יום שלישי, 7 ביולי 2020

עברנו את פרעה

כמו בפעם קודמת , אבל לא בדיוק, ממש לפני השלפשטונדה, צלצלה אלינו  הפעם, מָלִי. "אולי תרצו לדעת שבערב שבועות יהיה פה המלחין נחום היימן, כדי לשיר אתנו את כל השירים שלו". אמרה. 

"הוא  גם התעניין בשלומכם.  הוא בטוח שהוא כבר לא יזהה אתכם ברחוב, אבל שולח ד"ש חמה  ואם אפשר,  בבקשה להכין שקפים מהשירים שלכם, בשביל שאולי אפשר יהיה לשיר גם אותם".  עד כאן הטלפון ממלי, לפני שנת הצהריים.

 

ב-1965, כשעוד גרנו בשיכון מזרח, היו נחצ'ה מבית אלפא ויעקב'לה מתל יוסף וגם אחרים, נוהגים לבוא אלינו בענייני פסטיבל "ענות" וגם בעניינים אחרים.


(פסטיבלי "ענות" על שם זאב חבצלת, נערכו על ידי התנועה הקיבוצית והיוו במה ליצירות מקור. )


העניין הכי חמור וגם הכי חשוב בפגישות האלה, היה תור מי לשבת על הפוֹטֵל (כורסה) המיוחד מאד שהיה לנו אז ורוב הזמן היו נחצ'ה ויעקב'לה רבים על זה  כמו ילדים קטנים.   

יעקב'לה, זה יעקב מורג, במאי פסטיבלי "ענות", ולימים סא"ל כל הלהקות הצבאיות וכולי.

בתיק העור ההוא, שאותו הזכרנו כבר כמה וכמה פעמים, ואשר שירת אותנו על הטנק של אופנוע המֵצְ'לֶס  3.5  כוח סוס, מעודפי הצבא הבריטי, במשך שירותנו "בתנועה המאוחדת",  מצאנו  משהו מעניין.


גליון השבועון "חותם" מ- 24.5.1966. הגיליון מצהיב ומַהוּהַ וקרוע ושבאמצעו  גזרו תמונה  שהכותרת מתחתיה הייתה:

"להקת המחול בהדרכתה של דיתה פרח, תחולל בערב "ענות". מי גזר?   למה גזר? באמצע השבועון מופיעה כתבת ענק מאת העיתונאית הצעירה עמירה הגני.

כותרת הכתבה היא : "עוד פעם ענות". יש שם שפע של אינפורמציה ותמונות, של יעקב שגיא (ז"ל) ושל יבל"א נחום היימן ושל אנחנו. לפי התמונה שם, אז פעם היינו בהחלט חתיכים.

גם המלים של "שלכת" מופיעות שם לראשונה, (לפני שנהיו לשיר משל משורר ז"ל ובלתי ניתן לאיתור, כפי שעוד יסופר להלן).

 

בסוף הקטע ממוקם משפט לאקוני: אמנון בקר. בן 33. חניך התנועה המאוחדת בתל-אביב. בוגר מקס-פיין והנח"ל.  משנת 1952 בקבוצת יזרעאל.  נגר.                      

עד כאן מה שכתבו עלינו ב"חותם" לפני שלשים וחמש שנים. אחרי שלשים וחמש שנים, לא מזדרזים ארבעת המעקפים שלנו לתת לדם לעלות לראש  ומוטב כך.

מה יש  לספר: בשבילנו לא נגמר, אז, פסטיבל "ענות " הזה באופן כל כך נחמד. השירים והמחולות היו יפים מאד. 

את דברי הקישור  שאנחנו כל כך טרחנו בהם, הניח המנחה, או הקריין או השחקן - בצד. במקומם הוא  אמר לקהל את כל מה שהיה לו בבטן ובמוח, בערך כמו שהיה לו להגיד בשירים שלו.

הוא הכריז בצורה מטופשת להחריד כל מיני וולגריזמים ובלבולי מוח שעוררו מחאה בקהל ולא חדל.

כמו שהערב נגמר,  מיהרנו אנחנו אל ירכתי הבמה לברר מה זה היה צריך להיות?

הבמאי יעקב מורג והמנהל מרדכי הלמן הספיקו להימלט למראי.

את המנחה היפיוף מצאנו מאחור עם נערתו היפיופה (שאח"כ נהייתה אשתו).

בזעם שאלנו אותו מה הוא חשב לעצמו שהוא עשה? מאיפה הוא סחב את  כל מה שקשקש על הבמה  בשמנו?

הבחור לא החוויר. גם לא התרגש. רק הציץ בנו במבט אבהי מעורפל ומהורהר ואמר בצער:  "אתם בטח נורא נעלבים. לא?"


חודשים לאחר שהסתיים "ענות",  עוד קיבלנו בדואר מכתבים מצופים נזעמים  ובהם השאלה:  מנין  יש לנו החוצפה והטפשות לכתוב כאלה דברים?!

שמו של הבחור החכם הזה,  אז בן–משק  אלמוני למדי, היה מאיר אריאל.

האמת, אם היתה לנו אז אבן ביד היינו מסוגלים לפוצץ לו את המוח.

אבל לא הייתה לנו ואנחנו גם לא עושים כאלה דברים.

אז ככה עברנו את פרעה ז"ל שאנחנו, לפחות, לא ממש מתאבלים עליו.

אין תגובות:

פרסום תגובה