יום חמישי, 9 ביולי 2020

שינקין וקציצות חובזה

טוב, שלשום המשכת לספר על חברים שלך על מנחם כרמין ועל אחותו גִלְעָדָה.  

את מנחם כרמין ואת אחותו גלעדה הכרת היטב בשכונה בה גרת ברחוב גורדון 79 בת"א. מנחם היה מבוגר מכם אולי בשנתיים אבל התחבר בקלות לכל הילדים בשכונה. הוא ואחותו היו הנכדים של אחד - שֵיינְקִין.


לטובת אלו שמכירים את רחוב שינקין (פעם גרו שם יאפים) משהו על שינקין מתוך ויקיפדיה:

מנחם שינקין נולד בעיירה אוּלַה (ברוסית: Улла; בבלארוסית: У́ла) שבבלארוס (אז בפלך ויטבסקבתחום המושב של האימפריה הרוסיתבשנת 1871, לצבירבהקהילה, מחסידי חב"ד.

בגיל רך התייתם מהוריו, ובזכות אחיו הגדול נמצאה משפחה אמידה בפלך מוהילב שאספה אותו לביתה. בצעירותו למד תורהולפרנסתו עסק כמחנך במשפחת קרול האמידה, בעיירה קריוקוב שבדרום רוסיהשינקין היה מורו לעברית ויהדות של יעקב קרולמי שלימים היה פרדסן בפתח תקווהכמו כן, למד פילולוגיהבאוניברסיטת אודסהבמקביל ללימודיו ולעבודתו הציבורית והציונית, ייסד בעיר את אגודת "בני ציוןבשנת 1898בשנת 1900 סיים את לימודי הפילולוגיה ונבחר כציר לקונגרס הציוני הרביעישהתקיים בלונדוןלפני כן ביקר בארץ ישראל ולמד בה את בעיות היישוב וההתיישבותמארץ ישראל יצא לקונגרס וסיפר לצירים את מראות עיניועלה ארצה בשנת 1906והקים ביפו לשכת מודיעין מטעם הוועד האודסאי של "חובבי ציון" עבור המעוניינים לעלות. העדיף שבעלי אמצעים יעלו לארץ והמליץ למחוסרי האמצעים שלא יבואו. במכתב משנת 1908 לחבר הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית אוטו ורבורג כתב שינקין:

על ידי אימיגרציה כזאת יורד כבודנו מיום ליום בעיני הפקידים ועם הארץ ... רואים הם לפניהם עניים מרודים, מדוכאים ומטולאים, עם צרורות של בעלי סחבות, דלת העם, שאינם ראויים להביא ברכה לארץ  

בניגוד לעמדה הרווחת בתקופתו, ראה שינקין בבעלי המלאכה, ולא בעובדי האדמה, את התורמים העיקריים לבניית היישוב:

ושמא אין בעל המלאכה היהודי הפשוט, בעל המשפחה, 'חלוץ' באמת? האם הראה בהחלטתו ובעוברו לארץ ישראל פחות אומץ ומסירות לאומית מאשר הצעירים החלוצים בעלי זכויות הבכורה?... האם לא הראה את כישרונו להקרבה עצמית, שיהי ראוי לשם 'חלוץ'? 

בשנת 1908 היה שינקין לרוח החיה בחברת מרכז בעלי מלאכה שהוקמה כדי לאחד את בעלי המלאכה הזעירים של יפו.

שינקין היה אחד מהמתיישבים באחוזת ביתבשנת 1910 הציע לשנות את שם השכונה "אחוזת בית" לשם "תל אביב", על-פי תרגומו של נחום סוקולוב לספרו שלהרצל "אלטנוילנד", ונימק את הצעתו כך: "בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראללשם תל אביב יש צלצול מקומיערביוכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה."

הוא היה בין ראשי המתנגדים להקמת הקיוסק הראשון בעיר החדשה. שתי אספות כלליות ושעות ארוכות של דיונים הקדישו חברי "אחוזת ביתלשאלה שהייתה עשויה לשנות מהותית את אופי אזור המגורים שלהם. מנחם שינקין היה ראשון הדוברים באספה: "כשייסדנו את אגודתינו היה הדבר מובן מאליו שאין אנו בונים נווה שלום חדש, כי אם נווה שאנן, מעין נאות קיץ לנוח אחרי עבודת היום."

בשנת 1909 נוסדה הגימנסיה העברית יפו, שלאחר זמן קצר קיבלה את שמה החדשהגימנסיה העברית הרצליהמנחם שינקין היה אחד ממקימיה, ובזכות התעמולה שקיים, גדל מספר התלמידים בה בצורה משמעותית.

בשנת 1910 ייסד שינקין, יחד עם יוסף אליהו שלוש (בנו של אהרון שלושועקיבא אריה ויסאת "חברה חדשה לקניית ומכירת קרקעות". מלכתחילה התכוונה האגודה לקנות קרקעות בכל מקום בארץ, אך למעשה התרכזו קניותיה על גבול תל אביבבשנת 1913 הקימה את רחוב אלנבי על האדמות שממזרח לפסי הרכבת שנרכשו ממשפחת טנוס.

בשנת 1912 הנהיג את התאחדות בעלי המלאכה העצמאים בתל אביב ויזם את הקמת שכונת מרכז בעלי מלאכהשרחובה הראשי נקרא על שמו. שם הארגון נגזר משם בית הכנסת ששימש מקום מרכז להתכנסות מייסדיו. פעילותו התפרשה על מגוון רחב של תחומים כגון, קופה מלווה - מתן הלוואות בתשלומים לחברי הארגון.

בשנת 1914 בזמן מלחמת העולם הראשונה הורגשו בתל אביב מאורעות המלחמהההשפעות היו בתחום הכלכלי: אזל הכסףהמצרכים החיוניים התייקרו מאוד והחל להסתמן מצב של חוסר עבודה חריף. פסק המסחר בשבתהסגר החופים הפך את תל אביב ויפו לכעין עיר במצוררבים מהתיירים שהיו בסביבה נתקעו באזור ורק הגבירו את המהומהלכן הוחלט להקים את ה"ועד להקלת המשבר". בהרכב הראשון של הוועד השתתף מנחם שינקין יחד עם מאיר דיזנגוף ורבים אחרים. הוועד דאג לאספקת מזון ולחלוקתו הצודקת, מנע הפקעת מחירים וסיפק עבודה לפועלים מובטלים.

בשנת 1919 מונה לנהל את מחלקת העלייה של ההנהלה הציונית.

ב-3 בנובמבר 1924 נהרג שינקין בתאונת דרכים בשיקגו בעת שהיה בשליחות בארצות הבריתהחשמלית שבה נסע עלתה על פסי רכבת, ורכבת חולפת התנגשה בה בעוצמה[1]אלמנתו העלתה את ארונו ארצה והוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, ליד קבר חללי פרעות תרפ"א[2]עיריית תל אביב ועיריית גבעתיים כיבדו את זכרו ברחובות הקרויים על שמורחוב שינקין שבלב תל אביב (במקור שכונת מרכז בעלי מלאכההפך לסמל ולסטריאוטיפ בתרבות הישראלית.

 

כשהכרת את מנחם וגלעדה, הם נותרו מוזנחים לגמרי לגמרי. הם גרו בקומה שנייה, ברחוב שעכשיו קוראים לו רחוב הדסה, בבית שאתה לא יודע אם הוא קיים עוד. 

בבית הזה גרה הסבתא שלהם שהייתה כבר זקנה מאוד מאוד ובקושי זזה.

היא הייתה אשתו של שיינקין המפורסם. מנחם וגלעדה היו בניה של בתם של הזוג, שהייתה נשואה לפלוני ד"ר יוסף כרמין שנטש את כולם ועבר לגור בכפר מל"ל אחרי שהקים בת"א מפעל קטן לייצור תרופות של בתי-מרקחת.

זה עוד בזמן שבית החולים היחיד בת"א היה בית חולים  דנצינגר, זה שהבן שלו הוא הפסל המפורסם.

אתה זוכר שהסבא של מנחם וגלעדה – שיינקין נחשב בת"א הקטנה לאיש אמיד מאוד – איך זה שאשתו והילדים שלו התגלגלו לצפון הרחוק על יד גן הדסה  לדירה צנועה מאוד? אתה זוכר שבכל הדירה בת שני החדרים היו מפוזרים הרבה  אביזרי נחושת של בתי עשירים, מזוזות מנחושת, פעמוני הקשה מנחושת ואפילו שעון מטוטלת ענק שהיה נחשב אז לחפץ של עשירים בלבד.

מהאינטרנט נודע שמנחם שיינקין התל אביבי האמיד נהרג בתאונת דרכים בשיקגו ארה"ב. זה אולי הקשר. את האבא הזה של מנחם וגלעדה אתה זוכר בקושי מפני שלאורך כל הילדות שלהם הוא הגיע בקושי. איך שהוא ניסו שארי משפחה לדאוג שלזקנה שיינקין ולמנחם וגלעדה יהיו, מה שנקרא פעם עוזרות בית שינקו, יבשלו ויאכילו ויקימו את הילדים לבית ספר. אתה זוכר שתמיד לא היה בבית הזה של מנחם וגלעדה מה לאכול ושתמיד שהלכת משם הביתה לאכול צהריים אצל האימא שלך. היא הייתה תמיד שואלת, איפה היום מנחם וגלעדה ואיפה הם בכלל אוכלים. אתה זוכר שתמיד היא הייתה מזמינה אותם לאכול ומחלקת את מעט האוכל שהיה אצלכם עם הנכדים האלה של שינקין, הגביר העשיר.

אתה זוכר מצוין שלפעמים גם לכם לא היה מה לאכול מפני שאימא נשארה לבד לעשות הכל כשאבא שלך נסע לסוריה לבנות גשר על נהר עַפְרִין. אתה חושב שבגלל זה עשו אבא שלך ואימא שלך גינת ירק ענקית, שם, על מגרש ריק סמוך. הייתה מזה קצת פרנסה וכל השכנות באו לקנות אצל אימא שלך כל מיני ירקות, פטרוזיליה ושמיר, גזר ובצל ירוק, חסה ואפילו תפוחי אדמה. לכם, לילדים, הייתה שם ערוגה שבה גידלתם הרבה פולים ענקיים. הפולים הירוקים הענקיים האלה היו לפעמים האוכל העיקרי של ארוחת הצהריים, כשלאימא שלך לא היה כסף לקנות וזמן לבשל. אז הייתה אימא מבשלת סיר ענק  מלא פולים קלופים ואת זה, עם קצת מלח גס, הייתם כולכם זוללים במקום ארוחת צהריים נורמלית. לתפריט הזה הייתה אימא שלך מוסיפה גם קציצות טעימות מעלי צמח החובזה, שהיינו קוטפים וזה תמיד היה טעים מאוד.

 

אין תגובות:

פרסום תגובה