יום שלישי, 7 ביולי 2020

1973


בחזרה ל-1973.

באיזשהו מקום כבר הזכרת שרות מילואים אחד בבסיס "אל-על" ברמת-הגולן.

המילואים האלה היו ההרפתקה הכי קרבית שהייתה לך מאז מלחמת העצמאות.

אתה הגעת לבסיס הזה על תקן של בעל רשיון נהיגה "ג-2".

אז זה היה רישיון לנהוג במשאית מעל ל-15 טון. כשהגעתם ליחידה, אתה ועוד שני חברי משק, תולי סלומן ואחד סוסקין, נדהמתם ללמוד שלא מדובר על משאיות אלא על שריונית רוסית-צ'כית  "b.t.r.".

למי שלא זוכר או לא יודע: השיריוניות האלה הגיעו לצה"ל משלל מלחמת ששת-הימים, גם מהמצרים וגם מהסורים. הן היו מהירות, חזקות ובכלל לא רעות, אלא מה?

אף על פי שהיו כבדות למדי, אם עליתָ על מוקש הוא היה מרים גם אותן בקלות, אז בעד נגד זה רפדו את ריצפתן בשתי שכבות של שקי חול כנגד עין-הרע.

אתה בחיים לא ראית רכב כזה תוך כדי ישיבה במושב הנהג.

אז בלי לבזבז זמן עשו לך שיעור נהיגה בשריונית הזאת. כל השיעור היה נסיעה של חצי קילומטר, הכרת תיבת ההילוכים, שבחיים לא פגשת כזאת, וחזרה לבסיס. זה הכל. 

למען האמת היה די מפחיד לנהוג את הדבר הזה, שלא לדבר על נהיגה בפעולה מבצעית

 

היו לכם כמה משימות קבועות וכמה לא קבועות. הראשונה הייתה פתיחת הציר לאורך הגבול במקביל לקניון נחל הרוּקָד.

היו קמים לפנות בוקר, הולכים לאכול משהו (איך אפשר בארבע בבוקר להכניס לפה את הביציות בשמן עמוק ולחם וריבה וקצת תה חם בשביל להוריד את כל זה בושט למטה?)

אחר-כך חוזרים אל הb.t.r., אתה מתיישב להניע  והחוליה שיוצאת לפתיחת הציר מקיימת מסדר קצרצר של קבוצת פקודות לפי התקן.

כולם עולים עם הנשק, כולל מקלע 05 (זה שיורה כדורים ענקיים). מחכים לגששים  הבדואים או הדרוזים ויוצאים לדרך. בתחילת הנתיב מתייצבים הגששים לפני השריונית ומתחילים ללכת על השביל שלאורך גדר הגבול.

אתה נוסע אחריהם במהלך ראשון לפי קצב הליכתם. החבר'ה האלה לא מפספסים שום דבר חריג בדרך ועוצרים ובודקים בזהירות. ככה זה לאורך חמישה קילומטר של קטע הציר הזה. בסוף הקטע יש סלע גדול מכוסה עצים ושיחים שבחסותם עלול אויב להסתתר.

אז לפני שמגיעים אליו יורים כמה צרורות כאש מונעת נגד מי שאולי מתחבא שם. אגב, בדיוק מהסלע הזה יורד שביל ארוך ומפותל אל תחתית קניון "הרוקד" (לשם תחזור בענינים אחרים) .

אם אין אירוע מיוחד אז פונים שמאלה אל תוך הרמה, בערך מול "רמת מגשימים" והביתה. קצת לפני הכביש אל-על-קונייטרה חולפים על פני תל לא גבוה, הוא תל סָאקִי. בויקיפדיה מסופר קצת על התל אבל אין שם את הקטע שבו נותרו עשרות חיילים פצועים מכוחותינו במעמקי בונקר שהיה שם ושהסורים שעלו על התל לא השגיחו בהם וכוחותינו שחזרו אל התל מצאו אותם וזה היה נס גדול של מלחמת יום כיפור. גם אל התל הזה עוד תחזור.  

משימה נוספת ביומיום של המילואים היתה הטשטוש. מה זה? רותמים מאחורי ה-BTR

פלונטר גדול של חוטי תייל, גם קונצרטינות וגם סתם חוטים, אתה נוסע לאורך שביל קו הגבול והתייל מטשטש את כל העקבות שהצטברו ב 24 השעות האחרונות, ומשאיר פני שטח חלקים. את זה עושים אחר הצהרים. למחרת השכם בבוקר תעבור פה שוב עם הגששים וכל זה.

אתה זוכר איך יום אחד התחלתם את הטשטוש מול מקום אחד ששמו "תל ג'וּחָאדְר". זה היה קטע שהיו בו הרבה תקריות. תל ג'וחאדר הזה נראה לך כמו מן מבצר עתיק או משהו כזה ומעל החומה נראו חיילים סורים מציצים בכם מקרוב. אתה זוכר איך לא בכוונה עלית על בור גדול  שנפער במסלול כתוצאה ממוקש. גם אתה וגם כל החיילים שהיו אתך בשריונית עפתם לגובה ובמזל נחתתם בשלום עם השריונית שלמה ובריאה.

עוד מקום היה שם בדרך: שטח ישר, מלא חלוקי אבנים גדולים וקראו לזה "המים הגדולים". זה בעצם היה אגן ניקוז של כל מה שנשפך אחר כך לנחל הרוּקָד. פתאום, דוקא שם, נעצר המנוע של ה-BTR בגלל קלקול ברדיאטור. עד שבאו אנשי סדנה לתקן את זה, שכבתם שם מפוזרים, למען השלמות, לפחות איזה שעתיים, ממש עשרות מטרים מהחיילים הסורים שלעגו בשמחה לאיד.

 

יום אחד במקום הטשטוש אחה"צ פקדו עליכם לנסוע מהר אל הסלע ההוא עם העצים שעליו, שממנו התפתל שביל במורד הרוקד (אולי תתחיל לקרוא למקום רוּגֶ'אם אל פִּיפִּי, כי שם הייתם עוצרים להשתין ?) . חיכיתם קצת ופתאום הגיע איזה טנדר צבאי גדול. ממנו ירדו אנשים בלבוש אזרחי וגם שני ערבים לבושים ונעולים כמו אנשי פת"ח. כל החבורה נגשה אל תחילת השביל שיורד למטה. אתה לא הבנת על מה הם מדברים אבל שני הערבים חיבקו ונישקו את האחרים (אנשי שב"כ) ואפשר היה לנחש שהחיבוקים והנשיקות נבעו מחשש נורא שכמו שהם הולכים לרדת בשביל לסוריה הם חוטפים שניהם צרור בגב. אבל זה לא קרה. אלה היו סתם משת"פים. למחרת השכם בבוקר הגעתם לשם כרגיל עם הגששים. הגששים נדרכו כשגילו בין העקבות שם  סימנים של נעלי פת"ח. לא הועילו כל ההסברים שלנו על מה שראינו אתמול. הגששים טענו שהיו פה פת"ח ושצריך לבדוק טוב טוב את כל הסביבה אם לא היתה פה חדירה.

 

ועוד הרפתקאות מאותו רוּגֶ'אם אל פִּיפִּי:

באחד הבקרים ירדו החיילים מהשריונית לעשות פיפי עם הפנים נוכח הרוקד. פתאום הם ראו שלמטה למטה יש כמה פרות חומות וכחושות וגם איזה רועה. בלי להמתין הרבה כיוונו החיילים מקלע לעבר הפרות וירו צרור ארוך. אתה זוכר ששאלת למה הם עשו את זה? החבר'ה השיבו: "הרועה של הפרות הוא תמיד איזה מחבל ואנחנו מרתיעים אותם מלהסתובב שם".

המפקד בשריונית היה בסך הכל מ"כ  גולני ומשום מה לא היה לו להגיד על כל זה אפילו מילה. פתאום ירדו ארבעה חיילים אל תוך הרוקד. אתה שאלת

"מה זה? הרועה המרגל עוד שם?" ואמרו לך:

"כמו תמיד הולכים להוריד מהפרות האלה כמה סטייקים משובחים בשביל לעשות על האש בערב. משהו לא מוצא חן בעיניך?".

אתה אמרת שככה לא עושים. אז אמרו לך סבא! תשב בשקט ותשתוק חתיכת מילואימניק זקן.

בכל הימים לאחר מעשה הייתם עוצרים בנקודה הזאת וצופים בנעשה למטה.

בחיים שלך לא ראית וגם לא תראה כל כך הרבה נשרים גדולים שהתאספו ובאו לסעודה מכל המזרח התיכון. ראית שאצל הנשרים יש סדר חמור בפעולת הזלילה. כולם רובצים בתור אחד אחר השני. בכל כמה דקות מתרומם זה שבראש התור ונוחת על פגר הפרה, מנקר איזה מנה רצינית ומפנה את המקום לזה שאחריו. אף אחד לא נדחף.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה