זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח
סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב.
עכשיו בחזרה ל-1942.
לפני שאתה שוכח אתה זוכר את הנסיעות עם אבא לירושלים ולקמפ דימרה .
אבא שלך היה צריך לנסוע לצפון סוריה, למקום ששמו עפרין, בשביל לבנות שם גשר. בשביל זה הוא היה מוכרח לנסוע לירושלים כדי להחתים איזה קצין אנגלי על הדרכון שלו. אתה זוכר שנסעתם לירושלים באוטובוס ערבי מיפו מפני שזה היה יותר בזול. האוטובוס היה מלא ודחוק בהמון נשים ערביות עם ילדים וילדות שיש להם כינים בשערות. בכל תחנה בה עצר היו כולם צועקים בקול רם "סְטָנָה שׁווַייֶה!" אתה זוכר את הסרפנטינות של מוצא, שם צרחו כל הנשים באוטובוס והיתה פניקה גדולה. בירושלים לקח אותך אביך לראות את הכותל המערבי. זה היה בסימטה חשוכה ומלוכלכת. שכונת המוגרבים כמעט ונגעה בכותל. אתה לא זוכר שראית מישהו מתפלל שם. אחר-כך הלך אביך אל בית הממשלה לחפש את הקצין, הוא לא היה ואמרו לכם שהוא יושב עכשו בקפה "אימפרייל". הלכתם לשם. אביך לא דיבר אנגלית. איכשהו, בשפת ידיים ובעזרת מלצרים ערביים, נמצא הקצין וחתם. אתם חזרתם לת"א ברכבת ההיסטורית. זה לקח כמה שעות טובות. אתה זוכר שהגעתם לצומת הרכבת בלוד. שם חנתה הרכבת כשעתיים, בהמתנה שהמסילה ליפו תתפנה.
אתה זוכר שראית שם מאות חיילים בריטיים, הודים, כושים, אוסטרלים, ניו-זילנדים ואנגלים אמיתיים. הם התרוצצו בכל התחנה בחיפוש אחר הרכבת שלהם. אתה זוכר איך הגעתם לתחנת הרכבת ביפו ומשם נסעתם באוטובוס הביתה. בדרככם התעכבתם בחנות צעצועים ברחוב אלנבי ואביך קנה לאיילה, בת דודתך, בובה. היא כינתה את הבובה הזאת "בובה צִינְגוֹ".
אבא שלך עבד בשביל הקבלן הידוע ארפד גוּט. קבוצת הפועלים היהודיים של גוט נסעה לצפון סוריה, בדרכם שהו לילה אחד בביירות. שם הזדמן להם לסעוד במקום ששמו "לוּקוּלוּס". ובזמן שבארץ אכלו בקושי לחם שחור, מרגרינה ותה, זלל אבא שלך ארוחה עם שתיים עשרה מנות, דגים בשר ועוד מכל טוב מעדני הלבנון.
אבא לא פסק מלהזכר בחוויה. הוא דיווח שלאחר הארוחה ב"לוקולוס", אם הסועד היה טוען שהוא עוד רעב הוא היה מקבל את כל הארוחה עוד הפעם בחינם.
עוד נסיעה עם אבא ברחבי הארץ היתה למקום שנקרא "קמפ דִימְרָה" (כיום מחנה פליטים ליד עזה). אתה זוכר שנסעתם עוד הפעם באוטובוס ערבי. הייתם בתחנת האוטובוסים של יפו הערבית ואביך קנה כרטיסים ל"דימרה". כשניגשתם לאוטובוס ורציתם לעלות אמר לכם הנהג הערבי שקודם צריך לתלוש את הביקורת של הכרטיס. אבא שלך אמר לו שיתלוש וזהו אבל הנהג חייך ואמר שמבקר הכרטיסים יושב שם רחוק מתחת לעץ וצריך לגשת אליו. אבא שלך ידע שזה עוד פטנט לסחוט עוד "בקשיש". מבקר הכרטיסים הזה ישב מזרחית בצל וליטף את שפמו וחיכה. אבל אבא שלך התעקש והתעקש ובסוף התיישבתם באוטובוס בלי לתלוש את הביקורת.
עוד פעם נסעתם באוטובוס דחוס ילדות עם כינים ונשים צרחניות. באיזשהו מקום במדבר הדיונות ירדתם מהאוטובוס והלכתם ברגל איזה חצי קילומטר. הגעתם למקום שהיה אתר בניה בלב השממה. שם בנה הצבא הבריטי קמפ נוסף. אביך פגש בחברים לעבודה וקיבל מהם את כל האינפורמציה הדרושה. בין השאר, שפה נוהגים לגנוב ברזל בניין כשהמהנדס הבריטי לא רואה.
איך?
צריכים לצקת רצפת בטון ארוכה. יוצקים את זה קטע קטע. בתוך רצפת הבטון יש רשת מברזל בניין. המהנדס האנגלי בודק שיש רשת ואז יוצקים והוא מסתלק. כשהוא מסתלק אז מרימים את הרשת מתוך הבטון, רוחצים אותה בשפריץ עם צינור ומניחים בקטע הבא. כשהמהנדס חוזר הוא שוב בודק שיש ברזל ואז יוצקים עוד פעם וכולי וכולי. כך "חוסכים" הרבה ברזל בנין, שאותו מבריחים איכשהו לתל אביב לשוק השחור.
אתה לא זוכר שאבא שלך עשה כאלה דברים, אבל אתה זוכר שחזרתם ברגל לכביש הראשי בשביל לחזור לתל אביב. שום אוטובוס לא היה ואבא שלך עצר טקסי. הטקסי היה גדול וחזק אבל בפנים מלא ניחוח עשן וזעתר כמו אוטו של ערבים. הנהג רצה שתי לירות בשביל הנסיעה. אביך הציע לו שלושים גרוש. בסוף הם השתוו על חצי לירה. אתה זוכר שהנהג הזה דהר צפונה כמו משוגע ואתה לא זוכר דרך איפה הוא בכלל נסע.
סיפור אחר, קצת דומה לזה היה כשיום אחד כשאבא שלך חזר בטנדר של הקבלן מהעבודה על יד שדה התעופה לוד, נעמד ערבי אחד אחרי הטנדר מול הפועלים שישבו מאחור. הוא החזיק בידיו חבילה ענקית ארוזה בניר עבה, מודבק בקפידה. הוא הכריז שהוא לא יודע מה יש בחבילה אבל הוא גנב אותה ממחסן של האנגלים בשדה התעופה. הוא רוצה בשביל זה חצי לירה. מכל הפועלים שישבו בטנדר מאחור, דוקא אבא שלך החליט על המקום שהוא לוקח. שילם והביא הביתה. בטקס כלל משפחתי, נפתחה החבילה ומתוכה הוצאתם פרוות טייסים משובחת ועוד שלושה סוודרים ענקיים מצמר לבן וצהבהב. את הפרווה הזאת כינה אביך "הפֶּלְץ" בהא הידיעה. הפלץ הזה לווה אותך כעשרים וחמש שנים, ובעיקר בנסיעה על האופנועים, כשהיית מדריך קומונה. את הסוודרים פרמה אמא שלך וסרגה מהם הרבה סוודרים לאחיך ולך.
העיסוק בזיכרונות על אנגלים או על בריטים, מזכיר לך שיר מפורסם שהיית שר עם כל הילדים בשכונה, על פי המנגינה של: bless them all
פַק דֶם אוֹל, פַק דֶם אוֹל,
צָרִיךְ אֶת הַבְּרִיטִים לַמּוֹל.
לִקְצוֹץ אֶת הַזַּיִן, לַשִּׂים עָלָיו חוֹל,
לָרוּץ בַּרְחוֹבוֹת וְלִצְעוֹק בְּקוֹל,
פַק דֶם אוֹל! פַק דֶם אוֹל!
אתה מנסה לדהור לפנים ולאחור בכל עשרים שנותיך הראשונות. זה בכל אופן מה שאתה משתדל לעשות. הצרה היא שאתה כבר שוכח את סדר הארועים על פי כרונולוגיה. מה לעשות?
עכשו אתה חוזר לשנת 1940. אתה היית אז בן שמונה ומלחמת העולם השניה רק החלה. במגרש שבין הבית שלכם לגן הדסה נחפר בור ענק. אתה לא זוכר מי בדיוק עשה את זה, אבל בתוך הבור בנו מקלט נגד הפצצות. המקלט כולו היה עשוי מלוחות של עצי בניין. בזמן הבנייה שחקו ילדי השכונה בלקפוץ משפת הבור אל גג המקלט. אתה זוכר שבאחת מהפעמים קפצת ישר על פינת הגג. אתה נחתת על זוית המקלט ישר בין הרגליים.
אתה זוכר שאחרי זה היתה כל סביבת המכה כתם גדול וכחול ונורא כואב. אחרי שזה עבר לך הרגשת לפעמים שבשק האשכים שלך יש איזה בולקעלע קטנטן. אבל שכחת מזה. אחרי עשרים ואחת שנים, כשהייתם, אשתך ואתה, בשליחות בעיר סולסברי (הרארי של היום) שברודזיה (זימבאבוו'ה של היום) התגוררתם בדירה צנועה קרוב לבית הכנסת של הקהילה. כל הדירות והבתים שברודזיה כללו בתוכם חדר רחצה שרובו היה אמבטיה גדולה. אתם לא נהגתם להשתמש בזה אבל לפעמים כן. ערב אחד כשטבלת באמבט מיששת דרך אגב את שק אשכיך. פגשת שם מין בולקעקלע. כשלחצת קצת יותר חזק הרגשת שמשהו קטן נחלץ החוצה וראית שזה צף במי האמבטיה. אשתך ואתה בחנתם ביסודיות את הפריט. זה דמה הכי הרבה לכפיס עץ קטנטן שצף במים. איכשהו אחרי חיטוטים לא קטנים בזכרונך החולני נזכרת במה שקרה במקלט ההוא.
ועכשיו חזרה להפצצת תל אביב על ידי חיל האויר האיטלקי, שטייסיו היו גיבורים גדולים על עיר פרזות. מתישהו אחרי הצהריים שיחקתם בשכונה ולפתע נשמעו הדי פיצוצים. אתם לא כל כך הבנתם מה זה אבל אתה זוכר שאיזה פועל בנין תפס אותך בזרועך בכוח רב ורץ אתך אל המקלט. למרבה ההפתעה גילית שהמקלט מלא וצפוף באנשים שכולם היו מהשכונה. אחרי זה, כשהיית סובב בחוצות תל אביב, החל מרחוב גורדון קרוב לים עבור דרך סביבת רחוב בר כוכבא ובעוד מקומות, ראית בתים ממש הרוסים. אודות ההפצצה הזאת פגשת לא מזמן הרבה מידע באינטרנט. אבל, מה שספרת זה כל מה שאתה זוכר.
תוך כדי הקלדת הזכרונות אתה שם לב שיותר מכל אתה זוכר דברים רעים או לא כל כך טובים. עכשו, בגיל שמונים ושתים, אתה יודע שהפסימיזם הזה מובנה באישיותך ולא יועיל כלום. בכל אופן אם אתה מכריח את עצמך להזכר במשהו שלפחות תחילתו היתה טובה מאוד, אתה תמיד מגיע אל גילי יעקובסון.
האשה הזאת כבר נפטרה לפני כעשרים שנים, כנראה מסרטן. אבל אתה זוכר ככה: לפני גיוסך לצבא, הגעת לקיבוץ צרעה כמתנדב בבניית הקיבוץ במקומו החדש. הייתם שם שני חבר'ה מההכשרה שלך, שלום זומר ואתה. שלום היה טרקטוריסט מיומן מאוד ואתה ברזלן בניין מיומן מאוד. מסיבה זו ביקשו מכם אנשי צרעה לעבוד אצלם לפחות חודש נוסף.
באותו זמן הגיעה לצרעה קבוצת ההכשרה המקבילה לכם מהתנועה בירושלים. אתה זוכר שפעם, כשעמדת ליד שולחן כיפוף הברזל התאספה סביבך קבוצת בנות ירושלמיות. הן פטפטו והתבדחו על משהו ואחת מהן ניגשה אליך ושאלה משהו. זאת היתה גילה יעקובסון שכונתה גילי. אתה לא זוכר מדוע, אבל בו בערב היא הגיעה אל האוהל שלך (בצרעה ההסטורית) שהיה בסך הכל אוהל קטן לשני אנשים. שלום הלך לישון באוהל אחר.
גילי התישבה לידך ולאחר זמן קצר מאד נמצאתם שניכם שוכבים כמעט עירומים על מיטת השדה שלך, עם ראש בחוץ מתחת לכוכבים. אתה זוכר שהרביתם לדבר ואתה זוכר, כשהיא מתחתיך, איך שהיא שאלה אותך כמה וכמה פעמים: תגיד לי, מה אתה כל כך מחייך? אתה יודע למה חייכת.
חייכת מפני שזאת היתה הבחורה הראשונה בחייך, שבקושי הכרת אבל אִתה בילית כמעט עירומים במיטה אחת. בשבילך זאת היתה פסגת התרגשות ומקור גורלי לתחושת הבטחון העצמי, אותו חסרת מאוד עד לרגע המתואר. הקשר ביניכם נמשך כמה שבועות. באמצע תקופת הטירונות במחנה שמונים, כשהייתם בחופשה בתל אביב, הזמינה אותך גילי אל בית חברתה מרחוב גורדון פינת דב הוז. אתה עלית למעלה ודפקת בדלת. חברתה של גילי, מוריה (אשתו לעתיד של מוסה חריף) פתחה לך את הדלת, הכניסה אותך ואמרה שגילי תאחר. היא אחרה מאוד.
תיכף כשהגיעה בקשה ממך לרדת למטה אל ספסל בחזית הבית. כשהתיישבתם שם, בלי לבזבז זמן, אמרה לך:
"אתה לא אוהב אותי. לך ממני ואל תשוב."
אתה לא הבנת מאיפה זה ירד עליך. לפי כל הוויתך המוסרית והנורמטיבית התחלת לחשוב ברצינות שהבחורה הזאת, ששכבה תחתיך, אִתה תצטרך להתחתן, עד כדי כך. שמעת מה שהיא אמרה, קמת והלכת, סוף סיפור. לפי המינוח של אז היא פשוט זרקה אותך. למה?
אולי מפני שהיא היתה בחורה על רמה, משכילה ואפילו כותבת מאמרים בעיתוני התנועה. יכול להיות שהתברר לה שאתה בכלל אחד מהפּוּשְׁטִים של הכשרת מעין ברוך. אולי.
ואולם, ההתחלה של כל זה הייתה מאוד מאוד טובה עבורך. לפחות ההתחלה.
אגב, לפני כעשר שנים התעניינת בגילה יעקובסון ובמה שקורה אתה בכלל. יואב ועליזה תיבון מצרעה ספרו לך כי היא נפטרה מזמן והשאירה אחריה בן. על אביו לא שמעת מהם כלום. מסתבר שגילה התמחתה כאחות של "טיפת חלב", עברה מצרעה לירושלים אבל היתה מגיעה לשם הרבה בשביל להדריך אמהות צעירות.
אם בעניינים האלה עסקינן, אז תוכל לפרט עוד כל מיני אירועים רומנטיים מחייך אז. אהבת הנעורים הנכזבה שלך התבזבזה על נערה ושמה הפרטי בתיה.
היא לא שמה עליך קצוץ. אתה זוכר היטב שבעִדָה שלך בתנועה היתה נערה ששמה הפרטי אז היה הניה. את הגברת הזאת חיבבת והערצת בלא שום משוב מצידה. אתה זוכר שבכל בוקר, כשרכבת על האופניים למקס פיין, היית עולה בשדרות בן ציון (בדרך כלל אוחז באחוריה של משאית) וברחוב מלצ'ט פונה ימינה. שם הייתה מצפה לראות את הניה, שהיתה הולכת לגימנסיה העירונית בלויית חברתה יהודית קריגל. כשהיית חולף על פניהן היית מביט לאחור, מחייך בתקווה למשוב וזוכה לחיוך בחזרה. יותר לא היה כלום, עד כמה שאתה זוכר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה