של הסוסות (והאח שלהן, הסוס, וזה על שם האבא של כולם שהיה לו פרצוף של סוס, אותו הוריש לכל הצאצאים). הקיוסק הזה היה, גם במושגים של היום, ענק ומלא כל טוב. כל הארץ קנתה שם גזוז וופלים וסוכריה על מקל ושוקולד וסנדויצ'ים ומה לא.
והכי חשוב, הסדרן מכוניות (שאולי עד היום הוא ב"אגד" של היום) שהיה מלך הכל והיה פותח וסוגר את האוטובוסים ומזיז אותם לכל מקום וצועק לאן הם נוסעים וגם מנקב את כרטיסי הנכנסים.
אחיו התאום היה בתחנת "אגד" ההיא, בראש פינה, איפה שהוא היה מזנק לתוך כל אוטובוס שמגיע מהדרום ונובח על הנוסעים :
"חולתה, מחניים, יסוד המעלה, משמר הירדן, יורדים!"
זה לפני שהיו יורדים לעשות משהו שם, מאחורנית, או קופצים למזנון של גיטל לתפוש נקניק "שחור" ואסור בסנדוויץ'. אבל אנחנו בעפולה ולא בראש-פנה.
אין עפולה של אז בלי הדואר בשדרה, שמעליו הקופת-חולים, שעל ידה הסינימה.
אין עפולה של אז בלי איתמר מהטקסי שגם מלון "ירדן" הוא שלו וגם "הפועל בלפוריה" ההיא, (עם אנטון בָּרָן החלוץ) גם כן שלו. והבית חרושת לקרח והבית חרושת לסוכר, ז"ל. ועוד ועוד.
אין עפולה בלי רכבת העמק (שבגללה שבה העיר ונבנתה) ובלי משטרת ה"טיגרט" ובלי טחנות הקמח ובלי כתב העיתון "דבר" -א. מָש ובלי הרבה גוברין יהודאין אחרים, טוֹמָשׁוֹב ועוד ועוד.
ואין עפולה בלי הקולנוע "קִיצִי". זה שעמד בפינת הרחובות יהושע חנקין ומשה שרת, ומראהו, לפני כמה ימים, עשה לך צביטה בלב.
לשם היו כל העמק תפארת וגם מיטב עפולה מגיעים לראות סרט בקיץ.
שם ראית בפעם הראשונה את "הטוב ,הרע והמכוער", ועוד מן המיטב שבמיטב. יכולת לשבת שם ולראות סרט תחת כיפת השמיים בלי לשמוע אף מכונית עוברת, כי לא הייתה כזאת. לא הרבה שנים לפניך, עוד הגיעו ל"קיצי" כל מיני נערות ונערים מהסביבה, פלמ"ח, כדורי ונהלל, שאחר כך נהיו אלופים ושרים וראשי ממשלה ומה לא.
על ה"קיצי" בונים עכשיו משהו גדול עם למטה מקום לבנק, אם לא למעלה מזה.
ובאה מנוחה ליגע, ומרגוע לעמל.
איך יכול להיות שאתה לא חיברת אף שיר שמדבר על עמק יזרעאל? אתה כן חיברת, גם שיר וגם לחן. השיר הזה, כפי שכבר סיפרת קודם, מוקלט ומשודר עד היום בקול ישראל.
הֵבִיא לִי הָרוּחַ
מילים ולחן: אמנון בקר
מֵרֹאשׁ הַכַּרְמֶל הַשּוֹבָב,
צוֹחֵק אֶל הַיָּם וְגַלָּיו
הֵבִיא לִי הָרוּחַ
עִם עֶרֶב יָשׂוּחַ,
רֵיחוֹת אֳרָנִים בִּכְנָפָיו.
גַלִּים יֶהֱמוּ עַל הָחוֹף
נִיחוֹחַ הָאֹרֶן מָה טוֹב.
הֵבִיא לִי הָרוּחַ,
עִם עֶרֶב יָשׂוּחַ
רֵיחוֹת אֳרָנִים בִּכְנָפָיו.
מֵרֹאשׁ הַתָּבוֹר הֶעָגֹל,
נוֹשֵק לְרָקִיעַ כָּחֹל.
הֵבִיא לִי הָרוּחַ,
עִם עֶרֶב יָשׂוּחַ
סִפּוּר הָאַלּוֹן הַגָּדוֹל
רָקִיעַ מִמָעַל כָּחֹל
עַתִּיק הָאַלּוֹן הַגָּדוֹל
הֵבִיא לִי הָרוּחַ,
עִם עֶרֶב יָשׂוּחַ
סִפּוּר הָאַלּוֹן הַגָּדוֹל.
מֵרֹאשׁ הַמַּזַּאר, הַשָׂב,
הָעֵמֶק, כַּפּוֹת לְרַגְלָיו.
הֵבִיא לִי הָרוּחַ,
עִם עֶרֶב יָשׂוּחַ,
תִּפְאֶרֶת שָׁקֵד בֻּסְתָּנָיו.
הָעֵמֶק לְמָטָה יִשְלָו
כָּהָר הַצֹופֶה מֵעַלָיו.
הֵבִיא לִי הָרוּחַ
עִם עֶרֶב יָשׂוּחַ,
תִּפְאֶרֶת שָׁקֵד בֻּסְתָּנָיו.
1963
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה