ועכשו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. היום, תשעה באפריל, אלפיים ושמונה עשרה. את השעה אתה לא יודע, מתי שהוא לקראת סוף הלילה. כל הלילה אתה מתגרד ומתגרד בכל חלקי הגוף העליון, החל מהמפשעה וגמור בקודקוד.
זה נורא וזה פשוט לא נותן לך לישון ואתה לא מפסיק להתהפך ולהתהפך וגם לקלל.. וזהו. באחת מהפעמים אתה גם רוצה פיפי. אז אתה מושיט יד מיומנת לחפש את הבקבוק לילה, מוריד את המכנסיים והתחתונים ובמקומם מניח את הבקבוק איפה שצריך מול השפיץ של הזין בתקוה שיסכים להשתין, מה שלא בטוח אצלו אם כן או לא. בסוף כן.
זה אמצע הלילה ואתה בוהה וחולם על כל מיני דברים. פתאום אתה חולם וזוכר שבאחת מערי המפרץ הפרסי עדיין בונים סירות ואפילו אניות קטנות מעץ עם הידע שנצבר במשך אלף השנים האחרונות. משתמשים שם במין מקדח מוזר. זה דומה למקדחה של היום אבל אין מנוע חשמלי, יש מין קפיץ חזק על ציר המקדחה ובאיזה שהוא מקום מחובר אליו חבל של חצי מטר.
המבקש לקדוח מושך את החבל עד לקצה אמת ידו וכשהוא עוזב אותו, חוזר הקפיץ ומסובב את ציר המקדחה במהירות גדולה, מה שמאפשר למקדח עצמו, זה שבראש הציר, לקדוח בקרש כמה סנטימטרים טובים. זה בשביל לתקוע שם מסמרות מעץ או מברזל. זה מה שאתה זוכר. יותר מזה לא, אבל בינתים לא שמת לב שאיבדת את האינסטינקט המשגיח על באיזה מצב ועם מה אתה השוכב. שכחת שיש לך בקבוק מלא פיפי בין הרגליים. זהו. אז התהפכת ושפכת את הכל על המיטה. ועכשיו אתה מוצף בפיפי בכל הצד התחתון שלך. מה עושים, לעזאזל? אשתך המסכנה ישנה בחדר אחר, אתה יכול לצרוח ולהעיר אותה או לטלפן אליה בסלולר, אבל רחמנות.
גם היא כבר בת שמונים וזה פשוט קשה לה.
אז אתה מחליט לקחת את השמיכה הגדולה, להניח אותה על השלולית, שתפריד בינך לבין הנזק הרטוב הזה ונראה מה יהיה. אחרי חצי שעה, אולי, זה נמאס לך מפני שאתה לא מפסיק להתגרד ולא קורה שום דבר טוב.
אז איכשהו אתה מתיישב בצד המיטה, נועל את הסנדלים, מתרומם בקושי אל ההליכון ומתחיל ללכת בחושך העיוורון אל דלתה של אשתך. הגעת בשלום (מה שלא תמיד קורה). אתה פותח את הדלת ואומר: "רותי, זה מה שקרה, בואי תצילי אותי".
היא אומרת "בסדר" . מסתבר שזה קורה כבר בשבע וחצי בבוקר, מתי שאתה חשבת שזה אולי ארבע בבוקר. טוב. אז אתה מתיישב על הכורסא שקרובה למיטה שלך, מדליק את המקטרת ומחכה. האישה מגיעה ועושה משהו עם המיטה הרטובה הזאת. בעצם היא מכסה על הכל עם כל מיני דברים בהנחה שאת המצעים יחליפו בבוקר (לילה המטפלת, שתגיע בשמונה וחצי). כך אתה חוזר למיטה, נשכב ומה שאתה פתאום נזכר בו זה מה ששאול טשרניחובסקי כתב פעם על שאול המלך שחזר מבעלת האוב מעין דור:
בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח
עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ,
וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא,
וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא.
אז אתה לא שאול המלך ואת המכשפה מעין-דור אתה לא מכיר. אבל הייאוש גדול מאוד והוא מוציא ממך את החשק לחיות.
את כל זה בא לך לספר לכל מי שמטפל(ת) בך, לא חשוב במה. לאפרת פורת ההידרותרפיסטית שלך, לטלי קורן מטפלת הנפש שלך, לרותי אשתך, ללילה המטפלת הערבייה שרוחצת אותך עירום כמו ילד קטן, שמחזיקה אותך על הידיים ממש, לדינה לוין שעושה לך רק טוב, לניצן ריבלין פלדמן שמתקתקת לך את הזיכרונות, גם למירב פיקרסקי שהצטרפה לא מזמן לנבחרת המקלידות ואפילו לאיתמר געש המורה שלך לפסנתר ביום שישי אחר הצהריים. שכולם ידעו. גם בנך אחאב שמטלפן פתאום. שכולם ידעו. ואתה לא עוסק בדיג ניחומים מיותרים. אתה פשוט אומר את זה בקול רם בשביל שגם אתה וגם כולם יהיו אתך אחד על אחד במה שקורה.
עד כאן. בסוף הקטע מצליחה לילה המטפלת להביא לך את דייסת הקווקר של הבוקר ושתאכל מהר מהר כי ניצן עומדת לבוא כל רגע, שתרדו לסטודיו לכתוב את זיכרונותיך הנורא נעימים ומעניינים. טוב. יאללה. עוד היפוך מעיים קטן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה