יום חמישי, 9 ביולי 2020

לפני שאתה שוכח - הסוף

לא מכבר חגג הבלוג שלי 10 שנים.

בהתחלה שימש כבמה לפרסום סיפורים קצרים שכתבתי ופרסמתי.

ההמשך כיומן מסע של הליכה לאורך שביל ישראל וטיולים.

בסוף שנת 2014 התחלתי לפרסם מסמך זיכרונות של אבי - אמנון בקר ז"ל. בשם "לפני שאתה שוכח". 

בין לבין פרסמתי צילומים שלי ותמונות שצייר אבי אמנון בקר  וליוו את הזיכרונות. שנפטר לא מכבר. כתיבת מסמך הזיכרונות הוסיפה טעם רב לחייו. התגובות של הקוראים שימחו אותו ועניינו וגרמו לו לכתוב ולכתוב ולהיזכר עוד ועוד. זאת כשהיה עיוור, חירש, ובמצב סיעודי לחלוטין בשבע השנים האחרונות בחייו.  

לאט לאט השתלטו הזיכרונות על הבלוג . המסמך הלך ותפח והגיע ל-530 עמודי וורד. הכתיבה שצפה וקלחה ותמיד היה מה לפרסם כמה חדשים למפרע. 

אנשים מהעבר ומההווה יצרו קשר עם אמנון בעקבות הזיכרונות. כמה מהקוראים אף כיתתו רגליהם והגיעו לפגוש את אמנון בקיבוץ יזרעאל. בינתיים איבדה הפלטפורמה של ה"קפה" את קסמה ומרבית הקוראים והחברים נעלמו. טבעי. עם זאת כמה מהדמויות הפכו לקוראים קבועים והתגובות שימחו מאד את אבי. 

חיוש, שרי10, עמנב, בונבונייטה, בני חן, אסתי ד. שטוטית, דוקטור לאה, יורם אל קמינו, הבוחשת, אהובה קליין, תכשיט , דבי, ליאורה, חגית, נומיקן, באבא ייאגה, גילה, ח.קדמן, מכבית, קלועת צמה, דני בר ועוד רבים וטובים שכבר לא פעילים בקפה ואלו שכן ולא הזכרתי. 

תודה גדולה לכולכם. 

להלן הקטע האחרון שנכתב יומיים לפני שאמנון נפטר והלך בדרך כל בשר. 

 

זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח.

סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב, איימי בן אסולי

"לפני שאתה שוכח כל הרשימות"

 

בתאריך 26-12-2014 התחיל מסמך הזיכרונות במשפט הבא - 

אתה בן  שמונים ואחת וחצי. דוקטור אחד מהמחלקה לגריאטריה בבית חולים עפולה כתב עליך שאתה נרקיסיסט דיכאוני. לא ברור מה זה בדיוק. אז לפני שאתה שוכח:

נולדת ב-14.11.1932, בבית החולים בעפולה.

 

 

מילים אחרונות - 

 

הוכתב לדינה לוין ביום ה' 5.9.19

עכשיו לעניין אחר לגמרי לגמרי.. בעלון יזרעאל מספר 1914 מתאריך 30/8/2019  מדוווח כי – " הנגריה קיימת 50 שנה...   בעתיד הנגריה. : בין השאר כתוב - "בעבר במשך שנים הייתה נגריה מקצועית (עבד בה שלמה הנגר) " .

הקורא התמים עשוי להבין  כי ביזרעאל הייתה במשך 50 שנים נגריה מקצועית שאותה ניהל ועבד אחד – שלמה מעפולה וזהו .. כך הקורא התמים.

אבל מי שלא תמים כל כך, למשל אמן בקר עלול להבין כך:

פח הזבל של ההיסטוריה של מה שהיה מפוצץ מכל מיני דברים שהיו ושגורלם נחרץ למי שלא היו ולא נבראו.

אבל בעניין הנגרייה זה גם משהו אישי וגם פיצוץ מכוער של מרכיב בולט בתולדות יזרעאל הנבנית.   

הנגרייה או ענף הנגרייה כפי שכינו אז את כל מקומות העבודה היה קיים מתחילת תולדות הקיבוץ הזה.

עוד כשהיינו בכפר זרעין הגיעה מהסוכנות או מהמוסדות המיישבים , נגרייה מכנית ומודרנית שכללה את כל המכונות הדרושות להפעלתה. עוד בזמן הכפר ניסו להפעילה אבל היות ולא היה חשמל אמיתי אז זה התעכב .

מתישהו ב-1951 הגיע למשק הקבלן הירושלמי הרפז (אבא של דני) והוא יחד עם חברים מפה הקימו את מבנה הנגרייה הראשון, מבנה שפעל עשרות שנים.

המקצוענים אז היו :  שמוליק הנגר (שהסריח  משום) אבל עשה המון במקצועיות רבה.

טוביה וייס אביו של איצ'ה שהגיע לקיבוץ בגיל מבוגר כשמאחוריו עשרות שנים של היות מייסטר של נגרות החל בהונגריה עבור לגרמניה לאנגליה ובעיקר לברצלונה שבספרד.

למותר לציין שהנגרייה הזאת בה עבדתי וגם ניהלתי במשך 12 שנים ויותר, ייצרה המון בכל מבני המשק מאז 1952.

בין השאר עבודות הנגרות בבית האימון, כל רהיטי בתי הילדים, השולחנות והכיסאות הראשונים של חדר האוכל צריף,  ששמשו בחגיגיות אחרי הקרשים הבלתי מוקצעים שהיו שם קודם בתור שולחנות.

הנגרייה הזאת, שמעולם לא הייתה, ייצרה את כל הנגרות לשלושת בנייני הקוטג'ים, את שני הגגות הראשונים של שיכון הותיקים דאז – שיכון מזרח ואת כל נגרות הבניין של כל ששת הבניינים לרבות ארונות קיר ענקיים שבצידם האחורי היה קיר עץ מסוגנן כחלק מהסלון. במשך כל הזמן הזה ייצרה הנגרייה הרבה ציוד וצעצועים לבתי הילדים ולבתי הספר ומאות פריטים בשלבי הבניה השונים של הקיבוץ, לרבות ריהוט לחברים.


בין השאר עבדו בנגריה – אלי שלוזני, אריה דרזנר רוני חורי, זמיר וגם אני במשך  12 שנים מכלל התקופה.

יש להוסיף לרשימה את יוסי עבאדי שהגיע לקיבוץ כנגר והרחיב ושיפר את הנגריה ואפילו הצליח גם להחליף וגם לקנות עוד מכונות. מה יש לדבר... היו כאן שנים על שנים של עשיה. הנגרייה ההיא שמשה לחברות רבות וגם לחברים מקום בילוי לצורך כלשהו וגם סתם בשביל כוס קפה.  אז לאן כל זה הלך? אני חושב שאנשי המזכירות מי מהם שדן בעניין וניסח את הדברים מגיע לו שיתעניין יותר במה שהרבה אחרים עשו.

 

 ועכשיו  לכמה עניינים שלך בתחום מאוד מסוים.    

אתה  חש, שתש כוחך לקראת יום ההולדת ה-87.  אתה בקושי זז. בעצם אתה מחותל כל הזמן בשני סוגי חיתולים לזקנים. גם סתם חיתול גדול וגם חיתול מיוחד במקום תחתונים. וזה בשביל להלחם נגד החרפה של הגיל הזה.

את החיתול הרגיל של הזקנים  פשוט מניחים אותו על המיטה כשהוא מונח לרוחבו וזה מאיפה שהגב נוגע בטוסיק ולמטה כמעט עד הברכיים.  שוכבים על הצד העליון, מפסקים רגליים ומקפלים את שאר החיתול על מה שיש לך בין הרגליים, ככה עד למעלה ואז פותחים את הקיפולים בחיתול הזה ועוטפים אותך מאחור אולי עם קשר ואולי עם מדבקות מיוחדות. ככה אתה חי ובעיקר בלילה אין לך ברירה אלה להיות  עם התוצרת דבוקה לגופך הרבה זמן. 


כל זה בהחלט מזכיר לך שנים טובות מפעם.

בשנת 1948 כשאחיך הצעיר נולד – בחדר הלידה שברחוב בלפור בת"א. זה היה בדיוק באמצע מלחמת השחרור וכל בית החולים הזה התעסק עם פצועים והרוגים ולא היה זמן לעוללים שנולדו.  אתה זוכר שכאשר אמך הביאה את אחיך הקטן הביתה היה כל חלק גופו התחתון אדום כמו סטייק טרטר ועם פריחה אדומה ונוראה. 

זה לקח כמה ימים עד שהוא יצא מזה.  אתה שהיית כבר בן חמש עשרה וחצי, עזרת לאמך העסוקה מאוד לחתל את אחיך התינוק.

אז היו במערכת שני סוגי חיתולים:

  1.    החיתול הגדול שהיה מרובע בצורתו והיה עשוי מבד חזק.

  2.  חיתול רגיל שעוד שימש  בתקופה שאתם גידלתם ילדים בבית עוד לפני עידן הטיטולים.

זכורה לא לטובה הריצה היום יומית למכבסת הקיבוץ עם חיתולים מלוכלכים לשם ועם נקיים חזרה הביתה.   

  

וחזרה לאחי הקטן – אז קודם חיתלת אותו בחיתול הקטן כרגיל אחר-כך השכבת אותו על החיתול הגדול החל מגובה מותניו וגמור מעבר לכפות רגליו על כל זה קיפלת את החיתול הגדול עם צידו העליון. הרמת את הילד בזהירות ועטפת אותו מלמטה עם כל החיתול   הזה.  גם פה היו סוגרים או עם איזה קשר או עם סיכת בטחון אחת או שתיים.

יצא שכל החלק התחתון של התינוק או התינוקת היו עטופים היטב  בשני חיתולים אחר-כך היו גם המכנסונים אלה ששימשו גם כגרביים  לרגלי העולל.

זה נגד הקור וגם מכנסונים קצרים לתקופת הקיץ.  

 

סיום המסמך "לפני שאתה שוכח"!

זכרו של אמנון בקר לברכה. 

מה רואים מפה ?


ושוב לארץ ישראל היפה של ינקותך.

הקרן הקיימת של אז הייתה אחד מעמודי התווך של בניין הארץ, והנה עוד שיר על קק"ל שלמדת כשעוד היית בגן הילדים.

המנון לקופסא ./ מילים:אהרון אשמן /לחן: גבריאל גראד 1930

 

בא ראש חודש, בא ראש חודש

זה היום הוא לנו קודש

בו נגילה ונשמח

הקופסא היום נפתח

    ---------

את קופסא את קופסתינו

הגואלת אדמתינו

את מרבה שדות בכפר

אילנות בגיא בהר

 ------

ציל-ציל-צליל פרוטה דופקת

פתחו לי הקול צועקת

פתחו לי את האשנב

בגינה עגבנייה

 --------

את קופסא.........

------

כבר פתחנו, צאנה, צאנה

אדמתנו לכנה קנינה

פרדסים, כרמים שדות

רב-שלום להתראות

 ---------

את קופסא......

 

נוסף לזה האחרון - עוד שיר של הורה מהגליל של אז:

 

הי הרמוניקה/ מילים:יוסף אלקוני /לחן: עממי

 

הי הרמוניה נגני לי

שירעד כל צליל

את ההורה שרקדנו

יחד בגליל

    -------

את ההורה שרקדו פעם

הורה הגליית

הורה עוד נרקוד הפעם

הורה הנצחית

 --------

עוד נזכורה,

עוד נזכורה את ההורה

הורה שרקדנו

יחד בגליל.      

 

אתה אמנם לא רואה, אבל אומרים שבין המפעל לדגים לכביש הראשי חופרים ויוצקים יסודות לתחנת הדלק  של "אלון" ושלנו. אולי עם מרכז מסחרי כלשהו.

ואתה מקווה למשהו הכי חשוב – שרותים כמו שצריך, למי שהתאפקה או התאפק עד עכשיו. אז אתה לא רואה איך זה נראה ומה רואים משם, אבל אתה זוכר כל מיני דברים מ-1950 (כשהיית פה לפני הגיוס).

נכון שיהיו פה כמה חזרות על מה שכבר כתבת פעם בעניין מה שרואים או לא רואים אבל לך יזיק עוד פעם. אז ככה, נתחיל במבט כלפי מזרח.

 

קודם כל היה וגם יש עד היום שרידי הכפר הערבי זרעין, שישב על תל יזרעאל העתיקה שקצת ממנה נחשף על ידי הארכיאולוגים בשנים האחרונות. המקום הזה היה גם קבוצת יזרעאל שנתיים לפני שעברה לאיפה שהיא היום.

קצת דרומה מזה ניתן היה לראות גם את הגלבוע, כולו קרחת אחת ענקית, קוצים, טרשים ואבנים והכל שרוף בשחור וקצת חום, כל זה בלי אף עץ מפני  שאת כל העצים והשיחים כרתו לגמרי בשביל להסיק ולהניע את רכבת העמק המיתולוגית.


מצד דרום אפשר היה לראות את הגבעה של גן-נר של היום, שבמלחמת השחרור הוצבו עליה חמישה משוריינים עיראקים מפחידים, שכל תותחיהם כוונו ישר על זרעין, הקיבוץ החדש של הפלמ"ח.

אפשר היה גם לראות חלק מהכפר הערבי סנדלה, שהיה מחוץ לגבול לפני שיחות שביתת הנשק בקפריסין וחילופי השטחים בעקבותיה ב-1949.

כמו כן, את הכפר הערבי מוקייבלה שהיה כנ"ל ושמיד לאחוריו השתרעו גם שרידי חאן ענקי ועתיק וגם שדה תעופה צבאי גדול שהוכן על ידי הבריטים ב-1940 למקרה  שצבאו הגרמני של רומל יפלוש לפלשתינה (לפני שנהייתה ישראל).

מערבה יותר, אפשר היה לראות גם את  תל תענך.

מצד מערב בכלל השתרע כל העמק המערבי - כולו קצת חיטה והרבה קוצים, כשממזרח למערב רואים את משטרת לג'ון, את הכפר הערבי לג'ון שכבר איננו ובמקומו יש את מקדונלד ואת תל מגידו ההיסטורי.


מכאן, דרך איפה שפעם יהיו משמר העמק, הזורע ויקנעם מוביל המבט עד לכרמל שבאמצעו יש את השפיץ של המוחרקה, אותה רואים מכאן רק ביום בהיר לגמרי.

משם מתנפל הכרמל אל עמק זבולון שאותו לא רואים אבל נמצא מאחורי מה שעד היום הוא גבעות שיח אברייק וטבעון.

אפשר לראות קצת מקיבוץ שריד, קבוצת גיניגר, טיפה'לה נצרת של פעם והר הקפיצה ויש גם את התבור שגבעת המורה מסתירה לגמרי.

באמצע כל זה יש לנו את כל עמק יזרעאל המערבי, כמעט פְלָאצ' אחד גדול שמימי מצרים הקדמונית היה תמיד או אסם התבואה של כל האיזור או שדה קוצים אינסופי שבכל שנה נשרף לגמרי והפך לשממה.

כך עד שבאו קצת ערבים פלחים שעבדו בשביל משפחת סוֹרְסוּק ושאחריהם הגיעו החלוצים, גואלי השממה ומייבשי הביצות, שהיה להם בשביל מה לקום בבוקר.

ובחזרה למקום שבו אנחנו עומדים. ממערב לו עברו גם הכביש נצרת-ירושלים וגם קו עמודי הטלפון של 1920. התוואי היה דרך המלך עוד מימי התורכים ואולי גם לפני זה.

 

 מצומת יזרעאל היה כביש לכיוון מזרח עד לצומת נבות. הכביש הזה היה ממש בלתי ראוי לנסיעה, מלא סדקים ובורות נוראים. מצד צפון הייתה כאמור גבעת המורה קֶרַחַת למהדרין כמו הגלבוע ואם מבני הקיבוץ, מפעל, רפת וכולי, לא הסתירו אז אפשר היה לראות קצת את הכפר שונם (אבישג השונמית), את מרחביה, זאת שנהייתה גם מושבה וגם קיבוץ,ששמה הספיקה גולדה מאיר לרקוד ואלס עם הטייסים הגרמנים של מלחמת העולם הראשונה וגם קצת עפולה שכולה תחמת רכבת העמק ושדה התעופה של המטוסים הגרמנים. היום (ואתה לא יכול לראות בדיוק מה) נהיה כל זה צפוף ומיושב, מלא מחלפים ורכבת העמק החדשה.


 

עוד שיר שבטח למדת עוד בגן.

לא שמעת ולא ראית ממנו שום דבר למעלה משמונים שנה.

אתה זוכר היטב שזה שיר שהגננת או המורה הייתה מלמדת את הילדים בסתיו.

משום מה, זכורות לך עוד שורות או מילים נוסף למה שמופיע ב"זמרשת".

משהו כמו:

"אפתח חלוני, אראה אניות

בתכלת הים נוסעות ושבות."


איך זה ומאיפה זה? אתה לא המצאת את זה ולא ברור מדוע זה לא מופיע ברשומות.

הקיץ עבר

מילים : שמואל בס
לחן : נחום נרדי

 

הַקַּיִץ עָבַרהַחֹם הַגָּדוֹל,
שָׁנָה חֲדָשָׁה בָּאָה לַכֹּל.
רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת, נוֹדְדוֹת צִפֳּרִים,
הוֹלְכִים וּבָאִים הַיָּמִים הַקָּרִים.

 

הַבִּיטוּ וּרְאוּ, קָטֹנְתִּי אֶתְמוֹל,
הַקַּיִץ עָבַר – וַאֲנִי כְּבָר גָּדוֹל.
שָׁנָה חֲדָשָׁה הִתְחִילָה הַיּוֹם.
הֲיִי נָא טוֹבָה וּבוֹאֵךְ לְשָׁלוֹם!

שיר ישן והשפיץ של יהודה ביר

מאיפה ולמה ומתי הגעת לשיר דלהלן?

מה שאתה זוכר זה שבשנים בהן למדת בבית חינוך בצפון, שרו בפלשתינה א"י כמה וכמה שירים שעסקו בחיילות ובחיילים ארצישראלים, שהתגייסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה.

אז למדת גם את השיר הזה יחד עם אחרים כמו "השי לחפירה הגיעני", "אין דבר חביבי, כל זה לא לנצח", "סרטים לך שולחת אימא" ועוד.

מקורות השיר, כלומר – מי כתב מתי קצת מבלבלים.

נזכרים שם אורלנד ואלתרמן  (היה בצבא הבריטי?) ויוסי ידין, צעיר מהם בהרבה וגם המייסדים של קיבוץ עין גב, שכולם זה לא מסתדר ביחד.

עוד דבר: תכנם ההיתולי של כמה מבתי השיר מלמד על השפעה של שירת נונסנס הידועה.


מיליםיעקב אורלנדנתן אלתרמן
לחןמרדכי זעירא

 

חֶבְרֶ'ה לֵצִים, חֶבְרֶ'ה "יָאטִים",
בַּחוּרִים כַּאֲרָזִים,
גַּם אֲנַחְנוּ הַ"סּוֹלְדָאטִים",
נַחֲרֹזָה חֲרוּזִים!

הַי, הַי, לָמָּה לָמָּה לָמָּה
אַל תִּשְׁאָלָה, אַל תִּשְׁאַל!
לָמָּה, לָמָּה, אִמָּא לֹא חָלָמָה
שֶׁאֲנִי חַיָּל.

לֹא בְּקוּשְׁטָא, לֹא בְּחֶלְם,
לֹא הָיִיתִי, חֲבִיבִי,
בָּאתִי מִקִּבּוּץ "בַּתֶּלֶם"
וְנִכְלֵאתִי בְּ"סִי בִּי".

הַי, הַי...

יֵשׁ לִי כּוֹבַע בְּלִי שׁוּלַיִם
וּמִשְׁחָה לַכַּפְתּוֹרִים,
יֵשׁ לִי "רוּט מָארְץ'" כָּל יוֹמַיִם
וּבַנַּעַל מַסְמְרִים.

הַי, הַי...

רַק נִגַּשְׁתִּי, כְּבָר כָּבַשְׁתִּי
גַּם אֶת הֹדּוּ, גַּם אֶת כּוּשׁ,
גַּם אֶת זֶרֶשׁ, גַּם אֶת וַשְׁתִּי,
רַק עָלַיִךְ אֵין כִּבּוּשׁ.

הַי, הַי...

הַיָּרֵחַ בָּא בַּלַּיִל,
וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּא בַּיּוֹם.
אֶתְחַתֵּן עִם אֲבִיגַיִל
עוֹד לִפְנֵי בּוֹא הַשָּׁלוֹם.

הַי, הַי... 

 

עד כאן עכשיו. 

ועכשיו אתה פשוט נרדם. 

אולי פשוט נרדמת ואולי לא, וזה בכלל לא היה חלום.

פתאום מספרים לך שגם יהודה ביר עלה למעלה בשביל להסתכל עליך משם, יחד עם כל החבר'ה. וזה כבר בכלל לא מצחיק וזה גם ממש קרוב קרוב.

יהודה ביר, כמוך, נולד ב-1932 כנראה בחו"ל.

מגיל צעיר מאד גדל בתל אביב של אז בבית בן ארבע קומות, בקומה הרביעית שברחוב שינקין, פינת המלך ג'ורג. זה ממש באמצע תל אביב ההיא, במקום שכונה אז  "כיכר מגן דוד", זה שמתחתיו חפרו ובנו בית שימוש לכל הציבור.

בגיל התיכון הגיע יהודה ללמוד בבית הספר "מקווה ישראל".

אתה לא יודע למה, אבל בהחלט יתכן שזה בגלל סיבות כלכליות ומשפחתיות.

אבא שלו, האדון ביר, היה גם מנהל חשבונות וגם מנסח מכתבים בעברית תקנית באותה סביבה, בבית מועצת הפועלים של תל אביב, ברחוב ברנר.

ב-1948, יחד עם עוד תלמידים ותלמידות של בתי ספר חקלאיים, "נזרק" יהודה למעֵין היאחזות במקום שהיה ידוע אז כ"תל גזר".

עם תום המלחמה הופנתה הכשרת תל גזר להשלים את קבוצת יזרעאל, שעדיין התקיימה בבתי הכפר הערבי "זרעין". מאז ועד היום יושב יהודה ביר ביזרעאל, אחרון המגיעים אליה מתל גזר, חבר ותיק ונאמן ומסור לתולדות הקיבוץ הזה.


שניכם לא הייתם כל כך חברים אבל העברתם יחד ששים ושבע שנים במקום אחד ויחיד, היה לכם לפעמים רקע משותף. יהודה וזיוה ביר היו תמיד, רשמי או לא רשמי, תמיד במרכז העשייה וככל שידוע לך חרף עזיבת כל חבריהם, מעולם לא התכוונו לנטוש את המקום .יהודה היה בין השאר טרקטוריסט, מכונאי, אקונום, גזבר ומה לא?

יהודה נפטר באמצע טיול לקווקז, טיול שנעשה יחד עם כל משפחתו וזה, משום מה, לוקח איזה שבוע וחצי עד שיובא ארצה וייקבר פה.

אז רשמת את זה בזיכרונותיך, שיהיה כתוב בעוד מקום. 

דרך אגב, אתה זוכר ליהודה משהו מיוחד:

כשהוצאת לאור את  "סיפורי בעל ואהליבה", היה יהודה גזבר הקיבוץ.

כשפנית למזכירות ובקשת לקבל הלוואה של 10,000 ₪ למימון הוצאת הספר לאור, הציע לך יהודה לקחת את כל מחיר ההדפסה, (מה שלא העזת לבקש) 20,000 ₪ !

וזה בזמן שהמצב הכספי של הקיבוץ היה עדיין לא מי יודע מה. יהודה ביר, תנצב"ה ולהתראות.

 

על מה מבשלים היום – על חשמל ועל גז. זהו.

אבל פעם בישלו על נפט, לא נפט גולמי מסעודיה או אירן אלא נוזל שנקרא גם "קֶרוֹסִין". בילדותך התנהלו כל חיי המטבח והכביסה, כמעט כולם, רק על נפט.

לשם כך המציאו אז, בסוף המאה ה-19, את הפרימוס, הרועש או השקט ואת הפתיליות. בימי מלחמת השחרור היה "אין יותר נפט".

הוא לא בא לשכונה עם העגלה המיוחדת וכל תל אביב רצה עם פחיות של 4 גלון להשיג קצת נפט באיזה מקום שהפיצו עליו שמועה שמתי שהוא יחלקו שם נפט.

יכולת, יחד עם כל התושבים לעמוד שם בתור לפחות חצי יום ולרוץ הביתה עם קצת נפט. עזוב לרגע את הפרימוסים לטובת הפתיליות, עליהן בישלה אמך את כל מה שאכלת אז. הפתיליות האלה נבנו בתוך גוף נמוך בן שלוש רגליים ולפי סדר הקומות:

התחתונה הייתה, בעצם, מן קערת נפט.

השניה אחריה הייתה עיגול אמייל גדול שבמרכזו שתי יחידות מתכת דקות שאל תוכן מושחל הפתיל.

החלק השלישי והעליון היה מבנה עגול ואטום בדפנותיו, יושב בדיוק בשני חריצים על הפתיליות עם דלת קטנה בצד אחד ומעיין גריל על כל הצד העליון , גריל שעליו שמים איזה סיר או מחבת שבהן נעשה הבישול.

עד כמה שזכור לך, זה לקח כמה שנים עד שהפתיליות למיניהן נעלמו לטובת החשמל והגז. כשגרת לבד בצריף פיני והיה שם קר מאוד קנו לך הוריך מתנה אמיתית ושימושית, תנור חימום על נפט.

זה היה יצור שמן וגבוה עם גריל בראשו. בריכת הנפט הספיקה ל-24 שעות של חימום ואת ריח הנפט הבוער וחוסר החמצן היו מנטרלים כששמים על ראש התנור סיר מים או קומקום רגיל של אז והמים רותחים והאדים סופגים את גז הנפט הבוער ומספקים חמצן. אתה זוכר שאת פתיליות המתכת החליפו פתיליות בסגנון-

"פרידמן הוא פרידמן, מה יש לדבר, כי פרידמן תמיד הוא הטוב ביותר".

וכנ"ל גם תנור החימום הידוע, עם הרפלקטור שהיטיב לחמם יותר מכל השאר.

 

היום, זה 18.7.2019.

בתחילת השבוע התקיימה הלוויתו של יהודה ביר, אותו כבר הזכרת.

הקשבת בריכוז רב לכל מה שנאמר שם אודותיו. גם אצלך זה כתוב, פחות או יותר ואולם, לא נאמרו שם דברים חשובים על מעלליו השונים של יהודה, דברים שבדרך כלל לא מזכירים אותם בהלוויות.

 

מי עוד יודע וזוכר את ה"שפיץ של יהודה ביר"? (דוקא ניצן ריבלין פלדמן המקלידה עוד יודעת וזוכרת מה זה בדיוק) : כשבנו את שיכון מזרח של היום, שהיה אז ממש חלום נוצץ של שיכון הוותיקים, כללה הדירה, בת 34 המטרים הרבועים, משהו כזה:

כשנכנסת אז בדלת הכניסה של הדירה הזאת, היו לשמאלך מטבחון ושרותים ומין ארון למקרר, שעוד לא היה וחדר שינה קטן.

מימינך היה ה"סלון". בתכנון המקורי יכול היה מי שעמד לפני הבית לראות דרך הדלת הפתוחה את מה שנעשה בסלון. יהודה ביר , למשל, רצה לשכב שם על ספה כשהוא לבוש בקיץ רק בתחתונים. אז הוא שיגע את כל המשק, ועדת תכנון, ריכוז הבניה, סולל בונה ומי לא, על זה שיבנו קיר קטן שיסגור את שדה הראיה מחוץ לבית אל הסלון.

לשפיץ הזה קראו כולם "השפיץ של יהודה ביר".

היו כאלה שהשפיץ הזה בכלל לא הפריע להם בחיים והיו כאלה ששמחו לעובדה שהוא לא יהיה, מה שריווח  קצת  את אזור הכניסה לדירה.

למען ההיסטוריה המשיך "השפיץ של יהודה ביר" לחיות חיים ארוכים גם בשיכוני הלינה המשפחתית – "צמרת",  "גלבוע" ו"הוד". גם שם היו מי שוויתרו על השפיץ ומי שלא.


ואולם, ליהודה ביר היו עוד כמה תחנות מעניינות בשנותיו הארוכות.

למשל, הסיפור הלא נחמד של מה עושים בבריכה בשעות הצהרים.

כידוע, נחנכה בריכת השחייה של יזרעאל בקצה השני של מלחמת ששת הימים.

כולם צבאו על המתקן הנפלא והיו כאלה שלהיות שם היה להם חשוב יותר מאשר להיות בבית. בכל העולם הדומה לנו מקובל שבשבת בצהרים יש "שְלָאף שְטוּנְדה" וצריך  להיות שקט גמור בשביל לא להפריע לצדיקים שלא עשו שום דבר רע לאף אחד.

אצל יהודה ביר היה הנושא הזה ממש "קָאזוּס בֶּלִי" במאבק בלתי מתפשר על מה שצריך להיות בין שתיים לארבע בשבת אחרי הצהרים.

אבל כפי שציינת היו כאן חברים   ובעיקר שתי חברות מאד נכבדות שעבורן הייתה זאת גזֵרה שאי אפשר לעמוד בפניה. אז כשהגיע שתיים בצהרים בשבת,  הן המשיכו להיות בבריכה. אז יהודה ביר ועוד כמה הביאו להחלטה גורפת של האספה הכללית שבשבת, בין שתיים לארבע, הבריכה סגורה לגמרי.

אז היו כאלה ששכבו בשמש ממש מתחת לגדר ולאט לאט פלשו אל תוך השטח האסור. אתה זוכר שכשהיית מזכיר הקיבוץ ניסית להיות השוטר שבודק אם מקיימים את ההחלטה או לא ואתה זוכר איך שהיו בורחים חזרה אל מחוץ לגדר כשאתה הסתלקת.

למען התיעוד ההיסטורי צריך לזכור שחוקי הבטיחות הנוגעים לבריכות שחייה בארץ לא היו כל כך ברורים כמו היום. לא בכל מקום הייתה גדר, לא בכל מקום היה מציל  מוסמך כתנאי לפתיחת הבריכה וכולי וכולי. אבל אז עוד היתה מלחמה של ממש בין יהודה ביר לבין חיות המים האמורות. למותר לציין שבעניין הזה הפסיד יהודה ביר את המערכה וגם בשבילו זה הסתיים רק עם המעבר לשיכון "צמרת". אבל הוא לא שכח את זה אף פעם ולאחת מהחברות הנכבדות שחיה כל הזמן בבריכה מאז ועד היום קוראים לה "ההיפופוטם".


ועוד משהו אחד קטן.

כשאתה והחבר'ה שלך הגעתם לקיבוץ, ישנתם חמישה בחדר של צריף שוודי, שהיה הכי קרוב למאיפה שיורדים למקלחת הישנה ההיא ההיא.

שבועיים אחרי שהגעתם, כשחזרתם מהעבודה בגן ירק מצאתם את כל החפצים שלכם והמיטות זרוקים לפני הצריף . בחדר שעל ידכם (הקיצוני מדרום) היה אז בית התינוקות הראשון של יזרעאל. אתם גרתם בחדר על יד.

באמצע היום החנה הטרקטוריסט של ה"ג'ונדיר תחתח" את הטרקטור באמצע מה שיהיה פעם הדשא הגדול, סגר את הברקסים כמו שצריך אבל השאיר את המנוע עובד והלך לאכול צהרים. לאחר כמה דקות הקפיץ הג'ונדיר טחטח את מנעולי הברקסים והטרקטור התחיל להדרדר לכיוון העמק.

אלא שבדרך עמד הצריף השוודי עם בית התינוקות. אז  הג'ונדיר נכנס עם חלק מהציר הקדמי שלו, כולל גלגל, העיף את המיטה של תינוק אחד  לצד השני של החדר בלי שמשהו רציני קרה. המטפלות של אז לא מצמצו פעמיים והעבירו בן רגע את בית התינוקות  אל החדר שהיה שלך.

אתם חזרתם אחרי העבודה ולא היה זמן או צריף במקום אחר ביזרעאל ובלית ברירה נכנסתם לגור עם הטרקטור ביחד עד שיעשו משהו. 

וזה היה יהודה ביר הטרקטוריסט שהחנה שם את הטרקטור והלך לאכול צהריים.