מה פתאום עוד פעם אופניים?
בעצם, אתה כתבת די הרבה על אופניים שליוו את תולדותיך. אז מאיפה בדיוק?
אולי מפני שבכל יום ובכל לילה אתה שומע ברדיו שעוד מישהו נכנס במישהו עם האופניים החשמליות או עם סתם אופניים.
היה מעניין לדעת אם לכל רוכבי האופניים החשמליות עושים בכלל מבחן של רישיון נהיגה? היה מעניין גם לדעת אם לכל רכב כזה יש מבחן רישוי או משהו כזה.
כל זה מזכיר לך את הילדות ואת הנעורים בענייני תחבורה.
אז, מ-1932 ועד 1945 הייתה רוב התחבורה היומיומית בת"א נעשית או בעזרת גמלים או בעזרת עגלות עם סוסים ופרדות או עם אופניים.
היו מעט מאוד אוטומובילים והיה גם אוטובוס "המעביר". רוב האוטובוסים היו מתוצרת "לֵיְילָנְד", שהיו בהם איזה 20 מקומות ישיבה ועמידה.
במה שנוגע לאופניים היו אז רק אופניים ישנים "עוד מלפני המלחמה" (כך כינו כל מה שאי אפשר היה להשיג או כל מה שהיה באיכות גבוה יותר ממה שיש עכשיו).
האוטובוסים והעגלות לא הגיעו לכל מקום. מי שלא היו לו אופניים הלך ברגל לעבודה או ללימודים. זה הפך את רוב האוכלוסייה לאנשים רזים ובריאים ולא שמנים וחולים.
כבר כתבת על האופניים שאבא קנה לך בשמונים גרוש ועל עוד דברים.
מה שלא כתבת זה על "המספר" של האופניים. זאת הייתה פרשה מיוחדת ושנואה על כולם. תכף לאחר מלחמת העולם השנייה התמלאה הארץ באופניים חדשים שאפשר היה לקנות בכל חנות אופניים.
בהזדמנות זאת הוציאה העירייה חוק שלכל אופניים צריך מספר, מן רישיון כזה.
בשביל זה היה צריך להגיע אל המאחורנית של בית העיריה (ברחוב זלמן שנאור) לעמוד בתור, לשלם, אתה לא זוכר כמה, ולקבל תמורת זה שתי לוחיות פח שעליהן מודפס מספר וסמלה של עיריית ת"א.
מה שעשו עם זה היה כך: פחית אחת שמרו בבית ואת השנייה שמו על גוף האופניים, בדרך כלל בין השפיצים של הגלגלים כך שאפשר היה לראות מרחוק שיש לאופניים האלה מספר. כמו בכל עידן היו גם אז ילדים רעים וגם מבוגרים רשעים.
במקום לטרוח על רכישת מספר לאופניים שלהם, היו פשוט גונבים את המספרים מהאופניים של ילדים תמימים (כמוך).
נגד זה היה מקובל גם לקחת את המספר השני, הפחית ששמרת בבית ולשים אותה מתחת לכיסא האופניים בבליטה שיש שם מ"הרמה".
היו עושים את זה כך שעושים מהפחית קוואצ' כזה שהיה כמעט בלתי אפשרי לגנוב גם לא כדאי. בכל רחבי העיר עמדו פקחים עירוניים שנראים כמו שוטרים.
הם עצרו את רוכבי האופניים לבדוק עם יש מספר. אם לא היה, היו מחרימים את האופניים ושמים אותם באיזה מחסן גדול שהיה גם כן בצד האחורי של בית העירייה.
מי שרצה את האופניים בחזרה היה חייב להגיע לעירייה בימים קבועים ובשעות קבועות, לקבל מספר תמורת מחירו וגם קנס.
זכור לך משהו שקרה לאחיך, הפרופסור לעברית וערבית. פעם הוא נסע על אופניים ליד קולנוע "מוגרבי" באלנבי - פינת בן יהודה.
פתאום עצר אותו פקח עירוני לראות אם יש על האופניים מספר. לא היה.
הפקח העירוני התכוון להתחיל בהחרמת האופניים אלא שפתאום עבר שם עוד מישהו על אופניים והוא קרא גם לו לעצור. באותו רגע שהפקח הסיר את עיניו מאחי, הוא פתח בנסיעה משוגעת לאורך כל רחוב בן יהודה , עד גורדון ומשם הביתה. שלושה ימים הוא לא יצא מהבית מרוב פחד.
בהזדמנות זאת קראו באוזניך את מה שכתוב באתר "נוסטלגיה" על רשיון לאופניים.
לטעמך מבולבל הקטע לגמרי. הוא שייך לתקופה מאוחרת ולא כל מה שכתוב שם הוא אכן מדוייק. למשל:
"כל האופניים שהיו אחרי מלחמת העולם השנייה, בכל האופניים האלה היו פעמון, פנס ודינמו, "פְרַיְלוֹף" או "בְּרֶקְס טוֹרְפֶּדוֹ". כל התוספות האלה נכללו במחיר האופניים".
נהנית לקרוא שוב על הקטע של להרכיב בנות על "הרמה". לא יפה שבגיל 87 עוד יש לך כאלה זיכרונות בראש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה