יום רביעי, 8 ביולי 2020

סטפן שמש ותרנגול

זמן והיפוך מעיים קטן. כבר שכחת מתי יצא לך להמליץ על איזה ספר. בזמן האחרון הגיעו אליך מהספרייה לעיוור כל מיני זיפתים כמו "זאב בודד", "הבלתי אנושיים" מאת פיליפ קלודל ועוד ועוד חרא של ספרים.

עוד כשהיית ילד דיברה האימא שלך ביראת כבוד על אחד, סטיפן צווייג.

הוא היה אחד מהסופרים המהוללים ביותר בגרמניה ובאוסטריה של תחילת המאה ה-20. כל פריחתו התרחשה עוד לפני שנולדת. כשהיית בן 10 או 11 הוא התאבד וזהו.

בין הספרים הנ"ל, שהגיעו אליך מהספריה לעיוור, נפל עליך פתאום דוקא סטפן צווייג, עם סיפור קצר בשם "יעקב מנדל".

כל הסיפור עוסק ביהודי גליצאי שהגיע לוינה ושם הפך את עצמו לקטלוג אנושי של כל מה שנדפס בעולם התרבותי. סטודנטים, מלומדים וחוקרים שיחרו לפתחו בבקשה שיעזור להם למצוא כל חומר אפשרי על מה שהם עוסקים בו.

כל היהודי הזה ישב בחדר אפלולי שבבית קפה וינאי ושם עסק בשלו. חוץ מזה לא עניין אותו שום דבר. לא מזג האוויר, לא הפוליטיקה, לא מה שקורה בכלל בעולם, שום דבר.

רק ספרים.

 

אתה נדהמת לקרוא בעמודים הראשונים של הספר תיאור מופלא ומהפנט על התהליך המסתורי של ההיזכרות. סטפן צוויג הולך ברחוב בוינה. יורד גשם והוא מוצא מסתור בבית קפה קטן, גלוק. אחרי כמה דקות קופץ לו משהו במוח ונדמה לו שלפני 20 שנה הוא כבר היה פה. לא זוכר למה. תוך מעבר אינטנסיבי ומרתק של ריחות, טעמים, אורות וצללים הוא מגיע אל חדר אחורי בבית הקפה. שם יש שולחן ביליארד וגם שולחן קטן מכוסה שיש. לפתע נזכר סטפן צוויג מדוע ולמה ואיך הוא היה פה כבר פעם. זה בגלל יהודי קטן בשם יעקב מנדל.

אתה לא מתכוון לספר פה הכל. ואתה מספר פה משהו בגלל היופי שבתאורה של ההיזכרות. לרגע אחד אתה נהיה סטפן צוויג קטן. בגלל ההיזכרות שזה מה שאתה עושה כאן במשך כמה מאות עמודי מחשב. תודה סטפן.



 

ואם בהיפוכי מעיים עסקינן, אז הגיע הזמן שתגיד לעצמך עוד פעם משהו חשוב. בוודאי שמת לב שבהרבה עניינים אתה נוהג להשמיע ביקורת חריפה מאוד מאוד, אפילו יותר מדי חריפה. אתה גם דואג מאוד מאוד והרבה לַכָּבוד העצמי שלך שאתה מצפה שאחרים ירחשו כלפייך.  די ברור לך שהביקורת המוגזמת עלולה להעליב ולפגוע באנשים הנוגעים בדבר. מה אתה יכול לעשות? בכל אופן לא לשתוק.

נקודת מבט אחת שלך אומרת שכאן אתה בעסקי כתיבת זיכרונות אישיים לחלוטין ואין טעם או רצון לכסות על שום מחשבה ושום רגש. נקודה.

לעומת זה יש לך זווית ראיה אחרת: בשביל מה טובה כל הביקורת הזאת? ממילא לא יצא לך מזה כלום, רק עוד שונאים. כל מה שאתה טוען זה אולי נכון, אבל לא אכפת לאיש. אף אחד לא הסמיך אותך להיות איזה מן חכם גדול כמו קהלת, שיודע הכל יותר טוב מכולם. אף אחד לא ביקש ממך להביע דעה ובטח שלא למתוח ביקורת.

טוב, אז מה אתה הולך לעשות עם ההיפוך מעיים הזה? לא יודע. המעיים הזקנים שלך כבר לא כל-כך מסוגלים להתהפך כמו שצריך. זאת עובדה ממשית. אז לך ותיזכר במשהו אחר - לפני שאתה שוכח.

 

פעם, באיזשהו מקום במסמך הזה, אתה מספר על זה שכתבת את המחזה "השמש והתרנגול"/ זה היה מזמן וזה היה עסק גדול מאוד וזכור לטוב. אשתך נוהגת לפעמים לחטט עבורך בכל רחבי הרשת, פתאום היא קופצת ומודיעה:

"עוד מישהו כתב משהו על "השמש והתרנגול", לא מחזה אבל סיפור ילדים".

שם האיש ז"ל מוטי ברזלי שנפטר לפני שש שנים. גם הוא התעוור בשנותיו האחרונות וגם הוא כתב כל מיני דברים. בין השאר קרא גם הוא, כנראה, את אגדת העם הקוריאנית, זאת ששימשה עבורך בסיס למחזה, אבל הוא עשה מזה סיפור ילדים.

 

וככה נראה הספר שמוטי ברזלי כתב ואשתו איירה והוציאה לאור.


 

ממש מעניין לדעת: איך שיכולים שני אנשים לחיות באותו עולם בלי לדעת אחד מהשני אבל להיתקל באותו סיפור ולכתוב עליו יצירה אמנותית.

אתה גם שמח להכניס את כל זה במסמך שלך, שיהיה הספר הזה עוד פעם ברחבי האינטרנט.

אין תגובות:

פרסום תגובה