יום רביעי, 8 ביולי 2020

לילה בכנען

ועכשיו שיר אחד חשוב על כנען. כבר חזרת ודיברת על שירי זמר עברי שעוסקים בכנען והנה עוד אחד חשוב מאוד.

 

לילה בכנען

מילים: יעקב ליכטמן
לחן: ניסן כהן-מלמד

שרה: שרה יערי

 

הַלַּיְלָה הֵלִיט בָּאַדֶּרֶת
עַל פְּנֵי שָׂדוֹת וּמֶרְחָב
וְרִקְמַת דּוּמִיָּה מִשְׁתַּזֶּרֶת
מַכְסִיפָה בְּרִבּוֹא כּוֹכָבָיו

יָרֵחַ שָׁם שָׁט בַּתְּכֵלֶת
עֵינָיו אֵלֶיךָ יִשָּׂא
הַבֵּט נָא, הַבֵּט בַּחֶלֶד
הוֹי בַּתִּפְאֶרֶת זוֹ הַכְּמוּסָה

הוֹי לַיְלָה לֵילִי,
לֵיל נֹגַהּ פֶּלֶא
הוֹי לַיְלָה, לֵילִי,
מִלֵּילוֹת הָאֶלֶף.

לוֹחֵשׁ מְנַחֵשׁ זֶה הַלַּיְלָה
וּבְלֶטֶף חֵן, חֵן מְלַבֵּב
כִּי בְּאֶלֶף רִבּוֹא עֵינַיִם
חֲלוֹם סוֹדוֹתָיו מְלַבְלֵב

הַלַּיְלָה הֵלִיט בָּאַדֶּרֶת
וְשִׁיר גַּמֶּלֶת חָלִיל
עֲלִי נָא, עֲלִי הַדֶּרֶךְ,
כִּי נַעְפִּילָה עֲדֵי הַגָּלִיל

הוֹי לַיְלָה...

 

לשמיעת השיר אפשר ללחוץ על הקישורית שלהלן.

 

http://www.zemereshet.co.il/FlashPlayer/player.asp?version_id=1273


 

לא יועיל. השיר הזה חופר לך מהראש סצנה אחת מתולדות התיישבותך בקיבוץ.

אתה הגעת לקיבוץ יזרעאל בכמה פעמים. הראשונה הייתה למחנה עבודה של העדה שלך מהתנועה שגרו במערב הקיבוץ בשני אוהלים גדולים.

אתה לא השתתפת במחנה העבודה כי עדיין עבדת בבניין בתל אביב.

בפעם השנייה הגעת לזרעין (יזרעאל) כשהגעתם, 11 חברה, לפני צבא (במצוות התנועה) לעזור בקציר. אתה זוכר את הלילה הראשון בו ישנת בינתיים בחדר של ראובן אוֹרְנִי.

זאת הייתה חושה עם חלון גדול לכיוון מזרח. על אף שהחלון היה קבוע בקיר שעוביו חצי מטר, עדיין אפשר היה לקבל מבט סינופטי, מלא קסם, על כל העמק המזרחי.

היה חושך ושום נקודת אור של ישוב כלשהו לא נראתה, אבל משום מה נראה כל העמק בהיר וברור באור ירח מלא, שלאורו יכולת לקרוא ספר.

אתה לא מסוגל לשכוח את ההתרגשות שאחזה בך למראה הנשגב.

ההתרגשות הזאת, גם היא שיחקה בשלל הסיבות והתירוצים לכך שפה אתה חי מאז ועד היום. וגם בגלל השיר הזה ושירי כנען בכלל.


הסצנה האמורה התרחשה באמצע שנת 1950 . איך נראה כל הקיבוץ שלך אז? כבר כתבת על זה כל מיני בכל מיני מקומות במסמך. ממש אי אפשר לציין בדיוק איפה, למה וכמה. אז עכשיו עוד משהו ואולי גם מקומות נוספים בשביל תיאור קבוצת יזרעאל בזרעין לפני 70 שנים. למשל, איך להגיע לקיבוץ הזה מאיפה?


א. אפשר מעפולה, על הכביש בדרך לג'נין, עד איפה שהיום צומת יזרעאל, שבכלל לא היה אז צומת אלא פנייה שמאלה לכיוון העמק. מהסיבוב נוסעים כמה מאות מטרים, עוצרים ליד התל העתיק, שעליו נמצא הכפר הערבי זרעין, ונכנסים - או ישר אל סבך החושות, איפה שחדר המשפחה של דבורה וערן שורר, או מן הקצה המערבי. פה הולכים או נוסעים בדרך עפר. באמצע הקו המערבי של הכפר פונים אל תוכו. מכאן משתרעת דרך שכולה או אבק בגובה חצי מטר או בוץ בגובה חצי מטר וכל מכונית שוקעת שם מיד ואפשר בקושי לעבור עם טרקטור או עם ג'יפ 4 על 4. זה אחד משלושה כיוונים בהם ניתן להגיע.


ב. השני הוא מהעמק למטה (צומת נבות של היום) ושוב: או ישר אל סבך החושות או אל דרך האבק והבוץ האמורה.

ג. אפשרות שלישית היא לנסוע בכביש העמק מעפולה מזרחה. באיזשהו מקום, מול הכפר זרעין עוצרים, יורדים מהטרמפ והולכים דרומה - עם לחצות את נחל חרוד ואת פסי רכבת העמק. מגיעים אל דרך הג'יפים התלולה מאוד, מעלה שנחצב ורוצף על ידי כוחותינו שישבו פה בזמן המלחמה עוד לפני הפלמ"ח  ועולים ישר אל תוך הכפר.

הדרך הזאת מגיעה למעלה אל איפה שעכשיו המתקן לשטיפת ירקות או איפה שפעם קבלן ערבי אחד היה בונה ערמות זבל שהיה קונה אצלנו מהרפת או מהלול, ומוכר בכל העמק.

עכשיו חזרה אל דרך האבק והבוץ. כשעברת אותה, פגשת בשני מוסדות קיבוציים חשובים - האחד מימין, שהוא מחסן הבגדים בתוך חושה, עם המחסנאית אסתר המגמגמת . משמאל המקלחות שהיו גם כן סתם חושות ושהיו גם שירותים וגם מקלחת ביחד ושלא נדע איזו צורה הייתה לזה. בהמשך דרך האבק והבוץ היו מגיעים אל המסגריה של פולמוח שהיתה חצי בתוך חושה וחצי בחוץ.

שם גם היה מוצב דינמו-הגנרטור (שבסיסו ניצב שם עד היום) שאליו היו מחברים את הטרקטור "ג'ון דיר תח-תח" ומקבלים חשמל לכמה שעות. זה היה ממש מצחיק שבשביל לשמוע חדשות ברדיו היה הכרח להניע את הטרקטור המרעיש ההוא.


הארכיאולוגים שחפרו בכפר טוענים כי גוש הבטון עליו ניצב הדינמו-גנרטור זה ממצא ארכיאולוגי רלוונטי לתולדות תל יזרעאל. באיזשהו מקום בסביבה הייתה חצר מוקפת אבנים ענקיות שהערבים, תושבי הכפר, השתמשו בה כמכלאת צאן מחורבנת כראוי, אבל למרבה ההפתעה, מתחת לחרא של הכבשים והעיזים מסתתרת עד היום כנסייה נוצרית מהמאה הרביעית לספירה. על אחת מאבניה חרות: "אללה הוא אכבר".

מכאן אפשר היה להתקדם אל פתח כניסה של חצר פנימית בה היו גם מזכירות הקיבוץ, עם הפקידה יעל וסרמן (לימים ספרנית באוניברסיטת תל אביב), כמה מחסנים והעיקר- חדר האוכל (השני, אחרי בית המצודה שקרסה על ראשי האוכלים ואל זה עוד תחזור).

חדר האוכל הזה היה מבנה בטון חזק ויציב ובו גם מטבח קטן, בו מבשלים על פרימוסים אבל בלי מקרר, וגם אולם אכילה לא גדול במיוחד.

בחדר האוכל הזה היו גם אוכלים, את הירקות והלבניה, גם רוקדים את "אין אדיר כאדוני ואין צדיק כבן עמרם", גם שרים במקהלה את "סולם אל קיר נטה אפיים" (שלונסקי וניסימוב) בניצוחו של שמואליק אלדד, וגם משחקים סביב שולחן ב:

"שׂוֹרַתי פַּסְיָה דֶה רִי דֶה רָה" שמעבירים את הספלים ההפוכים אחד לשני.

ניצן ריבלין פלדמן, המקלידה, אומרת שאצלם, בקיבוץ גשר, היו משחקים את זה בעברית בשני בתים.

חוץ מזה המשחק מופיע ב"זמרשת" ככה:

שיר-משחק קבוצתי של העברת כוסות על שולחן.

כל המשתתפים יושבים סביב שולחן. לכל אחד כוס הפוכה. המשתתפים שרים ומעבירים את הכוס שבידיהם לשכניהם מימין תוך הקשת הכוס על השולחן. כששרים בפעם השנייה "את זה מבלי לטעות", מקישים עם הכוס על פי הקצב: 

הקשה בצד ימין, הקשה בצד שמאל, שוב הקשה בצד ימין ומשאירים את הכוס במקומה. היא תשמש בסבב הבא את השכן מימין. לוקחים את הכוס שהועברה על ידי השכן משמאל ומתחיל סבב חדש. 

ההקשות עם הכוס לימין ולשמאל:

"את זה" - הקשה בצד ימין
"מבלי" - הקשה בצד שמאל
"לטעות" - הקשה בצד ימין משאירים הכוס ופונים לקחת את הכוס שהשאיר השכן משמאל לקראת הסבב הבא.

מי שמתבלבל יוצא מהמשחק.

חפצים עוברים מהר מיד אל יד

כל מי שמתבלבל יוצא מיד.

 

צריך להעביר אותם מבלי לטעות

כל מי שמתבלבל יוצא מיד.

 

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה