יום שני, 8 ביוני 2020

לפני שאתה שוכח - ההתחלה

לפני שאתה שוכח-

סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב.

אתה בן שמונים ואחת וחצי. דוקטור אחד מהמחלקה לגריאטריה בבית חולים עפולה כתב עליך שאתה נרקיסיסט דכאוני. לא ברור מה זה בדיוק. אז לפני שאתה שוכח:
נולדת ב-14.11.1932, בבית החולים בעפולה.
אימא ואבא שלך עשו אותך בפרדס חנה. זה איפה שהם גרו על פי מה שכתוב בתעודת הלידה שלך, שהוצאה בבית החולים בעפולה. אין כתובת יותר מפורטת. זה מפני שעד שנולדת, הם גרו שם בסוכה שבחורשה על יד פרדס. אביך עבד גם בחריש וגם במפעל המלח בעתלית. אמך הספיקה עוד לעבוד בניקוי בניינים חדשים. תנאי הקיום שלהם היו דחוקים והאוכל היה בצמצום. החלוצים היו קונים או מקבלים שיירי פירות. מזה היו עושים סיר ענקי של קומפוט. במשך היום היה הקומפוט מצטנן בצל העצים. אחרי העבודה היו יושבים לסעוד בקומפוט עם איזה לחם.
יֵיְנֶר, החבר של אביך עוד מהעיירה, נשאר בפרדס חנה עד יומו האחרון. נכדתו מרב מתגוררת בחיפה על הכרמל. היא ומשפחתה מקיימים ידידות רבת שנים עם משפחתו של בנך אחאב.
שרה ויוסף בקר

אל בית החולים עפולה, הגיעה אימא שלך ברכבת מפרדס חנה לחיפה וברכבת העמק מחיפה לעפולה. מעפולה לבית החולים בטקסי מרובע, שחור וגדול. אז היו היולדות שוהות בבית החולים במשך שמונה ימים. הבניין הישן של בית החולים ה"עמק" כבר עמד על תילו, בניין שתוכנן ע"י אלכסנדר ברוולד, מראשוני האדריכלים, אולי גם בסגנון הבאוהאוס.
אחרי שמונת ימי הלידה עשתה אמך את כל הדרך בחזרה לפרדס חנה. בטקסי, ברכבת העמק וברכבת מחיפה ליפו. עכשיו סוללים את רכבת העמק מחדש. יש סיכוי לא רע שתזכה לנסוע בה שוב, רגע לפני שתשכח.
הוריך החליטו לחיות בתל אביב.


אמך, שרה קופלבנה רוֹסוֹמָכָה, נולדה ב-1906 ברוסיה הלבנה. שם העיירה בה גדלה הוא סְטַרְיֵידֶרוֹגִי (דרכים ישנות). העיירה קמה באמצע המאה ה-19 סביב מפעל לניסור עצים וייצור לבידים. את המפעל הקים יזם יהודי ושמו יֵבְרֶם. כל אנשי העיירה, יהודים וגויים, התפרנסו מהייצור במפעל ומהשירותים להם נזקק. סבך, קופל רוסומכה, היה נפח העיירה. הוא היה יהודי גבוה וגברתן, שכל הגויים נזהרו בכבודו. כדרך הנפחים, היה גם מפרזל סוסים ומייצר חלקי עגלות. אמך, שרה, הייתה החמישית מבין ששת צאצאי קופל וחנה, בהם שלוש בנות ושלושה בנים. שלושת הבוגרים – אברהם, איידה ורחל, הגרו לאמריקה. האח, וולוולה רוסומכה, הפך להיות "פולקובניק" (אלוף משנה) בצבא האדום. אחיה הקטן של אמך, ירחמיאל, נספה בשואה. הוא והוריה של אמך לא הותירו כל עקבות. אמא סיימה בית ספר תיכון בעיירה סמוכה. היא נאלצה ללכת לשם ובחזרה יחפה, ונעליה בידיה, שלא יתבלו בטרם עת. אחר כך הצטרפה לתנועת החלוץ. יחד עם קבוצת חברות וחברים, ניסתה לעלות ארצה. תוך כדי גנבת הגבול הם נתפסו על ידי הג.פ.או ונכלאו לשלושה חדשים. כשהשתחררו, שבו וגנבו את הגבול בהצלחה והגיעו לפרדס חנה שבפלשתינה.
זה הכל על אמך לפני שנולדת? לא יתכן. אתה שמעת ממנה הרבה יותר. למשל, אמך הייתה מתפוצצת מצחוק בכל פעם שחזרה וספרה:

"בבוקרי שבתות התאספה כל קהילת סטאריידרוגי בבית הכנסת לתפילות הבוקר. אחת השכנות הגיעה לתפילה והשאירה את בתה בבית, שתפקח על התבשילים שעל הכיריים לארוחת הצהריים. באמצע התפילה, ולאזני כולם, פרצה הבת לבית הכנסת בצעקה: "מאמע! דֶה צִימֶס אִיז גִיווֹרֵען אָזוֹי וִי דְרֵעק". (אמא, הצימס נהיו כמו חרא). האישה לא התאפקה וצרחה לעבר בתה, באזני כולם: "דוּ אָלָאִיין בִּיס טוּ אַ שְׁטִיק דְרֵעק!" (את בעצמך חתיכת חרא).

אמך נהגה לשיר במשך כל היום. בהרגל זה דמתה למי "שהייתה צעירה בכנרת וכולי".
אמך מיעטה לספר על התקופה הזאת. רסיסים מן ההווי ההוא צצו כשהייתה מתווכחת עם אביך על שמו של ירק או שיח יער או אפילו מעדן יהודי כלשהו. זה תמיד התחיל ב"אצלנו קראו לזה כך וכך".

אביך, יוסף בקר, נולד ב-1910 בגליציה, שהייתה אז פולין, בעיירה ויטקוב-נובי. הוריו היו שלמה וינטע מייזלס. זה היה שידוך אומלל וסבך, שלמה, נטש את סבתך ושני ילדיה, יוסף ואהרון, ועבר לגור בלבוב, שאז נקראה למברג. סבך היה בצעירותו קצין אפסנאות גבוה בצבאו של פרנץ יוזף והיה מגיע לעיירה במרכבה מפוארת מלווה על ידי שומרי ראש. אחר כך הפך למשכיל יהודי לא ציוני. הוא התמחה בלשון עברית ואפילו חיבר שני ספרי לימוד לעברית מודרנית. אחיך דן, שהוא פרופסור לערבית ולעברית, מאשר כי ספריו של הסבא שלכם רלוונטיים ותקפים עד עצם היום הזה.
אם תנסה לזכור על פי ספורים ששמעת, הרי שסבתך ינטע נותרה בעיירה, עם שני בניה הרכים ללא פרנסה וללא משפחה שתתמוך. היא ובניה גרו בספק חורבה ספק בית. הבנים למדו ב"חיידר", על חשבון הקהילה וסבתך התרוצצה לחפש אמצעי קיום מכל צורה ומין. עבדה בניקיון בבתי עשירים, במסחר בימי שוק ואפילו ספקה תרנגולות לטבחים הצבאיים של הקצינים האוסטרו-הונגרים. ינטע הפכה להיות אישה קשת יום, קשוחה וחדת לשון. בגיל עשר נשלח אביך, יוסף, מהבית להיות שוליה של נגר גרמני ששמו היה פריץ. אביך ומעסיקו היו נודדים בכל כפרי גליציה ומבצעים תיקוני גג, בניית אבוסים וגדרות. הקהילה היהודית בויטקוב-נובי גלתה יחס רע ומשפיל לסבתך ינטע וילדיה. לעומתה, זכר אביך את הנגר פריץ לטובה, בשל יחסו החיובי לשוליה היהודי. כאשר היה אביך בן 14, התחיל להתפרנס כפועל עצמאי במקצוע הנגרות.

פעם, שאלת את אביך מדוע שם משפחת אביו הוא מייזלס ושם משפחתכם הוא בקר. אביך סיפר כי לסבתך ינטע היו ארבעה או חמישה שמות משפחה: מייזלס, שרגא, מנדלביץ', סגל ובקר. זאת הייתה התחכמות של היהודים כלפי השלטונות, כדי להימלט מגיוס לצבא או תשלום מיסים. לפולנים שם אחד, לאוקראינים - שני, לאוסטרו-הונגרים - שלישי ולרוסים -רביעי וכולי.

אביך יוסף בקר עבר להתגורר בעיר הגדולה, לבוב והצטרף לתנועת הנוער גורדוניה, בהנהגתו של פנחס לוביאניקר (לימים – לבון). אביך הגיע לפלשתינה, יחד עם חבורת הגורדונאים, חניכיו של פינייה לוביאניקר מלמברג (לבוב), פולין של אז. החברים של אבא מה"גורדוניה" הלכו לקבוצות "משמר השרון" ו"חולדה" ואולי לעיינות (רמת דוד של היום).
אבל אביך יוסף בקר, היה אינדיבידואליסט. שום קיבוץ לא היה לו בראש. אז הוא ויינר, חברו מהעיירה, הלכו לפרדס חנה, לאיפה שיש איכרים וגם עבודה.

אמא ואבא שלך הגיעו לפרדס חנה, כל אחד בנפרד, ב-1929 . כשלוש שנים לפני שנולדת. באחד הימים פגשו זה את זו כשעדיין התגוררו בפרדס. הם התחתנו אצל הרב של המושבה. שמלת החתונה של אמך, הייתה עשויה בתפירת יד מבד לבן, שמקורו בשק של 100 קילו אורז שהגיע לפלשתינה מהודו.

אם שכחת עוד משהו מכל זה, אולי תצליח להיזכר מאוחר יותר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה