יום שלישי, 7 ביולי 2020

ארס פואטיקה


עכשיו רגע לנשום אויר צח.    

בשביל באמת לאוורר קצת את העצבים, הנה שיר תל אביבי מפעם , גם כן שיר מבית חינוך ומהשכונה :

 

יֵשׁ לָנוּ זֶבֶל כִימִי

הוֹקְס פוֹקְס טַנְגּוֹ שִׁימִי

כּוּשִׁים מוֹדֶרְנִים

רוֹקְדִים בְּפָלֶסְטִין

יֵשׁ לָנוּ מִכָּל טוּב

מִתּוֹצֶרֶת הַיִּשּׁוּב

מַיִם, גַּרְבַּיִם

גָּזוֹז וְגַם גְּלִידָה.


 

עכשיו נראה אותך במשהו בכלל אחר: 

 


בִּשְׁבִיל  לְהָבִיא  אוֹתָךָ  לְכָאן 

 

יָשְׁבָה  הָאִמָּא  שֶׁלְּךָ  בְּכֶּלֶא  הָגֶ.פָּ.אוֹ  בְּרוּסְיָה. 

 
אֲַחַר  כָּך  גָּנְבָה  אֶת  כָּל  הַגְּבוּלוֹת 

 
עַד  לְפָלֶסְטִינָה  וְשַׁם  עַד  לַפַּרְדֵּס  שֶׁל  חַנָּה 

 

וְתַחַת  עֵץ  שֶׁל  תַּפּוּזִים

 

עָשְׂתָה  אוֹתָך  בְּעֶזְרַת  אָבָּא,  אוּלַי  לֹא  בְּכָוָנָה.

 

אִם  תַּצִיץ  בַּמּרְאָה  תַּסְכִּים  שֶׁכָּכָה  אָתָה  גַם  נִרְאֶה.

 

אִם נִרְדָמְתָ אֶל חֲלוֹם
וְהִתְעוֹרָרְתָּ כְּדֵי לִרְאוֹת שֶׁגָנְבוּ לְךָ אוֹתוֹ
אָז לְעוֹלָם לֹא תַצְלִיחַ שׁוּב לְהִתְעוֹרֵר
עַד שֶׁיַחְזִירוּ לְךָ אוֹתוֹ בָּרִיא וְשִׁלֵּם
אֲבָל חֲבָל עַל הַזְּמָן.

 

אתה בטוח שהדברים האלה הם בכלל שירים?

ממה שאתה שומע ב-2 בלילה ברשת א' אז זה כן שירים אבל לא יועיל:

בשבילך שיר זה גם חריזה במשקל מדוייק וכמובן מנוקד.

ביאליק לא כתב ככה את השירים.

קצת מצחיק אבל לפני כמה שנים פרסמת באחת מרשימות הקלנועיות החמורית את הדבר הזה:  


אַל תִּשְׂנַא

אֶת הַזִּקְנָה.

הִיא שֶׁלְךָ

בִּלְתָּה אֵין לְךָ.

 

שֶׁלֹא כְּמוֹ בַּחֲרוּתְךָ

וְיַלְדוּתְךָ שֶׁנָטְשׁוּ,

הִיא אוֹתְךָ

בַּחַיִים לֹא תִּזְנַח.

 

אוֹהֶבֶת,

כּוֹאֶבֶת,

יוֹדַעַת

 

אז למה אתה טוען שאתה לא כותב ולא חושב שצורת הכתיבה הזאת היא שירה ?

אתה פשוט לא זוכר ולא מודע לכל מה שאתה בכלל. זה הכל.

 


אבל הנה, עוד כזה שיר שפרסמת בעלון של קיבוץ יזרעאל בעקבות מה שאירע בשנים האחרונות.

 

 

יוּבְאוּ  לִמְנוּחוֹת

 
אָמְרָה  קַרְיָנִית  הַחֲדָשׁוֹת

 
וְאָמַר  בֶּדוּאִי  אַמִּיץ מֵאבּוּ-סְנָאן

 

בְּלִי  הַבָּנִים, מַה אֲנַחְנוּ שָׁוִים ?


כְּשֶׁבְּנֶנוּ  הוּבָא  לִמְנוּחוֹת 

 
לֹא  חָשַׁבְנוּ  כְּלוּם.  רַק  עָלָיו.

 

בִּדְמָעוֹת  הבדואי  הָאַמִּיץ

 

הוּבְאוּ  לִמְנוּחוֹת  שׁוּב  וְשׁוּב

 

הוֹי  אֶרֶץ  מוֹלֶדֶת  וְאֶרֶץ  נֶחְמֶדֶת

 

וּמַה  לִי  וּמִי  לִי  עוֹד  כְּנָעַן?

 

ובערך באותו עניין. 

בליל אתמול היית שוב מרותק לרדיו. היה שידור חוזר של שיחה בין פלוני אבי כצמן (זה שמכנה את מדורו "אני וששת המאזינים שלי בלבד") לבין הפרופסורית רחל אליאור.

בשבילך זה היה כאילו לשמוע את הכל בפעם הראשונה. מה שהשניים האלה משפריצים למיקרופון בחמש דקות, כל מיני דברים על מחשבת היהדות, על מוסר יהודי ועל תולדות היהדות, אתה לא תצליח ללמוד במשך חמש שנים. ובטח שלא בארבע לפנות  בוקר, במקום לישון.

באמצע דיבורה סטתה רחל אליאור להערת  ביניים לעינייני זיכרון.

בין השאר קבעה: "הזיכרון הוא אבי המוּזוֹת". פתאום חשבת לעצמך כמעט בהיסח הדעת: אם היא מדברת על זיכרון בכלל כחלק אינטגרלי מפעילות מוח האדם אז ,יתכן שהיא מדברת גם על מסמך הזיכרונות הזה - 

"לפני שאתה שוכח"? 

הרי יש פה גם זיכרונות שלך וגם עקבות ההשראה שדחפה אותך לכתוב, להלחין, לביים ולצייר. אז מה אתה חושב על זה? אתה יודע משהו על כל העניין? לא. ושוב פעם זה מה שהשד אולי יודע ואתה לא.


רגע אחד. בא לך לשוב ולספר לעצמך עוד משהו בענייני יצירה. 

הדרך הטובה ביותר להתקדם ולהשלים יצירה - גם כתיבה, גם ציור, גם בימוי ואולי גם הלחנה (את מהות האחרונה אתה כבר לא כל כך זוכר) אז הדרך הנכונה היא להקפיד על הפסקות. פשוט לרדת מהדף הכתוב או מבד הציור ולחזור אליהם רק למחרת. בתולדות היצירה שלך שמת לב שלאחר יום אתה פתאום יודע או רואה מה לא בסדר או מה חסר להשלמת הכתוב, המצויר או המבויים.

זה נשמע קצת יותר מידי מובן מעליו. אז לא.

יותר מדי פעמים זרקת, מחקת, או חיסלת טקסט או ציור במקום לתת להם לנוח בשקט ולחזור אליהם אחר כך.

לזכור טוב טוב טוב.  

אין תגובות:

פרסום תגובה