אתה לא מלא וממולא רק סתם זיכרונות בשירים.
יש גם את אהבתך המוגזמת לעברית תקנית וגזעית, שָׂפָה שאנשים מדברים וכותבים ישר לעניין. בלי שום התחכמויות למען הרושם.
אתה ממש סובל ממשפחת ביטויי הגורנישט שרווחים במרחב בשפה הישראלית (להבדיל מהעברית). כבר אמרת שאין דבר שאתה רוצה להגיד, שלא כתבת פעם ברשימות הקלנועיות החמורית.
אז גם שם יש פירוט של תכונה שאתה מכנה "טווסות הלשון".
מה זאת אומרת? זאת אומרת שהרבה אנשים משתמשים בכל מיני ביטויים או מילים שאין להם שום קשר עם שיח ושיג פשוטים וברורים.
חוץ מלהיות זנב טווס לגאוותנות מצוחצחת וחסרת כיסוי לברק אישיותם.
מה כן יש בהם? התייפייפות לשונית, על מנת לעשות רושם על אחרים וגם לצטט ביטויים שהם עצמם לא מבינים.
אחת התכונות של הביטויים המיופייפים היא, שאת רובם לא צריך לניסוח משפט ואפשר להסתדר בלעדיהם.
למשל: פעם אחת כשפתחת את הטלוויזיה שמעת וראית ככה:
קצין אחד הסכים לנדב אינפורמציה לכרמלה מנשה, (איימת מפקדי צה"ל) על מה שקורה. על שאלתה הפשוטה של הגברת הסימפטית, "מה קורה?"
ענה הבחור בזו הלשון:
"היות ולמעשה, בנקודת הזמן הזאת, מה שזורם, זאת הנחת העבודה של הסד"כ שלי, שנכון לעכשיו יש מבצע מתגלגל של סיכול ממוקד, וזה לא מתחבר לנושא הבט"ש שהוא לא בתחום, מפני שרמות המחירים שם, מחייבות הקטנת עלויות וזה לא יעלה על הדעת".
כרמלה מנשה הבינה על מה הוא מדבר (או שעשתה את עצמה מבינה) והמשיכה לשאול כל מיני דברים. אבל אתה לא יכולת יותר. למה? מפני שכמו מסמר במוח, נתקע לך החשד שהקצין הזה משתייך לגזע "טווסי הלשון", שזה מין של אנשים שחמור ממוצע על קלנועית, חש כלפי התבטאויותיהם רק תיעוב.
אין לך מושג מי הגאון שממציא את העברית הזאת, שמגיעה גם ל"קול ישראל", רַחְמָנַא לִיצְלַן.
אבל מי שעושה בה שימוש באינטנסיביות משגעת הם אלה ש:
בילדותם לא קראו ספרי ילדים ונוער, שכולם היו מנוקדים היטב.
- גם בכלל לא קראו בחיים שלהם יותר מדי ספרים.
כן קוראים שפוטים של הכותרות בעיתוני הספורט עם העברית המשוגעת שלהם.
אפילו אם אין להם שום דבר להגיד, מי יודע מה, יש להם פטנט איך להתגבר על זה.
יש להם מחסן ממולא וגדוש ביטויים של לשון מנופחת בהרבה כלום.
הם סבורים שהשימוש בשפה כזאת יעשה אותם יותר חשובים ממי שהם משוחחים אתו.
אם אין להם מה להגיד, אז אוטומטית, הם שולפים ושופכים צרור מהמלים
הגואלות האלה, מה שמציל את המצב בצ'יק.
בסך הכל, מה אמר הבחור?
הוא אמר שהחבר'ה שלו נכנסים לפגוע ישר באויב כי סתם שמירה, לא עוזר.
אבל בשביל לעשות עליכם הרבה רושם מוחץ, הוא מעלה לכם את רַף ההערצה לדמותו הכריזמטית, ככה:
הוא אמר "הֱיוֹת". זה משהו נמלץ וחובק עולם (לא טוב היות האדם לבדו) כמו מלאכת החיים.
טווסי הלשון משתמשים בו במקום "מפני" או "בגלל", שגם אותן לא צריך פה בשביל שום דבר חוץ מלנפח את האוֹבֶרְטוּרָה.
הוא אמר "למעשה": מה פתאום למעשה? מה, כל השאר היה רק להלכה?!
הוא אמר "בנקודת הזמן הזאת". להזכירנו שיש מידות או ערכים או הווייה של זמן גם לפני מה שהוא אומר וגם אחרי מה שהוא יגיד ושעל הכל חושבים הרבה גאונים במפקדה שלו. לא סתם חושבים, אלא בעזרת מחשבי-על. למה הוא לא אמר בפשטות: "עכשיו" או "עתה"?
והוא המשיך: "מה שזורם".
היום יש קליינטיות שנכנסות לבוטיק אופנה ומבקשות "איזה וֶסְט מוֶרסַאצֶ'ה, כן או לא, העיקר שיזרום איתי". זה, בערך, ההקשר.
הוא אמר גם: "הנחת עבודה". שואלים כל קצין משטרה אחרי פיגוע, מה עושים השוטרים? והוא יגיד: "הנחת העבודה של המשטרה היא שהמחבל עוד בשטח והנחת העבודה היא גם שיש מי שהביא אותו הנה".
הביטוי "בהנחה ש…" הוא עברית נסבלת. למה צריך להניח את העבודה?! בהנחה של מה עובדים עלינו?!
הרי כל ה"הנחת עבודה הזאת" היא ביטוי מיופייף למילה הפשוטה "ניחוש".
נדמה לך ש"הנחת העבודה" התפלחה אל לשון טווסינו ישר מהחדר הסגלגל של הבית הלבן, שם יש רק "ניירות עבודה" (ואין ניירות לכתיבה).
ומלשון הטווסים הזאת - ישר אל מהדורות החדשות של "קול ישראל".
ואף אחד לא מתעורר לרסס ולחסל את שפת הטווסים הזאת.
רגע, הקצין הזה בטלוויזיה המשיך: "סד"כ". כנראה שהכוונה היא לסדר גודל הכוחות (נדמה לך).
פעם היה לכם מדריך-יועץ משקי, מקב' חניתה.
בדיעבד, לא היה לו מה להגיד (וככה גם ההיגיון של הייעוץ הזה נראה) אבל כל מילה שנייה שלו, בכל משפט, הייתה "סדר גודל". בלי למצמץ מסדר הגודל, הוא היה פולט משפטים כמו:
"על סדר גודל של שבעים דונם עם סדר גודל של אלף קוב מים אפשר לעשות סדר גודל של עשרה טון כרוב שיכניסו סדר גודל של שלשת אלפים לירות, שזה סדר גודל של הכנסה לא מי יודע מה סדר גודל."
מי שמשתמש בכאלה מלים, הוא בטח מי שרוצה שיחשבו שהוא פרופסור לכלכלה, או שהיה יכול להיות, או שהוא עד היום חולם להיות. העיקר - הסדר של הגודל.
אחר כך אמר הקצין ההוא:"מבצע מתגלגל".
גם במילה "מבצע" עשה השוק הישראלי מעשה-סדום, אותו אימצו טווסי הלשון. פעם היה "מבצע -סִינַי", שידענו מה זה. היום יש "מבצע" חמרי ניקוי, צנוניות ב"מבצע" וגם שירותי מכון בריאות ב"מבצע".
למה לא מוצאים מילה אחרת? "מבצע מתגלגל", בכלל, מסמר לך את השערות.
לאן מתגלגל? מה פתאום "מתגלגל"?
"מתגלגל" זה לא יודעים לאן ולכמה זמן.
כמו פורפרה חוּט או פורפרה שוֹט ואוי ואבוי לצבא שמתגלגל לו.
אחר כך הוא אמר, "סיכול ממוקד". זה יִפְיוּף מעצבן של חיסול פשוט (הבא להורגך השכם להורגו) למה?
להרוג אויב, בעיקר טרוריסט, זה לא מספיק יפה?
אחר כך הוא אמר "מתחבר". זה אותו דבר כמו "זורם" וע"ע.
אחר כך הוא אמר "נושא". פעם כשהייתם נהגים במילואים, הייתם צריכים לקחת את החביות זבל מאחורי המטבח הבסיסי ולשפוך אותן איפה שהוא. כשניגשתם אל החביות, ראיתם שחצי מהזבל שפוך על הארץ כי לא היו מספיק חביות. מתוך רגשי אחריות חיפשתם ומצאתם את הקצין שאחראי ושאלתם אותו אם יש באיזה מקום עוד חביות?
הוא הציץ בכם מלמעלה למטה והתיז: "אני מכיר את הנוֹשֵא. אתם תיקחו ותשפכו את מה שאתם יכולים." ללמדך שהאיש הזה לא מטריח את עצמו לעסוק בשום דבר שהוא לא, לפחות, בסדר גודל של נושא.
והקצין הראשון, ההוא, אמר גם "תחום". פעם היה לכם מנכ"ל ב"אלאקס" (המפעל שקבר את קיבוץ יזרעאל עמוק עמוק באדמה) שכשהיו שואלים אותו איך זה יכול להיות ששלחתם מערכות לחו"ל בלי שום מקדמה? אז הוא היה משיב: "זה לא מה שמקובל בתחום". ההיי-טק זה לא רק ענף או מקצוע או סוג של תעשייה.
ההיי-טק זה לא פחות מ"תחום". יש דברים מאד חשובים שיש בתוך התחום הזה וגם דברים (ממש קטני ערך כמו לדרוש מקדמה עבור סחורה) שהם מחוץ לתחום המאוד חשוב. יש מה שכן מקובל בתחום ויש מה שלא. זהו. ולתפארת השפה העברית.
והמשיך בחורנו ואמר לכרמלה מנשה: "רמות מחירים".
פעם היו מסתפקים ב"זה ביוקר" או "המחיר גבוה" וכולי.
היום אתה חוזר מהשוק ומספר שעגבניות זה עשרים שקל לקילו ונובחים עליך:
ברמות מחירים כאלה אתה קונה?! (כנ"ל בבורסה) מחיר- זה כלום.
רמות מחירים - זה משהו.
הוא אמר גם "הקטנת עלויות". זה בדיוק מה שלעיל, אבל מלהיפך.
הביטוי הכי מגעיל מכל הערימה הוא, כמובן "לא יעלה על הדעת".
מדוע לא להשתמש בשפה שגורה כמו: "בלתי אפשרי", או "לא בא בחשבון", או "לא ייתכן" או (בלשון העם החביבה כל כך): "אין חיה כזאת" וכולי. למה דווקא לא יעלה על הדעת? מפני שזה נשמע כמו עברית גבוהה? תנ"ך? עגנון? רמב"ם?
ומה שיותר מרגיז: על טהרת הלוגיקה של תורת מחשבת האנוש.
בכל שפה, אין ולא ייתכן, כזה דבר, כמו "לא יעלה על הדעת".
אם חשבת ואמרת משהו זה סימן שהמשהו הזה כן עלה בדעתך, כמו שמיליארד דברים עולים כל יום בדעתו של כל אחד, בלי קשר למציאות.
אותו הגועל נפש אוחז בך למשמע "כאילו", "כמו שצריך", "מעבר לזה", "בקטנה", "אני לא מאמינה" ו"הציור הזה לא מתכתב עם הציור ההוא", "סוג של" , "אמת!" (מה זה? מישהו שיקר כשאמר שהוא הולך לעשות פיפי?), "לגמרי" "ובוודאות" (זה לא אותו דבר? )
ולהשומע ינעם.
לעומת כל הנ"ל, יש מילים חדשות מטעם האקדמיה ללשון שאותן אתה סתם שונא, בעיקר בגלל הצליל הבלתי נסבל. למשל: "מתי אתה משתדרג בעבודה?"
טוב. מספיק מהגועל נפש הזה. ודי. רגע!
זה עוד ממשיך. היה עד לא מזמן ביטוי מנופח ומרגיז: "התנהלות". כבר לא הולכים, לא מבשלים, לא זורקים לפח ולא סתם ישנים. מה כן? מתנהלים.
למשל: איך את מתנהלת עם עגלת הילדים הזאת? או ההתנהלות שלכם במדיח הכלים היא ממש לא בסדר.
עכשיו באמת די!!!
ועכשיו משהו יותר נסבל.
כשהחבר'ה היו לפני הצבא, נהגתם לשיר בתנועת הנוער כמעט רק "שירים רוסיים". השירים האמריקאים המודרניים נחשבו למוקצה מחמת מיאוס וחס מלשיר.
אולם, לנוער השואף להתפרע בא לשיר דווקא מהשירים בעלי התכנים האסורים.
אתה זוכר איך ששלושה חבר'ה והם: בוקי שוורץ (הלא הוא הפסל הבין-לאומי לעתיד), יגאל לוין (מהנדס ייצור לעתיד) ושמואל שי (הלא הוא זה שמשדר בובע מייסעס עד היום ברשת ב' בשבת בבוקר) אז קראתם לו שמיל.
השלושה האלה התלבשו פראנג'י עם מגבעות ועניבות, ועמדו על הבמה ב"קן צפון" של התנועה המאוחדת ארלוזרוב פינת אדם הכהן ושרו את השיר דלהלן:
האחים ברדקולי
ידועה בכל העיר
לשבח ולשיר
מסעדת האחים ברדקולי
שם לא יחסר דבר
לא יין, לא שיכר
שם לא יִבְדָל עשיר מפני עני
בואו ברבבות!
שם יין לא יחסר, שָׂמֵחַ הלבבות
בואו בהמונים.
אך אל שָׁכוֹח להביא המזומנים
גָ'אזבנד ממין מובחר
וסינגרס לא יחסר
ודאנסרס כל היום
קוֹנגה רוקדים רוקדים
ואבטיח קר
עם נתח של בשר
וקוקטייל בירה סיידר תפוחים
בואו הרבבות
שם יין לא יחסר
בואו בהמונים
אך אל לשכוח להביא המזומנים
ברדקולי ברדקולי!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה