יום חמישי, 9 ביולי 2020

שיר ישן והשפיץ של יהודה ביר

מאיפה ולמה ומתי הגעת לשיר דלהלן?

מה שאתה זוכר זה שבשנים בהן למדת בבית חינוך בצפון, שרו בפלשתינה א"י כמה וכמה שירים שעסקו בחיילות ובחיילים ארצישראלים, שהתגייסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה.

אז למדת גם את השיר הזה יחד עם אחרים כמו "השי לחפירה הגיעני", "אין דבר חביבי, כל זה לא לנצח", "סרטים לך שולחת אימא" ועוד.

מקורות השיר, כלומר – מי כתב מתי קצת מבלבלים.

נזכרים שם אורלנד ואלתרמן  (היה בצבא הבריטי?) ויוסי ידין, צעיר מהם בהרבה וגם המייסדים של קיבוץ עין גב, שכולם זה לא מסתדר ביחד.

עוד דבר: תכנם ההיתולי של כמה מבתי השיר מלמד על השפעה של שירת נונסנס הידועה.


מיליםיעקב אורלנדנתן אלתרמן
לחןמרדכי זעירא

 

חֶבְרֶ'ה לֵצִים, חֶבְרֶ'ה "יָאטִים",
בַּחוּרִים כַּאֲרָזִים,
גַּם אֲנַחְנוּ הַ"סּוֹלְדָאטִים",
נַחֲרֹזָה חֲרוּזִים!

הַי, הַי, לָמָּה לָמָּה לָמָּה
אַל תִּשְׁאָלָה, אַל תִּשְׁאַל!
לָמָּה, לָמָּה, אִמָּא לֹא חָלָמָה
שֶׁאֲנִי חַיָּל.

לֹא בְּקוּשְׁטָא, לֹא בְּחֶלְם,
לֹא הָיִיתִי, חֲבִיבִי,
בָּאתִי מִקִּבּוּץ "בַּתֶּלֶם"
וְנִכְלֵאתִי בְּ"סִי בִּי".

הַי, הַי...

יֵשׁ לִי כּוֹבַע בְּלִי שׁוּלַיִם
וּמִשְׁחָה לַכַּפְתּוֹרִים,
יֵשׁ לִי "רוּט מָארְץ'" כָּל יוֹמַיִם
וּבַנַּעַל מַסְמְרִים.

הַי, הַי...

רַק נִגַּשְׁתִּי, כְּבָר כָּבַשְׁתִּי
גַּם אֶת הֹדּוּ, גַּם אֶת כּוּשׁ,
גַּם אֶת זֶרֶשׁ, גַּם אֶת וַשְׁתִּי,
רַק עָלַיִךְ אֵין כִּבּוּשׁ.

הַי, הַי...

הַיָּרֵחַ בָּא בַּלַּיִל,
וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּא בַּיּוֹם.
אֶתְחַתֵּן עִם אֲבִיגַיִל
עוֹד לִפְנֵי בּוֹא הַשָּׁלוֹם.

הַי, הַי... 

 

עד כאן עכשיו. 

ועכשיו אתה פשוט נרדם. 

אולי פשוט נרדמת ואולי לא, וזה בכלל לא היה חלום.

פתאום מספרים לך שגם יהודה ביר עלה למעלה בשביל להסתכל עליך משם, יחד עם כל החבר'ה. וזה כבר בכלל לא מצחיק וזה גם ממש קרוב קרוב.

יהודה ביר, כמוך, נולד ב-1932 כנראה בחו"ל.

מגיל צעיר מאד גדל בתל אביב של אז בבית בן ארבע קומות, בקומה הרביעית שברחוב שינקין, פינת המלך ג'ורג. זה ממש באמצע תל אביב ההיא, במקום שכונה אז  "כיכר מגן דוד", זה שמתחתיו חפרו ובנו בית שימוש לכל הציבור.

בגיל התיכון הגיע יהודה ללמוד בבית הספר "מקווה ישראל".

אתה לא יודע למה, אבל בהחלט יתכן שזה בגלל סיבות כלכליות ומשפחתיות.

אבא שלו, האדון ביר, היה גם מנהל חשבונות וגם מנסח מכתבים בעברית תקנית באותה סביבה, בבית מועצת הפועלים של תל אביב, ברחוב ברנר.

ב-1948, יחד עם עוד תלמידים ותלמידות של בתי ספר חקלאיים, "נזרק" יהודה למעֵין היאחזות במקום שהיה ידוע אז כ"תל גזר".

עם תום המלחמה הופנתה הכשרת תל גזר להשלים את קבוצת יזרעאל, שעדיין התקיימה בבתי הכפר הערבי "זרעין". מאז ועד היום יושב יהודה ביר ביזרעאל, אחרון המגיעים אליה מתל גזר, חבר ותיק ונאמן ומסור לתולדות הקיבוץ הזה.


שניכם לא הייתם כל כך חברים אבל העברתם יחד ששים ושבע שנים במקום אחד ויחיד, היה לכם לפעמים רקע משותף. יהודה וזיוה ביר היו תמיד, רשמי או לא רשמי, תמיד במרכז העשייה וככל שידוע לך חרף עזיבת כל חבריהם, מעולם לא התכוונו לנטוש את המקום .יהודה היה בין השאר טרקטוריסט, מכונאי, אקונום, גזבר ומה לא?

יהודה נפטר באמצע טיול לקווקז, טיול שנעשה יחד עם כל משפחתו וזה, משום מה, לוקח איזה שבוע וחצי עד שיובא ארצה וייקבר פה.

אז רשמת את זה בזיכרונותיך, שיהיה כתוב בעוד מקום. 

דרך אגב, אתה זוכר ליהודה משהו מיוחד:

כשהוצאת לאור את  "סיפורי בעל ואהליבה", היה יהודה גזבר הקיבוץ.

כשפנית למזכירות ובקשת לקבל הלוואה של 10,000 ₪ למימון הוצאת הספר לאור, הציע לך יהודה לקחת את כל מחיר ההדפסה, (מה שלא העזת לבקש) 20,000 ₪ !

וזה בזמן שהמצב הכספי של הקיבוץ היה עדיין לא מי יודע מה. יהודה ביר, תנצב"ה ולהתראות.

 

על מה מבשלים היום – על חשמל ועל גז. זהו.

אבל פעם בישלו על נפט, לא נפט גולמי מסעודיה או אירן אלא נוזל שנקרא גם "קֶרוֹסִין". בילדותך התנהלו כל חיי המטבח והכביסה, כמעט כולם, רק על נפט.

לשם כך המציאו אז, בסוף המאה ה-19, את הפרימוס, הרועש או השקט ואת הפתיליות. בימי מלחמת השחרור היה "אין יותר נפט".

הוא לא בא לשכונה עם העגלה המיוחדת וכל תל אביב רצה עם פחיות של 4 גלון להשיג קצת נפט באיזה מקום שהפיצו עליו שמועה שמתי שהוא יחלקו שם נפט.

יכולת, יחד עם כל התושבים לעמוד שם בתור לפחות חצי יום ולרוץ הביתה עם קצת נפט. עזוב לרגע את הפרימוסים לטובת הפתיליות, עליהן בישלה אמך את כל מה שאכלת אז. הפתיליות האלה נבנו בתוך גוף נמוך בן שלוש רגליים ולפי סדר הקומות:

התחתונה הייתה, בעצם, מן קערת נפט.

השניה אחריה הייתה עיגול אמייל גדול שבמרכזו שתי יחידות מתכת דקות שאל תוכן מושחל הפתיל.

החלק השלישי והעליון היה מבנה עגול ואטום בדפנותיו, יושב בדיוק בשני חריצים על הפתיליות עם דלת קטנה בצד אחד ומעיין גריל על כל הצד העליון , גריל שעליו שמים איזה סיר או מחבת שבהן נעשה הבישול.

עד כמה שזכור לך, זה לקח כמה שנים עד שהפתיליות למיניהן נעלמו לטובת החשמל והגז. כשגרת לבד בצריף פיני והיה שם קר מאוד קנו לך הוריך מתנה אמיתית ושימושית, תנור חימום על נפט.

זה היה יצור שמן וגבוה עם גריל בראשו. בריכת הנפט הספיקה ל-24 שעות של חימום ואת ריח הנפט הבוער וחוסר החמצן היו מנטרלים כששמים על ראש התנור סיר מים או קומקום רגיל של אז והמים רותחים והאדים סופגים את גז הנפט הבוער ומספקים חמצן. אתה זוכר שאת פתיליות המתכת החליפו פתיליות בסגנון-

"פרידמן הוא פרידמן, מה יש לדבר, כי פרידמן תמיד הוא הטוב ביותר".

וכנ"ל גם תנור החימום הידוע, עם הרפלקטור שהיטיב לחמם יותר מכל השאר.

 

היום, זה 18.7.2019.

בתחילת השבוע התקיימה הלוויתו של יהודה ביר, אותו כבר הזכרת.

הקשבת בריכוז רב לכל מה שנאמר שם אודותיו. גם אצלך זה כתוב, פחות או יותר ואולם, לא נאמרו שם דברים חשובים על מעלליו השונים של יהודה, דברים שבדרך כלל לא מזכירים אותם בהלוויות.

 

מי עוד יודע וזוכר את ה"שפיץ של יהודה ביר"? (דוקא ניצן ריבלין פלדמן המקלידה עוד יודעת וזוכרת מה זה בדיוק) : כשבנו את שיכון מזרח של היום, שהיה אז ממש חלום נוצץ של שיכון הוותיקים, כללה הדירה, בת 34 המטרים הרבועים, משהו כזה:

כשנכנסת אז בדלת הכניסה של הדירה הזאת, היו לשמאלך מטבחון ושרותים ומין ארון למקרר, שעוד לא היה וחדר שינה קטן.

מימינך היה ה"סלון". בתכנון המקורי יכול היה מי שעמד לפני הבית לראות דרך הדלת הפתוחה את מה שנעשה בסלון. יהודה ביר , למשל, רצה לשכב שם על ספה כשהוא לבוש בקיץ רק בתחתונים. אז הוא שיגע את כל המשק, ועדת תכנון, ריכוז הבניה, סולל בונה ומי לא, על זה שיבנו קיר קטן שיסגור את שדה הראיה מחוץ לבית אל הסלון.

לשפיץ הזה קראו כולם "השפיץ של יהודה ביר".

היו כאלה שהשפיץ הזה בכלל לא הפריע להם בחיים והיו כאלה ששמחו לעובדה שהוא לא יהיה, מה שריווח  קצת  את אזור הכניסה לדירה.

למען ההיסטוריה המשיך "השפיץ של יהודה ביר" לחיות חיים ארוכים גם בשיכוני הלינה המשפחתית – "צמרת",  "גלבוע" ו"הוד". גם שם היו מי שוויתרו על השפיץ ומי שלא.


ואולם, ליהודה ביר היו עוד כמה תחנות מעניינות בשנותיו הארוכות.

למשל, הסיפור הלא נחמד של מה עושים בבריכה בשעות הצהרים.

כידוע, נחנכה בריכת השחייה של יזרעאל בקצה השני של מלחמת ששת הימים.

כולם צבאו על המתקן הנפלא והיו כאלה שלהיות שם היה להם חשוב יותר מאשר להיות בבית. בכל העולם הדומה לנו מקובל שבשבת בצהרים יש "שְלָאף שְטוּנְדה" וצריך  להיות שקט גמור בשביל לא להפריע לצדיקים שלא עשו שום דבר רע לאף אחד.

אצל יהודה ביר היה הנושא הזה ממש "קָאזוּס בֶּלִי" במאבק בלתי מתפשר על מה שצריך להיות בין שתיים לארבע בשבת אחרי הצהרים.

אבל כפי שציינת היו כאן חברים   ובעיקר שתי חברות מאד נכבדות שעבורן הייתה זאת גזֵרה שאי אפשר לעמוד בפניה. אז כשהגיע שתיים בצהרים בשבת,  הן המשיכו להיות בבריכה. אז יהודה ביר ועוד כמה הביאו להחלטה גורפת של האספה הכללית שבשבת, בין שתיים לארבע, הבריכה סגורה לגמרי.

אז היו כאלה ששכבו בשמש ממש מתחת לגדר ולאט לאט פלשו אל תוך השטח האסור. אתה זוכר שכשהיית מזכיר הקיבוץ ניסית להיות השוטר שבודק אם מקיימים את ההחלטה או לא ואתה זוכר איך שהיו בורחים חזרה אל מחוץ לגדר כשאתה הסתלקת.

למען התיעוד ההיסטורי צריך לזכור שחוקי הבטיחות הנוגעים לבריכות שחייה בארץ לא היו כל כך ברורים כמו היום. לא בכל מקום הייתה גדר, לא בכל מקום היה מציל  מוסמך כתנאי לפתיחת הבריכה וכולי וכולי. אבל אז עוד היתה מלחמה של ממש בין יהודה ביר לבין חיות המים האמורות. למותר לציין שבעניין הזה הפסיד יהודה ביר את המערכה וגם בשבילו זה הסתיים רק עם המעבר לשיכון "צמרת". אבל הוא לא שכח את זה אף פעם ולאחת מהחברות הנכבדות שחיה כל הזמן בבריכה מאז ועד היום קוראים לה "ההיפופוטם".


ועוד משהו אחד קטן.

כשאתה והחבר'ה שלך הגעתם לקיבוץ, ישנתם חמישה בחדר של צריף שוודי, שהיה הכי קרוב למאיפה שיורדים למקלחת הישנה ההיא ההיא.

שבועיים אחרי שהגעתם, כשחזרתם מהעבודה בגן ירק מצאתם את כל החפצים שלכם והמיטות זרוקים לפני הצריף . בחדר שעל ידכם (הקיצוני מדרום) היה אז בית התינוקות הראשון של יזרעאל. אתם גרתם בחדר על יד.

באמצע היום החנה הטרקטוריסט של ה"ג'ונדיר תחתח" את הטרקטור באמצע מה שיהיה פעם הדשא הגדול, סגר את הברקסים כמו שצריך אבל השאיר את המנוע עובד והלך לאכול צהרים. לאחר כמה דקות הקפיץ הג'ונדיר טחטח את מנעולי הברקסים והטרקטור התחיל להדרדר לכיוון העמק.

אלא שבדרך עמד הצריף השוודי עם בית התינוקות. אז  הג'ונדיר נכנס עם חלק מהציר הקדמי שלו, כולל גלגל, העיף את המיטה של תינוק אחד  לצד השני של החדר בלי שמשהו רציני קרה. המטפלות של אז לא מצמצו פעמיים והעבירו בן רגע את בית התינוקות  אל החדר שהיה שלך.

אתם חזרתם אחרי העבודה ולא היה זמן או צריף במקום אחר ביזרעאל ובלית ברירה נכנסתם לגור עם הטרקטור ביחד עד שיעשו משהו. 

וזה היה יהודה ביר הטרקטוריסט שהחנה שם את הטרקטור והלך לאכול צהריים.

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה