יום רביעי, 8 ביולי 2020

קבלת שבת


שלום אלוהים.  נדמה לי  שכבר התקשרתי אליך מתישהו כשקיבלתי מהקיבוץ מכונת כתיבה.  זה היה מזמן כשעוד היו מכונות כתיבה, ואני עוד לא הייתי עיוור - לפני עידן המחשב. 

עכשיו אני פונה אליך לא בעניין תודה ולא באיזו בקשה מיוחדת. סתם תסכול, שאין אל מי להפנות .  אז מה לעשות?  

אתה הכתובת האחרונה שנשארה לי, גם מפני שאנחנו מתראים עוד מעט.

אתה חייב לצטט את עצמך במשהו שכבר נזכרת בו לאורך כל הכתוב. ולא סתם אמרת:

 

"אני יהודי בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידַי. אולי אני אתאיסט ובשבילי אין אלוהים אבל מסורת היהדות מספר בראשית, דרך כל תוכנן של אלפי השנים שחלפו מאז על העם היהודי, ספוגה בדמי ואי אפשר לברוח מזה, אפיקורוס או לא אפיקורוס."



באחד העלונים האחרונים בקיבוץ צוין שמו של פלוני ז"ל כמי שייסד ויזם את קבלת השבת ביזרעאל. 71 שנים לאחר העליה לקרקע, קבלת השבת ביזרעאל הינה מוסד חזק מפותח ומשובב נפש. מאות אנשים יושבים יחדיו בחדר האוכל לארוחת שבת.

קבלת השבת מורכבת משירה בציבור, קריאה בתנ"ך,נגינה, הדלקת נרות וברכות לתפארת יזרעאל וישראל. 

על זה אתה כותב שישים שנים אחרי מה שאירע ושיובא פה להלן.

עד אמצע 1952 לא היו שום קבלות שבת בקיבוץ.

בליל שבת בשעה שמונה בערב היו כולם מתכנסים בחדר האוכל צריף ויושבים סביב שולחנות ערוכים בקצת חגיגיות. ברגע שכולם הגיעו ופטפטו וקשקשו והתחילו לצעוק, "נוווווו! איפה האוכל?"

אז התחילו להוציא מהמטבח את האוכל.  מרק עוף במרקיות ואת המנה העיקרית מה שזה לא היה וגם קפה או תה בקומקומי אלומיניום לקינוח.

כשסיימו לאכול  יצאו החוצה או למרפסת או לדשא הגדול שבין הצריפים או סתם לחדר, לישון.  זה הכל. זאת הייתה אז קבלת השבת. נקודה.

אתה הגעת לקיבוץ ביולי 1952.  אחרי כמה שבועות עשו אותך ועדת תרבות בלי בחירות ובלי בטיח. כבר מההתחלה היה אכפת לך  שאין ביום שישי בערב שום כלום חוץ מאוכל - לא שירים, לא הדלקת נרות, לא קריאה מהתנ"ך. כלום.

אתה כידוע לא בן-אדם דתי ואפילו בר-מצווה לא היה לך, אבל מילדותך גדלת בתמונת עולם, בה יום שישי זה יום שבו מקבלים את השבת עם כל הערך היהודי והחברתי והקהילתי שיש בזה, ככה עוד מגן הילדים.

אז שאלת כל מיני חברות וחברים כמה וכמה פעמים מה זה ואיך זה שאין פה קבלת שבת? לא כל-כך ענו לך אבל היה אחד – אליהו מטלון, מהכשרת תל-גזר (שהגיע לקיבוץ כבר ב-1950).  דווקא הוא התלונן בעצב שהוא כן ניסה להתחיל בקבלות שבת אבל לא הצליח. אליהו מטלון ז"ל היה בן למשפחה רבת מסורת מקורית ביותר שמוצאה מלבנון. אבל בעניין קבלות השבת -   הוא לא הזיז לאף אחד. חוץ מ-ל אמנון בקר, שרק הגיע למשק ונהיה ועדת תרבות.

אתה, אמנון בקר שהיית, כאמור, ועדת תרבות טרייה ורעננה סיכמת, בעצה אחת עם אליהו מטלון, ששניכם תתחילו לעשות משהו בעניין.

זה לא היה פשוט בכלל בקרב הקהילה המקומית. כך מפני שהיו פה כמה וכמה פראי אדם הורסי ומקלקלי כל פעילות  תרבותית.

היום לא אכפת לך להזכיר שמות: יריב זלמן,  אורי פרומקין, עמי קפינסקי, אפרים ליפשיץ, הרן קוך ועמיקם יעקובי. בכל פעם שמישהו ניסה לקיים פעילות תרבותית כלשהי הם היו מתחילים לצחוק באמצע, להפריע בקול רם ולפוצץ את העסק.

עד היום אתה זוכר איך שעמיקם צרח: "אני לא מוכן שיכריחו אותי לשיר לפני שאני אוכל!" אבל גם אליהו וגם אתה התעקשתם  בנחישות כן להתחיל בקבלות שבת.  איכשהו השגתם פמוטים, נרות וספר תנ"ך (ששנים אחרי זה תפסו מקום של כבוד בחדר אוכל צריף) ובליל שבת אחד, כשכולם כבר חיכו לאוכל, התחלתם שניכם תוך כדי השתלטות בכוח על רעש המסובין, לשיר שירי שבת. 

"לכה דודי"  , "החמה מראש האילנות נסתלקה" , "שיר  המעלות".  כולם  ממש  נדהמו, ונהיה שקט אבל כמה בנות התאוששו   והצטרפו ברצון לשירת ליל השבת. 

תכף אחרי זה קם אליהו והדליק שני נרות שבת בפמוט הכפול הזה, אמר "שבת שלום". מיד אחרי זה קראת אתה בקול רם כמה פסוקים מהתנ"ך. אחרי זה הכרזתם שניכם: בתאבון!

כל האירוע הקצרצר הזה לא עבר בלי מהומה ותגובות חריפות. היו כאלה שאמרו שפה זה לא בית-כנסת ולא מעניין אותם כלום והיו גם כאלה שאמרו שסוף סוף הגיע הזמן להתחיל לקבל את השבת  כמו שצריך. אליהו מטלון ( שסוף סוף זה כן הצליח לו) ואתה, ביוזמה אמיצה וללא מורא, המשכתם והמשכתם במנהג החדש עוד ועוד עד שקבלת השבת השתרשה והפכה לשגרה רצויה ומקובלת ביזרעאל. 

אפילו מקלקלי המסיבות התרגלו  לקבל את השבת.

(כדאי לשאול את דני הרפז ואת יהודה ביר מה זה היה – "מסיבת אגוזים" שהייתה פה לפני שאתה הגעת). 

כל האמור לעיל, קרה שש שנים לפני שאותו פלוני ז"ל הגיע בכלל ליזרעאל. 

כך ולא אחרת התחילו קבלות השבת הראשונות ביזרעאל.

אמנון בקר - מספר כביסה 135

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה