יום רביעי, 8 ביולי 2020

ריקודי עם


לפני כמה לילות הקשבת ברדיו למאסטרו אחד של ריקודי עם ישראלים, אבנר נעים.

אחרי ששאלו אותו מה קורה לריקודי העם שנעלמים, התחיל הוא לספר על תחילתם ועל שתי נשים שהתחילו את כל העסק הזה.

אחת, רבקה שטורמן מקיבוץ עין חרוד, זאת שהמציאה את המעבר מריקודי מעגל לריקודי זוגות. עליה שמעת ולמדת המון אבל לא הכרת אישית משום בחינה.

השניה הייתה פלונית, נירה חן. השם הזה ברדיו, הקפיץ אותך אל שנים יותר נחמדות, יותר צעירות ויותר פעלתניות של חייך ופה יש לך היזכרות על זיכרון.

 

אתה כבר הזכרת את נירה חן, לא כל כך מוצא איפה וגם על זה שישבת אצלה בבית כששיתפתם פעולה בהצגת "השמש והתרנגול".

פעמים הרבה טרחת לחפש עליה כל מילה באינטרנט ודווקא יש משהו בזמרשת.

אז בא לך שהדברים יופיעו בעוד מקום, למשל ב"רגע לפני שאתה שוכח".

אז הנה:

"חברת עין חרוד. למדה בסמינר הקיבוצים ובקונסרבטוריון בירושלים. בשנת 1950 חלתה בדלקת המוח ושהתה ארבע שנים בבתי חולים. משנת 1953 חזרה בכסא גלגלים לעין חרוד והיתה מורה למוסיקה". 

רגע אתה חשבת שנירה חן חיברה רק את הלחן ל – "איתי מלבנון....", אז יש לפחות עוד שניים מהתקופה ההיא:

  "דודי לי ואני לו..", "הכביסה הגדולה.." . (מילים לאה גולדברג). 

וכמובן כל המנגינות והמחזה שלך "השמש והתרנגול" שהוצג בבית הספר המשותף ב-עין חרוד.

עד כאן נירה חן, זכרה לברכה, גיבורת תרבות אמיתית של תולדות הזמר והמחול בארץ ישראל,  הארץ שמזמן  הלכה  לאיבוד.


במבט לאחור מסתבר שפרט חשוב בעיניך הוא המפגש המקרי המפתיע עם כל מיני מכרות או מכרים שבהם לא נתקלת עשרות שנים.

 

באמצע הלילה, ראיין קובי ברקאי מרשת ב' פלוני אחד. תוכן הראיון היה  על תקופת טרום המדינה ובעיקר על תולדות ארגון "ההגנה" ועוד כאלה דברים.

פתאום נדמה לך שהמרואיין מוכר לך היטב, אחד מהגלריה של חברים ממזמן.

עד שלא ציינו את שמו בסוף הראיון אפשר היה רק להמשיך ולנחש שמדובר פה באחד דוֹדִיק גוֹלוֹמְבּ. הראיון היה מלא וממולא בשמות ובאירועים מהתקופה ההיא, ביניהם דב הוז ומשפחתו, משה שרתוק, גיסו של אליהו גולומב, הקמת ארגון ההגנה ב-1920, ז'בוטינסקי ועוד כאלה.

(ז'בוטינסקי התבדח על חשבון הסתדרות העובדים וכינה אותה גיסתדרות על שם ארבעת הגיסים – אליהו גולומב, דב הוז, משה שרתוק, שאול אביגור)  

אחת מהפיקנטריות שדודיק הילד סיפר היhתה שבליל הסדר יחד עם כל המשפחה המפורסמת ברח האבא שלו, אליהו, וישב כל הלילה אצל פלוני – יהודה ארזי – שהיה מבוקש על ידי הבריטים ושהסתתר איפה שהוא ברחוב רות בתל אביב (קרוב לאיפה שאתה גדלת).

אתה זוכר שכשעוד היית בתנועה המאוחדת הגיע לעדה ילד חדש שעליו אמרו שהוא רק עכשו התייתם וששמו דודיק.

הדודיק הזה עשה את הדרך אתך בתנועה בשנות התיכון ובנח"ל . הוא נשאר בקיבוץ מעיין ברוך אחרי שאתם עברתם ליזרעאל וכמו כמעט כולם שם עזב וחזר לתל אביב.

עד כמה שאתה זוכר, הוא נהיה עסקן בהסתדרות, היה חבר כנסת מטעם מפא"י וכאלה. אגב, הוא התחתן עם פלונית מיר'לה לוינשטיין שאותה כבר  הזכרת בזיכרונותיך. אבל איפה פגשת בו בפעם האחרונה?

כנראה שב-1994  בתערוכת הציורים הראשונה שלך בגלרית עמליה ארבל על יד נמל תל אביב.


אתה זוכר את הפתיחה הגרנדיוזית של התערוכה אליה הגיעו שני אוטובוסים מהקיבוץ שלך וכל החבר'ה מהכשרת מעיין ברוך שעוד גרו  בתל אביב.

ואתה זוכר שדודיק גולומב ניגש אליך וטען ברצינות:

"עברתי על כל התערוכה וזה ממש מדהים." (נדמה לך שמה שהדהים אותו זאת העובדה שהפושטק מהכשרת מעין ברוך נהיה פתאום כזה צייר).  שמציג אצל עמליה ארבל.

  

ועוד תאונת דרכים  בתולדות הזיכרונות שלך, ז"א הבדל בין מה שאתה זוכר על משהו לבין מה שאחרים כותבים  באינטרנט בעניין אותו משהו.

ב-31 באוגוסט 2017 מצלצל אליך אחד, אלי אלון, שבחיים לא שמעת עליו . הוא טען שהוא כותב משהו על בריכת גן הדסה  מקום שבו ובסביבתו,  הרבית לעסוק ב"רגע לפני שאתה שוכח".  הוא הזכיר את שמך  וביקש לפרסם גם משהו מזיכרונותיך בעניין הבריכה בגן הדסה.    

באותו יום אחר הצהריים נוכחו עבורך (אתה הרי עיוור, חרש וצולע)  שהוא כבר  פרסם משהו.  אבל מה? הוא כתב שאתה טענת שאתה התגוררת 50 מטר מבריכת גן הדסה ההיא.  מה פתאום? אתה התגוררת כמאה מ' מדרום  לחומת הכורכר הדרום מערבית שבגן הדסה. מי שאולי  התגוררה כ-50 מ' מדרום לבריכת גן הדסה היתה זהבה החלבנית, בתוך בית ערבי עתיק שבו היו לה כמה פרות  שהייתה חולבת בעצמה ומוכרת את החלב  בכל הסביבה.

העיתונאי אלי אלון מוסיף בין השאר שליד בריכת גן הדסה הייתה באר עמוקה, ממנה נשאבו המים לבריכה. 


בפוסטים שאתה פרסמת על המקום הזה עניין אותך מאוד מאיפה ואיך הגיעו כל המים שהיה צריך למלא ב-שלוש הבריכות של הפרדס הענקי שגן הדסה היה רק חלק ממנו. אף פעם לא נתקלת ולא נודע לך על קיומה של באר כל שהיא  סמוך לבריכה.

גם לא היו שם שום סימנים למכון משאבות או משהו כזה. אתה הבעת השערה (דמיונית) שהמים הגיעו או מנהר הירקון בעזרת תעלות עם משאבה ענקית  ואולי אפילו מנחל מוסררה גם כן בעזרת מתקן שאיבה. בינתיים אין תשובה מתקבלת על הדעת, אפילו מפני שבשביל כמויות המים האדירות שהפרדס הזה שתה היה צורך בכמה בארות ולא אחת, שגם היא לא הייתה בסביבה.

 

  ובבקשה, תזכיר לעצמך עוד פעם משהו שכבר כתבת איפשהו. כל מה שכתוב  בזיכרונות האלה זה רק הזיכרונות האלה אין פה שום מחקר מדעי, היסטורי או כל סוג של חיבור מתועד או מוכח. רק מה  שיש לך במוח הפרטי שלך. נקודה.  

 

אין תגובות:

פרסום תגובה