חזרה לעסקי תאטרון מעניינים.
במבט לאחור מתברר שהיחס המיוחד שיש לך לעיסוק בהצגות התרחש כבר בגיל צעיר ביותר.
בבית הספר העממי שלך, בבית חינוך בצפון ע"ש א.ד.גורדון, זה שהיה ברחוב פרדיננד לסל פינת רחוב ברנשטיין (כזכור, בית ספר שנעלם ואיננו), הייתה מסורת עשירה של הצגות. כל עניין בחיים, זכה שם לביטוי תאטרוני:
חומר הלימודים, כל החגים, תולדות עם ישראל ועוד.
אתה זוכר שוב ושוב את מה שהצגת בכיתה א' - את האופרטות של לוין קיפניס.
אתה זוכר את ההצגה רבת המשתתפים שהתבססה על סיפור "המרצע" של דוד פרישמן. לזה נוספו גם הצגות "המסכת" , של האחד במאי ומאורעות תל-חי.
מקום לא קטן תפסו בתחום הזה הופעות אמנים מהתאטרון הממסדי, מהאופרה וכו'.
אתה זוכר שבמסיבות בית הספר שהתקיימו בערב זכית לראות ולשמוע למשל, את יעקב איינשטיין (אבא של אריק איינשטין) בחלטורה שלו על הסיפור הקצרצר של ש"י עגנון "מאוייב לאוהב".
אין לך כוח וחשק לזכור את כל הסיפור. טוב. האינטרנט עוזר.
אתה זוכר איך שיעקב אינשטיין עומד על במה עשויה משולחנות של בית החינוך בצפון ומחקה את חריקת השער של ביתו של המספר והוא חוזר ומספר שנמאס לו לשבת בתוך חומות ירושלים והוא מגיע לשכונת תלפיות ומקים שם אוהל ובא הרוח ומעיף את האוהל. המספר מקים שם צריף ובא הרוח ומעיף גם אותו.
רק אחרי שהמספר בונה בית רציני מתייאש הרוח מלגרש את המספר בחזרה לעיר. זה בערך.
אתה זוכר מצויין את משחקו של יעקב אינשטיין ואת הרפליקות:
"והרוח מכה באילנות והאילנות מכים ברוח" ככה כמה פעמים.
עד היום אתה לא מבין מדוע כינו את המופע הזה "חלטורה".
מה שאתה זוכר מאז זה שזה היה יצירה אמנותית של משחק, מימיקה, סיפור מרתק וקריאה אמנותית מהפנטת.
אתה זוכר עוד כאלה דברים:
את הזמרת ואת הזמר מהאופרה של אז שרים את השיר על האהבה מתוך "הלנה היפה" של אופנבך. בכלל לא חלטורה. ואתה זוכר את רביעיית הזמרים של צבי אבני, ששרו "א-קפלה" שיר על כמה שיפים הלילות בכנען. גם זה לא היה חלטורה.
בבית החינוך התקיימו הצגות של סיום שנת הלימודים. בסיום כיתה ח' השקיע בית-הספר מאמץ גדול במיוחד. למסיבת סיום של הכיתה שלך גייס בית הספר במאי מקצועי, את שחקן "האוהל" זאב בַּרַבַּן.
ורגע בעניין צדדי. בתו של זאב ברבן, יעל, למדה איתך בבית החינוך בצפון. זאת היתה ילדה יפה, חכמה (אולי לא כל כך) ועם קול של תרנגולת כמו של האמא שלה דבורה קסטלנץ (שחקנית ה"אוהל"). משום מה נדחף למוח של יעל ברבן שאתה, לא פחות ולא יותר, התאהבת בגברת (איזה צחוק!) וזה מאוד לא מצא חן בעיניה.
אתה, עם הראש העקום והרגליים גפרורים וגם תלמיד גרוע, לא היית מעז בגיל הזה אפילו לדבר עם איזו בת. אתה זוכר איך שהיא כעסה בקול רם ולא הרפתה מלומר לכל העולם מה שהיא חושבת עליך, ככה עד שאתה גמגמת משהו שאתה לא זוכר וכולם צחקו.
זאב ברבן הביא באמתחתו שני קטעי במה: האחד קטע מסיפור של שלום עליכם "מוטל בן פייסי החזן", והשני (בלי קשר לראשון) התעמלות אנשים בצורת חיקוי לעבודת מכונות.
מה שאתה זוכר מההצגה , זה שאתה שחקת איזה אח בוגר של מוטל בן פייסי ושאתה ניסית להתעשר מאיזה ספר הדרכה על ייצור דיו, על ייצור קוואס (משקה רוסי תוסס) ואולי גם אבקה לחיסול חרקים.
אתה לא זוכר מההצגה שום דבר, רק את זה שהאח הצעיר קלקל משהו במאמציך לייצר את הדברים האלה ואתה הסתובבת אליו ועשית פרצוף, מה זה מפחיד? שהיה כל כך מפחיד עד שהיושבים בשורה הראשונה בקהל רצו לברוח.
עוד אתה זוכר מההצגה מושגים כמו "יָחָנוֹן", "קָנְקַנְתוֹם" ו"קְוָואס".
הקטע השני במופע סיום כיתה ח' היה כך: על שלושה פודיומים, כל אחד גבוה יותר, עמדו התלמידים בשורה בלבוש אחיד (לא זוכר איזה) ולפי מנגינה (אולי "גלגלי העולם חורקים שן במפעל") נפנפו בידיים, סימנו עיגולים ועוד תנוחות ככה שזה נראה כמו איזו פנטומימה של מכונה מודרנית, משהו בהשפעת התאטרון הגרמני של מדינת וויימר.
שרידים מכל זה נותרו במוחך ושום דבר לא יגרש אותם.
בעיקר אתה זוכר את הפרצוף של השחקן זאב ברבן שנהג למצמץ בעיניו לפני כל משפט שאמר. אתה זוכר מאפשהו מין התבדחות :
זאב ברבן היה רזה וקטן אשתו, דבורה קסטלאנץ, היתה בכלל לא קטנה. השחקן מאיר מרגלית היה נוהג לתאר בפרוטרוט איך זאב ברבן ודבורה קסטלאנץ עושים את זה ביידיש.
פתאום נזכרת בעוד שיר. זה לא שיר אלמוני שלפני שבעים שנה היה נפוץ מאד בפלמ"ח ובתנועות הנוער. אתם הייתם שרים אותו בחדווה גדולה לפני שהיו מגישים איזה אוכל במחנה קיץ או בצבא.
מילים ולחן: ספירוס אולנדיזוס, יאניס תיאודורידיס
תרגום/נוסח עברי: יהושע (יוש) הלוי
אֲנִי רָעֵב
בִּטְנִי מִצְטַמֶּקֶת מֵרָעָב
אִם לֹא אֹכַל תִּדָּבֵק
הַבֶּטֶן שֶׁלִּי לַגַּב.
הָאֲכִילָה
אוֹתִי מוֹצִיאָה אֶל הַמֶּרְחָב
אִם לֹא אֹכַל תִּדָּבֵק
הַבֶּטֶן שֶׁלִּי לַגַּב.
אִם לֹא אֶהְיֶה שָׂבֵעַ אָז אֶשְׁתַּגֵּעַ
אִם לֹא אֶהְיֶה שָׂבֵעַ אָז אֶשְׁתַּגֵּעַ
לַ לַ לָה...
אֲנִי רָעֵב!
ועוד שיר שאתה זוכר מבית החינוך בצפון.
בזמנו הגיעו אליך החבר'ה מ"זמרשת". הייתה להם איזו שורה מהשיר שאף אחד לא זכר מאיפה זה בא. אתה אמצת את המוח ויצא לך השיר כפי שהוא מוקלט בזמרשת.
כתוב שם שהתבלבלת ובמקום "בחג האסיף" שרת "בחג האביב".
בטוח שאתה סתם שכחת מה שרת לפני שבעים וחמש שנים והמילים הנכונות כתובות בתנ"ך – "בחג האסיף"
ְנָתְנָה כבר הָאָרֶץ את רוב יְבוּלָהּ
עֵץ הַשָּׂדֶה נותן את פִּרְיוֹ
אספת דגניך ואת תירושך
יגיע כפיך תאכל ותשבע
ובחג האסיף הוא בצאת השנה
ושמחת אתה ובנך ובתך
ועוד שיר מפעם. את זה למדת אולי בגן הילדים. לאחר הרבה שנים מצאת שהלחן משמש גם שיר אחר שמופיע אצל דרורה חבקין, ב"יונה פעמונה" – "הנה אוהל הבנים" וכולי. איזה שיר נולד קודם? אין לך מושג. אבל כתוב באיזה שהוא מקום שהמילים של הגרסא שלך נכתבו ע"י לאה גולדברג. בכבודה ובעצמה.
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלֹשׁ, אַרְבַּע
לַמַּעְגָּל אוֹרֵחַ בָּא.
בָּא רָכוּב עַל הַמַּקֵּל,
בָּא מֵעֵמֶק יִזְרְעֶאל!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה