יום רביעי, 8 ביולי 2020

ד"ש מחצי הדרך


כידוע אתה מקפיד לשמוע בליל שבת את השיחות שמגיש יצחק לבני עם כל הנשים והָאֲנַשוֹת הכי מעניינים שיש. באחד המוצש"ים, דברו איציק לבני והפרופסור ניסים קלדרון ועל מי? על מאיר אריאל (אצלך ז"ל אבל לא לברכה, כפי שכתבת על זה משהו לפני איזה 50 עמודים).     

שמת לב שכל זיכרון שבו מופיעים אנשים אותם פגשת ביחד או לחוד מזיז לך ולמה? ככה.

נושא שיחתם של יצחק לבני והפרופסור ניסים קלדרון היה במשך 50 דקות שלמות – על גאוניותו של מאיר אריאל. מי שהקשיב בדקדקנות לכל מה שהם אמרו (וכך אמרו), קודם כל הַלֵּל וְשַׁבֵּח על כישרונותיו הנדירים של המשורר-זמר הזה, שמע גם על תכונותיו הפחות גאוניות של גיבור התרבות המהולל.

למשל: קצת משוגע, קצת משנה והופך את דעתו בכל מיני דברים, קצת בוגד - גם באשתו וגם בחבריו, קצת שוכח איפה הוא נמצא וקצת מתחרט ללא הסבר למה הוא מתגעגע לקיבוץ בו נולד וקצת לא מתגעגע בכלל. ועוד כל מיני בכלל, השערוריה של "ירושלים של ברזל" שלא התבייש לגנוב אותו מנעומי שמר בלי רשות. בקיצור אחד שצריך להיזהר ממנו וממה שיוצא לו מהפה. 

בהקשר לכל זה אתה נזכר ברשימת ה"קלנועיוּת חמורית" מספר 36 שבה מסופר על מאיר אריאל ועליך.  אין ברירה, אתה חייב להיזכר בכל זה כמעט נגד רצונך. ולמה ככה?

מפני שתיאור תכונותיו הפחות נחמדות של מאיר אריאל תואם בדיוק למי שנתקלת בו פעם, ב"כנס ענות" ב-1965. אז היה גיבור התרבות הזה בלתי ידוע לחלוטין אבל כבר התנהג בסגנון ימיו הגדולים, כשנהיה מפורסם.


אתה חוזר כאן על מה שכבר זכרת לכתוב עליו. תוכן הרשימה ההיא, עשה לך הרבה רעש מרגיז. לא אכפת לך להזכיר כאן את כולה על כרעיה, קרביה ועל פִּרְשָּה.

אז אתה סותם את האף ויאללה:

ד"ש מחצי הדרך.   לא מומלץ לאוהדי מאיר אריאל.      (36) 2.6.2000

כמו בפעם קודמת , אבל לא בדיוק, ממש לפני השלפשטונדה, צלצלה אלינו  הפעם, מָלִי. "אולי תרצו לדעת שבערב שבועות יהיה פה המלחין נחום היימן, כדי לשיר אתנו את כל השירים שלו", אמרה.

 "הוא  גם התעניין בשלומכם.  הוא בטוח שהוא כבר לא יזהה אתכם ברחוב, אבל שולח ד"ש חמה  ואם אפשר,  בבקשה להכין שקפים מהשירים שלכם, בשביל שאולי אפשר יהיה לשיר גם אותם".  עד כאן הטלפון ממלי, לפני שנת הצהריים.

ב-1965, כשעוד גרנו בשיכון מזרח, היו נחצ'ה מבית אלפא ויעקב'לה מתל יוסף וגם אחרים, נוהגים לבוא אלינו בעניני פסטיבל "ענות" וגם בעניינים אחרים. העניין הכי חמור וגם הכי חשוב בפגישות האלה, היה תור מי לשבת על הפוֹטֵל (כורסה) המיוחד מאד שהיה לנו אז ורוב הזמן היו נחצ'ה ויעקב'לה רבים על זה  כמו ילדים קטנים.   

יעקב'לה, זה יעקב מורג, במאי פסטיבלי "ענות", ולימים סא"ל כל הלהקות הצבאיות וכולי.

בתיק העור ההוא, שאותו הזכרנו כבר כמה וכמה פעמים, ואשר שירת אותנו על הטנק של אופנוע המֵצְ'לֶס  3.5  כוח סוס, מעודפי הצבא הבריטי, במשך שירותנו "בתנועה המאוחדת",  מצאנו  משהו מעניין.

גליון השבועון "חותם" מ- 24.5.1966. הגיליון מצהיב ומַהוּהַ וקרוע ושבאמצעו  גזרו תמונה  שהכותרת מתחתיה הייתה:

"להקת המחול בהדרכתה של דיתה פרח, תחולל בערב "ענות".

מי גזר?   למה גזר?

באמצע השבועון מופיעה כתבת ענק מאת העיתונאית הצעירה עמירה הגני. כותרת הכתבה היא : "עוד פעם ענות". יש שם שפע של אינפורמציה ותמונות, של יעקב שגיא (ז"ל) ושל יבל"א נחום היימן ושל אנחנו. לפי התמונה שם, אז פעם היינו בהחלט חתיכים.

גם המלים של "שלכת" מופיעות שם לראשונה, (לפני שנהיו לשיר משל משורר ז"ל ובלתי ניתן לאיתור, כפי שעוד יסופר להלן). בקטע העוסק  בנו לא נלאה את הקוראים. אנחנו אמרנו שם  דברים נורא חשובים על טיפוח מקור. מדובר על לפני 35 שנים.  לא רלוואנטי, מפני שמה שאנחנו התכוונו למקור, מיצה את עצמו ואם לא, אז בפי עתונאיות כמו איריס מזרחי הוא מכונה "תרבות שירים של גבעטרון ואשכנזים".

בסוף הקטע ממוקם משפט לאקוני: אמנון בקר. בן 33. חניך התנועה המאוחדת בתל-אביב. בוגר מקס-פיין והנח"ל.  משנת 1952 בקבוצת יזרעאל.  נגר.                      

עד כאן מה שכתבו עלינו ב"חותם" לפני שלשים וחמש שנים.

אחרי שלשים וחמש שנים, לא מזדרזים ארבעת המעקפים שלנו לתת לדם לעלות לראש  ומוטב כך. מה יש  לספר: בשבילנו לא נגמר, אז, פסטיבל "ענות " הזה באופן כל כך נחמד. השירים והמחולות היו יפים מאד, כי את דברי הקישור  שאנחנו כל כך טרחנו בהם, הניח המנחה, או הקריין או השחקן - בצד. במקומם הוא  אמר לקהל את כל מה שהיה לו בבטן ובמוח, בערך כמו שהיה לו להגיד בשירים שלו. הוא הכריז בצורה מטופשת להחריד כל מיני וולגריזמים ובלבולי מוח שעוררו מחאה בקהל אבל הוא לא חדל. כמו שהערב נגמר,  מיהרנו אנחנו אל ירכתי הבמה לברר מה זה היה צריך להיות?

הבמאי יעקב מורג והמנהל מרדכי הלמן הספיקו להימלט למראי.

את המנחה היפיוף מצאנו מאחור עם נערתו היפיופה (שאח"כ נהייתה אשתו). בזעם שאלנו אותו מה הוא חשב לעצמו שהוא עשה? מאיפה הוא סחב את  כל מה שקשקש על הבמה  בשמנו? הבחור לא החוויר. גם לא התרגש. רק הציץ בנו במבט אבהי מעורפל ומהורהר ואמר בצער:  "אתם בטח נורא נעלבים. לא?"

חודשים לאחר שהסתיים "ענות",  עוד קיבלנו בדואר מכתבים מצופים נזעמים  ובהם השאלה:  מנין  יש לנו החוצפה והטפשות לכתוב כאלה דברים?!

שמו של הבחור החכם הזה,  אז בן–משק  אלמוני למדי, היה מאיר אריאל.

האמת, אם היתה לנו אז אבן ביד היינו מסוגלים לפוצץ לו את המוח. אבל לא היתה לנו ואנחנו גם לא עושים כאלה דברים. אז ככה עברנו את פרעה ז"ל שאנחנו, לפחות, לא ממש מתאבלים עליו.

 בקלנועיות חמורית                                                                   

הזוכר לרעה,                                                                 

אמנון בקר

 

 

אתה מתפלא מאד גם על יצחק לבני וגם על הפרופסר ניסים קלדרון שהרבו להתפעל ממאיר אריאל. טוב. לכל אחד שמורה הזכות לדעה משלו. דרך אגב, אכפת לך להזכר מה, מתי ולמה פגשת אישית את הפרופסור נסים קלדרון? זה בהחלט מפורט באחת מרשימות ה"בקלנועיות חמורית" וגם זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח, פוסט מספר 51 ("תפרו לקוף").

 

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה