יום רביעי, 8 ביולי 2020

מוסיקה על הדשא הגדול


אולי כבר כתבת שפעם היה לך חבר טוב שכינו אותו זוּבָּה. מאיפה זובה?

משמו – זאב משל. זובה היה אוהב לשיר כל היום לעצמו כל  מיני שירים.

אחד מהם היה שיר קצת  מוזר שאי אפשר היה לדעת מה פתאום? ובגלל מה?

השיר הזה היה על איזו קוקייה שמקפצת על הרים ושאני אוהב אותה מאוד.

המזל שיש היום "זמרשת" ולפעמים אפשר למצוא שם אפילו שיר לא מתקבל על הדעת כזה:  

 

קוּקִיָּיה עַל הֶהָרִים
מְקַפֶּצֶת עַל גְּבָעוֹת
קוּקִייָּה יוֹדַעַת זֹאת
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ מְאֹד
קוּקִיָּיה קוּקִיָּיה...

קוּקִיָּיה עַל הַגְּבָעוֹת
מְקַפֶּצֶת עַל הָרִים
בָּאָה פֹּה לִשְׁאֹב מַיִם
וּלְהַשְׁקוֹת אֶת הָרוֹעִים
קוּקִייָּה קוּקִייָּה...

 

למי שלא מודע, זאב משל הוא היום אחד מגדולי הארכיאולוגים של מדינת ישראל. הוא חקר הרבה שאלות  מדעיות ונדמה לך שהוא המומחה הכי גדול לארכיאולוגיה בסיני.

לפני איזה שנתיים הוא הרים אליך טלפון . דיברתם הרבה על מה שהיה לפני שבעים וחמש שנים ואתה שאלת אותו למה לא קוראים לו פרופסור זאב משל, כמו שצריך.

הייתה אנחה והוא לא רצה לדבר על זה. למה? ככה!

 

רגע אחד ואולי שניים על עוד שיר שכוח אל.

אל ההכשרה שלך בקיבוץ מעיין ברוך (1950) צורפו שלוש חיילות שהתגייסו לנח"ל כ"בודדות". אלה היו דינה סארי,  מרים טולדנו ורוחמה לוי, שלושתן ילידות העיר העתיקה, זאת שלפני מלחמת השחרור.

רוחמה לוי הייתה יפהפייה לא קטנה וגם בחורה לא קטנה אבל מאוד מאוד מיוחדת במינה שכמה חבר'ה השתגעו עליה והמרוויח המאושר היה אחד, בנם של יקים מחולון ושמו הָרָן קוֹך. אתה זוכר מצויין את חתונתם יחד עם מויש'לה ומירה'לה אוריון, מפני שזה אתה שכתבת שם את כל השירים.

משום מה אתה מיטיב להיזכר שגם רוחמה, כמו זאב משל, הייתה אוהבת לשיר כל היום כמעט רק שיר אחד. וזה השיר:

 

יֵשׁ וְנִדְמֶה לִי שְׁכַחְתִּיהָ לָעַד
אָפֵס כָּל רֶגֶשׁ מִלֵּב,
אַךְ פֶּתַע נֵעוֹר אֵיזֶה זִיק וְרָעַד
וְהֵעִיר הַלֵּב בִּכְאֵב.

אָז זִכְרוֹנָהּ לְפָנַי יַעֲלֶה
אֶשְׁפֹּךְ אֶת לִבִּי לְשִׁירִי
עַד רֶגֶשׁ אַחֲרוֹן מִן הַלֵּב יִדָּלֶה
וְנָח לִבִּי בִּיגוֹנִי.

יש ונדמה לי שכחתיה לעד
אפס כל רגש מלב,
אך פתע נעור איזה זיק ורעד
והעיר הלב הכאב.

אז זיכרונה לפניי יעלה
אשפוך את לבי לשירי
עד רגש אחרון מן הלב יידלה
ונח לבי ביגוני.

 

כתוב עליו לא מעט בזמרשת ואתה ממליץ להקשיב לאיך שדודו אלהרר שר את זה.

 

 

עוד פעם חזרה ל-1952, זה מתישהגעת לקיבוץ יזרעאל והתגוררת בצריף שוודי עם רצפה מעץ. לא פחות מחמישה חבר'ה בחדר אחד:

לאה זינגר, מנשה קדישמן, אהרה'לה רויזן, טיוכקה (משה יובל) ואתה, חמש מיטות עם שום מקום נוסף להכניס לחדר. לפני כמה ימים, כדרכך בקודש, התעוררת באמצע הלילה לשמוע מה אומרים או מה מנגנים שם. הקדימו להגיד מה זה ומשהו התחיל להתנגן. זה לקח שנייה וחצי בשביל להקפיץ אותך למצב ישיבה על המיטה וחיפוש המקטרת והגפרורים בשביל להמשיך  ולהיטיב להקשיב למה זה.

זאת היתה הסימפוניה מספר 5 של שוברט. בשביל לשמוע את כולה לא היית צריך שום עזרה. זִמְזַמְתָ והִמְהַמְתָ את כל ארבעת הפרקים בלי להצטרך לרדיו.

וזה למה?

כמו שהגעת ליזרעאל, שם לצריף ההוא עם החבר'ה ההם מצאת באיזה מקום כמה תקליטי 78 מבאקליט וגם פטיפון ענתיקה שלא צריך חשמל  - מסובבים את הידית.

היו שם כל מיני תקליטים – גם קלאסיקה וגם טנגו וולס מלפני מלחמת העולם השנייה.

בין השאר, כאמור, היה "החמישית" של שוברט ואם אתה זוכר נכון גם פתיחה "אגמונט" של בטהובן וגם משהו שקוראים  ל ו "גוֹפַּאכּ" של צ'ייקובסקי.

למרבה השמחה הפטיפון הזה ניגן ואתם הייתם מסובבים את הידית שומעים את התקליטים כל יום כל יום עד שידעתם לשיר אותם בעל פה.


מתישהו  ב-1952 מינו אותך להיות בוועדת תרבות של קבוצת יזרעאל.

מה זה היה צריך להיות?

כל מה שבא לך חוץ מלארח אמנים מבחוץ, מה שבכלל לא בא לך.

אחרי שהמון חבר'ה באו לשמוע את הפטיפון הישן עם התקליטים מבאקליט שהיו אצלכם בחדר, החלטת לראות מה אפשר לעשות עם זה יותר.

נסעת לתל אביב לחנות של מוסיקה ברחוב בן יהודה, על יד "גן רינה".

נדמה לך ששם החנות היה "דֶקָה"   כמו התקליטים.

שם הציעו לך לקנות פטיפון חשמלי מודרני וגם תקליטי "long play". אתה הסתפקת בפטיפון המודרני הזה בלבד גם מפני שלא נשאר מהתקציב אפילו גרוש אחד לקנות תקליט "אריך נגן" שעלה אז כמעט כמו פטיפון.

טיוכקה ואתה בניתם לפטיפון החשמלי ארון מיוחד במינו שכשפותחים את המכסה העליון נראה הפטיפון הזה מורכב בצד העליון של הארון ובאחד מהצדדים, מורכב אחרי חור ענק הרמקול של הפטיפון הזה.

שמחתם להקשיב עוד ועוד עד שהחדר בצריף השוודי היה צפוף מדי מרוב מאזינים שקפצו בשביל לשמוע. מאחורי  הצריף היה חלקו הנמוך של הדשא הגדול של מרכז הקיבוץ.

אז עשיתם סידור שאפשר לתלות את כל הארון הגדול של הפטיפון החשמלי מהחלון של חדרכם בצריף החוצה אל הדשא. בכל ערב הייתם יכולים להשמיע החוצה את המוסיקה הנפלאה מהפטיפון החשמלי החדיש.

לא היה אז הרבה מה לעשות אחרי העבודה והרבה היו באים לשכב בחושך על הדשא ולשמוע מוסיקה טובה. אבל מה – לא היו מספיק תקליטים.

חזרת ונסעת לחיפה לרחוב החלוץ פינת רחוב ביאליק. שם גם כן הייתה חנות למוסיקה וזה בשביל לקנות תקליטים. צריך לזכור שזה היה בתקופת המעבר בין התקליטים הרגילים לתקליטים אריכי הנגן.

בחנות הזאת היו עדיין גם כאלה וגם כאלה ואנשים קנו גם מזה וגם מזה. המחיר של התקליטים הישנים היה כמעט כלום. אתה חזרת משם עם כל הסימפוניות והקונצ'רטים של בטהובן וגם הסימפוניות של ברהמס וגם כל מיני מוצרט ובאך ועוד ועוד.

עכשיו היה מה לנגן לכל הקיבוץ בערב על הדשא ובא לציון גואל.


אחרי זה הוציאו אותך להדריך בתנועה המאוחדת בחיפה ואתה חזרת משם בסוף 1956. כל התקליטיה והפטפונייה ברחו לך מהראש וכנראה שלא רק לך.

אתה חזרה מהתנועה לגור עם טיוכקה באחד החדרים בבאסין השני. יום אחד בא לך לברר מה בעצם קרה לכל הסיפור ההוא. אתה זכרת שבכל צריף שוודי היה בכל חדר מין "בוידעם" ושאולי כל התקליטים נשארו שם יחד עם ציורי קישוט לחדר האוכל מחג הפורים שצייר אלמוני, מנשה קדישמן.

אז אחרי צהריים אחד נכנסת אל החדר ההוא בצריף השוודי ההוא. המקום היה נטוש למהדרין וניכר שכבר מזמן לא גרו בו כי לא היה צורך כי יזרעאל התרוקנה כמעט לגמרי מדיירים. טיפסת אל הבוידעם ולא היה שם כלום. כשהסתכלת מהסולם למטה אל רצפת חדר הכניסה גילו עיניך בין הרי הפסולת מאות שברים של תקליטי באקליט מרוסקים. לא היה צורך להמשיך בסיפור.

אז אמרת שלום לכל אלה וחזרת לגור עם טיוכקה בבאסין השני ואחר כך הצלחת לעבור לדירת חדר פרטית באחד מהצריפים הפיניים שהחדר הזה גם שווה  כמה וכמה סיפורים.

 

בחזרה רגע לצריף השוודי עם התקליטים, אז כמה שנים אחר כך התגוררה שם אן גורדון, זאת שהיתה אשתו של לולו כהן, שהצליחה (לא יאומן!) להדליק את התנור פרידמן ולהשאיר את החלונות פתוחים וככה נשרף כל החדר ולא שימש יותר למגורים לנצח נצחים.

 

אגב, למען שלמות הנזכר לעיל, היה זאב משל (זובה) אחד ממטפסי צוק מצדה הנדירים שזכו לגלות ולהשלים את הטיפוס על שביל הנחש במזרח הצוק, שביל שהיה עד 1952 בבחינת אגדה בלבד. היו שם גם שמריה גוטמן בכבודו ובעצמו, עזרא סדן ועוד כאלה שאתה לא זוכר, אולי דוּדָא יחיאלי  - כולם מההכשרה שלך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה