יום רביעי, 8 ביולי 2020

לשתוק לשתוק לשתוק


 

ועכשיו, קצת לשם שינוי, שיר שלימדו אותך בבית החינוך בצפון כנראה ע"י המורה לזימרה יונה אטלינגר.  המלחין הוא כנראה הנדל בכבודו ובעצמו וזה השיר:


מילים: מן המקורות
לחן: גיאורג פרידריך הנדל
הלחנה: 1705
כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מַיִם
כֵּן תַעֲרֹג נַפְשִׁי אֵלֶיךָ אֱלֹהִים
מִקְּצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא
כִּי מַחֲסֶה אַתָּה לִי


 

במשך הכתיבה ההיא של כ-400 רשומות של "בקלנועיות חמורית" וגם ב"לפני שאתה שוכח" יצא לך, למרבה הצער, לכתוב כמה וכמה נקרולוגים (הספדים).

כמו שנהוג בדרך כלל, אומרים בהלוויתו של המת רק דברי שבח והלל.

זה לכבודו וגם לכבוד החיים אחריו, לכבודנו.

לא מזמן הלך לעולמו אחד מהשכנים שגרו בבית שמאחוריך בשכונת צמרת, בנג'י סקולניק. אתה לא נוכחת בהלוויה אבל שמעת שבנג'י תבע מצאצאיו שידאגו לנוסח היהודי המקובל ביזרעאל ושלא תיאמר אודותיו שום מילה נוספת.

טוב, אז אתה פטור מלפרסם את הדברים הבאים חוץ משלשבצם בזיכרונות. 

אין מה לעשות וגם כדי לא לחטוא לאמת אז אתה יודע שהליכתו הזכירה לכולם לא רק דברים טובים. בנג'י סקולניק הגיע לקיבוץ ב-1958 מעיירה שליד יוהנסבורג ובמסגרת גרעין "גניגר".

למען האמת קשה להבין מדוע ולמה עלה בגורלו של בנג'י להגיע דוקא לקיבוץ. כך מפני שבנג'י היה אדם קשה, המרבה להשמיע דברי ביקורת חריפים על כל הסובב אותו, על הקיבוץ ועל רבים מהחברות ומהחברים ביזרעאל. בכל מקום בו עבד, גם במטעים, גם במפעל "יזרעאל אלקטרוניקה", גם במסגריה וגם במכבסה הסתכסך בנג'י עם כל מי שעבד איתו עד  שכולם  ברחו ממנו או שהוא נפלט מהענף.

בנג'י הרבה לבקר ולערער על החלטות הקיבוץ, גם של אספה, גם של המזכירות ושאר המוסדות. היתה לו תפיסה של איזה מין צדק מוחלט. כשלא התקבלה דעתו, טיפס ועלה מעל לכל ולא היסס לערב בעניינים שונים גם את התנועה הקיבוצית וגם את רשם האגודות, רחמנא ליצלן.

כנגד תגובת האחרים, התעקש בנג'י לעמוד על דעתו ולא היה אכפת לו להוותר בבדידות ממש כמו סוקרטס ההוא שחשב שהאמת שלו היא הדבר הכי חשוב בעולם. בנג'י קרא ולמד הרבה מספרים שונים. והיה מעין משכיל אוטודידקט. הוא היה עובד חרוץ ומקפיד להוציא תחת ידו עבודה מושלמת. ת.נ.צ.ב.ה.

אחרי פרשת מועמדותו של ג'ון  אילייסוב (חבר מרכזי לשעבר) לתפקיד גיזבר הסוכנות ומה שבנג'י עולל בעניין זה, אתה אמרת לו שהוא פשוט השתגע.

מה שהיה לו להגיד, כרגיל: "אני אדם חופשי ואני אדם ישר וזה כל מה שאכפת לי"

מאז נמנע בנג'י מלדבר אתך מטוב ועד רע. עדיין.... ת.נ.צ.ב.ה.  

דרך אגב – בנג'י הוא אחרון הנפטרים  מהבלוק שמאחורינו.

הלו הם: צימוק (שמחה קורנר), זאב לב-אור, צופי (אריאל ויינבאום) ועכשו בנג'י. גם בבלוק שלך נפטר יצחק בן-דב. ועל כך יאמר: מי הבא בתור?

עד כאן בעניין הזה.

 

אבל זה לא הכל בעניין הזה והגיעה העת להיפוך מעיים קצר. בתחילת הדברים קודם אמרת כמה מילים על הרגלים מוזרים של נשיאת הספדים  בהלוויות. 

בבלוג של אחאב בנך מופיע נאום כזה כמעט באותן מילים ואותו הרעיון. אתה פשוט שכחת שכבר כתבת כאלה מין דברים. לא נעים אבל נדמה לך שאתה צריך לשנות את שם מסמך הזכרונות הזה מ"לפני שאתה שוכח" ולהפוך אותו ל"אחרי שאתה שוכח".

 

כידוע  אתה שומע המון רדיו אפילו בשבת בבוקר.  הדוקטור צחי נוי עסק בפרשת אלטלנה. בין השאר רואיינה שם פלונית, רחל קרמרמן.

הסתבר שבזמן פרשת אלטלנה היתה רחל עדיין ילדה קטנה אבל קשורה גם היא לפרשה.  בין השאר ספרה רחל שכל ילדותה עברה עליה ממש במחתרת ואחד הדברים שלמדה שם ממש בכוח היה לשתוק ולשתוק ולא לדבר על שום דבר.

 

מה שייך כל זה אליך? או אל מנשה קדישמן ז"ל שאי אפשר לשאול אותו? 

 

לפני כשמונה שנים הייתה לך, תערוכת ציורים גדולה, אולי הכי גדולה שהיתה לך אי פעם. זה היה בגלריה העירונית של עפולה . לכבוד זה טרחת להזמין את מנשה קדישמן בכבודו ובעצמו, שיבוא לכבד את התערוכה בנוכחותו.

הוא נשבע  שאין לו זמן ותודה רבה. אבל באחד מבוקרי שבת    צלצל אליך מנשה הביתה והודיע כי בעוד שעה הוא יגיע ובבקשה לחכות לו שם, בעפולה. הוא ידע איפה זה – הגלריה בעפולה, מפני ששנה קודם הייתה שם תערוכה שלו עצמו.

כמה טלפונים בהולים לעסקני הגלריה, רותי קלימי, רוני רכב ז"ל ועוד כמה, הפכו את האירוע לקבלת פנים, בה כולם שמחו להצטלם ולהתבשם מנוכחותו של מנשה.

הוא הגיע במכונית משפחתית פשוטה ואפורה, ממנה יצאה אחריו אישה. היא הייתה כבת ששים וחמש, שיער שחור, בגדים לבנים וארשת צניעות מוגזמת בהתנהגותה.


אחרי כל הבלגן הזמין מנשה אתכם למסעדה "ברקנית" בכפר יחזקאל, לזלול גבינות, יין, לחם טעים ועגבניות משוק האיכרים.

ישבתם שם כשעתיים, אתה על יד מנשה, גם התחבקתם וגם עשית לו עיסוי גדול לכפות הרגליים.

הבחורה ההיא (או האשה) ישבה בצד ולא פתחה את הפה. בסוף לא התאפקת ושאלת אותה מה היא עושה פה ומה יש לה עם מנשה. תשובתה הקצרה היתה "אין לי עם מנשה שום כלום, אני רק הנהגת."

מאוחר יותר, כשהתעניינת אצל מנשה מי זאת, לעזאזל, הוא סיפר:

"זאת אחת מהקרמרמנים הרויזיוניסטים, הבת של מרידור, שאיכשהו התגלגלה אלי לסטודיו והיתה אצלי כמה פעמים." אתה שאלת בסקרנות "וזה הכל?" 

מנשה פלט בזהירות ובשקט "טוב, זה גם לא הכל וזה גם מה שלא צריך להיות אכפת לך". היום, אחרי שחיטטו עבורך ברשת התברר קצת יותר, מי זאת היתה ה"סתם נהגת" ההיא.  השתוממת  ללמוד  שהנהגת  ההיא של מנשה, היא לא פחות ולא יותר מאשר, אחת מ"נסיכות הליכוד", בתו של יעקוב מרידור שבין השאר היה לה עסק גדול עם ההתחלה של מפלגת המרכז (דן מרידור, אמנון ליפקין שחק ואיציק מרדכי).

עולם קטן. הרבה זיכרונות.

לשתוק, לשתוק, לשתוק. 

 

אין תגובות:

פרסום תגובה