יום רביעי, 8 ביולי 2020

כאבים בחזה


 

לפני שאתה שוכח אז רגע אחד אתה חוזר לאנקש עליה כתבת קודם.

א.   מאיפה ידע מנשקה קדישמן לשיר באוזניך את השיר? 

אתה משוכנע שמנשה למד לשיר את זה בתקופה שלפני הצבא כאשר למד פסול בסטודיו "אבני"  אצל הפסל הידוע שטרנשוס. מן הסתם התקרב אז מנשה לחוגי הבוהמה שנהגו לשיר על אנקש.

 

ב.   אתה עצמך שמעת את השיר עוד ב-1944 כשהיית חניך ב"תנועה המאוחדת" מפי המדריך שלכם..חזי לופבן. הוא לא היטיב לשיר אבל התאמץ מאוד להנחיל אותו לחניכים.

 

ג.   אינך נוהג להגיב על הערות הקוראים את הפוסטים שבנך אחאב מעלה. אשר לאחרון, אנקש, העירה פלונית "מכבית – coach  לכתיבה"  כי ברטולט ברכט היה מעתיקן.

אז במחילה, מי שקצת  מתמצא בתולדות הדרמטורגיה  (כתיבת מחזה) אמור לדעת כי  מחזאים לא עסקו בבדיון נושאי מחזאותיהם. כל מה  שאייסכילוס, סופוקלס ויוריפידס כתבו הופיע כבר אצל הומרוס.

כל מה ששיקספיר כתב התבסס על סיפורים ומעשיות שרווחו באירופה ובאנגליה בזמנו, כך "רומאו ויוליה" ו"הסוחר מוינציה", כך גם "מקבט" ודומיו.

המחזאים לא עסקו בלתאר את מה שהיה אלה בלפרש, למה היה ואיך היה לפי דעתם.  ברכט נהג, בדיוק כך.

למשל, "באמא קורז'" ניצבת היא בדילמה הברכטית לזהות את גופת בנה ההרוג או לדאוג לעתידה שלה. הסיפור המיתולוגי הזה הובא גם  בסרט הטורקי המצויין  "yole", שם עומדות נשי הכפר הכורדי  ומביטות בגופות בניהן שנהרגו ביד הטורקים. אם יודו האמהות כי אלה הם הבנים שלהן יקיץ הקץ על כל הכפר. אז הן שותקות. כך הגאון ברכט בעקבות קודמיו.     

 

ולעניין אחר לגמרי לגמרי. שמעת ברדיו משהו על הקרב על ג'נין במלחמת העצמאות. גם על פי מקורות רשמיים היה הקרב הזה כישלון גמור. מתברר שבעת האחרונה מתאמצים צאצאיהם וקרוביהם של הנופלים בקרב ההוא לחזור ולספר בפרטים מכאיבים את מה שקרה שם. בעיקר את העובדה שפלוגה שלמה נותרה שם לבד (השאר ברחו) ללא תחמושת וללא עזרת ארטילריה. וכידוע נותרו עשרות גופות בשטח במשך כמה ימים. כל זה הושתק בזמנו. למה? מה כל כך איכפת לך דווקא הקרב הזה? מפני שאמרו לך שבגללו פינו העירקים את הכפר זרעין שעל אדמתו יושב הקיבוץ שלך. זה בין שלל הזיכרונות שחלקם ממש לא יפים.

 

 

ועכשיו אתנחתא פתאומית שלא שייכת לסתם זיכרונות מהעבר אלא למה שקרה לך השבוע. ביום שני לפני שבוע התעוררת לפנות בוקר עם כאבים עזים בחזה.

תופעה זו מוכרת לך וברוב המקרים הכאב חולף וגמרנו. אבל הפעם לא גמרנו אלא כמעט נגמרנו כי נוסף לכאב הבלתי נסבל חשת כאבים חזקים בשתי ידיך.

פעם היה לך "אנגינה פקטוריס" עם ארבעה מעקפים. כשגמרת עם זה קבלת מבית החולים חוברת שלמה על המחלה הזאת. שם, בין השאר, היה כתוב על כאבים בידיים נוסף לכאבים בחזה ושזה קשור כנראה להתקף לב של ממש.

אחרי שעתיים של התאפקות, בתקווה שזה יעבור, זה לא עבר ואתה הבנת שיכול להיות שאוטוטו אתה עולה למעלה לפגוש את כל החבר'ה שכבר אינם.

בכוחות אחרונים צלצלת בעזרת הסלולר הסיני הקטן שבו אתה יכול להשתמש חרף העיוורון, צלצלת לאשתך לחדר הסמוך. היא לא ענתה והשארת לה הודעה שאתה מאד לא בסדר. תוך שניות היא קפצה אליך ושאלה אם להביא אמבולנס.

אתה ענית שאתה חושב שכן וזהו. היא צלצלה למוקד המצוקה ותוך 20 דקות התייצב פה האמבולנס בלי חוכמות. ידיים אמיצות וחזקות הרימו אותך מהמיטה אל האלונקה שיכולה להיות גם כסא גלגלים. הוציאו אותך החוצה אל האמבולנס שהמתין איזה 30 מ' מהבית. אשתך בקושי הספיקה להתארגן ובינתיים התחילו לבדוק אותך – גם לחץ דם, גם א.ק.ג, גם חמצן בדם, גם דופק ועוד אתה לא זוכר מה.

אחר כך זחל האמבולנס אל הכביש הראשי מחוץ למשק ושם המתין כבר עוד אמבולנס של טיפול נמרץ. שם חזרו והתחילו לבדוק אותך את הכל מחדש. כך גם במשך הנסיעה לבית החולים, נסיעה שנראתה לך כמו נצח. בכניסה לבית החולים לא עכבו אותך, כמקובל, מול משרד הקבלה בשביל לברר מי אתה, מה אתה, מי משלם וכולי.

כנראה, על פי מידע שזרם מהאמבולנס ישר לחדר המיון, הכניסו אותך ישר לשם.

 

כרגיל בימים אלה, היה חדר המיון מפוצץ בלי אפשרות להכניס עוד סיכה. איכשהו הצליחו לתחוב אותך בין שתי מיטות מאוכלסות. עכשיו התנפלו עליך כמה אחיות מבנות דודינו ושוב הכל מחדש:

לחץ דם, בדיקת דם, א.ק.ג, מדידת חום גם בפה וגם בטוסיק, התקנת "ברנולה" בשביל לחבר אינפוזיה ודברים אחרים, חיבור סטורציה לבדיקת חמצן בדם. את כל זה עושים אבל לא מספרים למה ולא אומרים מה יהיה.

אתה לא זוכר מי אמר מה. אולי אשתך שניסתה לברר מה קורה והתברר שמתכוונים לאשפז אותך אבל אין שום מקום פנוי בכל הבית חולים ואתה נשאר בחדר מיון ככה.

היה יאוש גדול מאד,אבל לקראת סוף היום התחיל חדר המיון להרגע ולהתרוקן ונהיה שקט. מישהו סיפר לך שאפילו  מנהלת חדר המיון כבר הלכה הביתה ולא יודעים מה יהיה. שמועה אחרת טענה שהאחות הראשית של בית החולים עוברת עכשיו בכל המחלקות לדחוק, לדחוף, לגרש ולהזיז את כל מי שאפשר בשביל למצוא לך מקום.

לקראת סוף היום, סוף סוף, התחילו להעביר אותך למחלקת הלב + טיפול נמרץ. 

בזריזות מפתיעה העבירו אותך לשם וקבלת תנאים של לורדים: חדר לחוד, מיטה נוחה, פעמון מצוקה וכולי. חבל רק שיכולת לצלצל בכפתור המצוקה כמה שאתה רוצה ושום אחות לא הגיעה ובסוף פשוט עשית במכנסיים. הם לא נבהלו מזה. במשך שלושת הימים ושני הלילות פקדו אותך איזה ארבעה רופאים שונים ושאלו אותך על כל דבר אפשרי שאולי יש לך. כולם טענו שאתה זקוק באופן דחוף לצנתור אבל בודקים את כל ההיסטוריה שלך בשביל להחליט סופית אם כן או לא. בסוף החליטו שלא. למה?

מפני שבזמן הצנתור משתמשים בכל מיני חומרים שיכולים להזיק מאד דווקא לכליות, מה שיכול לגרור אותך להזדקק לדיאליזה. אתה החוורת למשמע הבשורה ונרגעת רק אחרי שהוחלט סופית שלא מצנתרים ושום כלום.

ביום רביעי אחרי הצהריים קיבלת שחרור. בנך, אחאב, שבילה אתך את כל היום, הוציא אותך מבית החולים על כסא גלגלים אל המכונית שלו ומשם הביתה, אל אשתך האהובה והדואגת. כאן זה לא בדיוק נגמר ובמשך כמה ימים חשת חולשה גדולה בעיקר ברגליים וחוסר שינה. 

כל זה  עד הפעם הבאה, כנראה בלי הנחות ובלי פטורים. אז שיקפוץ כל העולם, אתה ממשיך להיזכר, בעיקר בכל מה שלא צריך. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה