יום רביעי, 8 ביולי 2020

יונה פעמונה

עוד חתיכת זיכרון גם של עכשיו וגם של פעם.

בין השאר, ואולי לא ספרתי את זה לעצמך ב"לפני שאתה שוכח", אז יש לך בחיים מטפלת נפש. זאת בחורה נחמדה, צוציקית, בת 53 בסך הכל (אתה 85.5).

בשבוע שעבר, באמצע הדיבורים הבלתי נפסקים, מסתבר שהגברת קראה משהו מזיכרונותיך   בעניין השיר "יונה פעמונה"  והיא טענה שיונה פעמונה זאת לא נקבה אלא אישיות מפורסמת בתולדות שירי תנועות הנוער.

בחורצ'יק שזכה ליותר משיר אחד בימי חלדו.

האיש הזה, יונה ירחי, חבר קיבוץ בית השיטה, היה נערץ על כל ילדי הקיבוץ וגם ילדים מתנועת המחנות העולים. עליו שרים עד עצם היום הזה בכל מיני הזדמנויות.

השיר האחד: "אהבתי את יונה אדום הקרקפת".

השיר השני: (כאילו במחנה קיץ) "הי הי יונה, הי יונה פעמונה" (שדרורה חבקין ז"ל כללה באוסף העשיר שלה משירי הרחוב של ארץ ישראל).

 

לא מזמן עברה המדינה את יום השואה, את יום הזכרון וחג העצמאות.

אתה מוכרח להודות שעם משך השנים  אתה חש אי נוחות וגם רתיעה מכל הפסטיבל הבלתי פוסק והמתארך בכל שנה יותר ויותר. לא נעים אבל עובדה. נכון שמה שקרה בתאריכים האלה ראוי לציון פעם בשנה אבל לא על משך של יותר מחודש של אזכור בכל התקשורת. לך זה פשוט מוריד את המורל מפני שמסיכום כל שנותיך מסתבר שזה אף פעם לא יגמר. אתה גם לא מסוגל להתעצב על כל עשרים ושלושת האלפים שנפלו במלחמות ישראל. זה פשוט יותר מדי וגם קצת נמאס.


בשואה לא היית, בערב יום העצמאות לא נהרגת ויום העצמאות נמרח ביותר מדי שמחה מלאכותית ולא יועיל.

מה שאתה כן נזכר בו בהקשר הזה, הוא באלה מילדי השכונה שמימי נערותך, שפתאום נהרגו אז. אותם אתה הכרת אישית וראית כמעט כל יום וגם חווית את הזעזוע שעבר על כל דיירי השכונה בעקבות האירועים. אתה זוכר מצויין את קובי שיף, נער רזה כמו שחיף עצמות שכל הזמן היה הולך ושר את שירו של חיים גורי "רשות הדיבור לחבר פרבלום, רשות הדיבור לחבר תת מקלע".

מסתבר שקובי שיף היה מצעירי ה"ההגנה" בת"א. היחידה שלו הוצבה בקו החזית מול הכפר הערבי סַלָמֶה,  מול  שכונת התקוה. שוטר בריטי נתקל בקובי והרג אותו ממרחק אפס. זאת ארץ קטנה.

בלי שום קשר אתה היית אז "בהגנה", בגדוד 9 של הגדנ"ע והתרוצצת כקשר בין חזית סלמה לשכונת זָאבְּלָאוּוִ'י, היא שכונת יד-אליהו וכמעט נהרגת גם אתה.

 

עוד אחד מהשכונה הלך אז..פייפען. אילן בִּילר הי"ד. אביו פְּתַחְיָה ואמו נחמה היו חברים קרובים של משפחתך. האבא שלך היה מזדמן לשם הרבה, בעיקר לשחק בקלפים עם עוד כמה חבר'ה. הם היו מרבים אז לצעוק אחד על השני ביידיש של גַלִיצְייָנֶרִים.

 

בקטע על אילן בילר מתוך אתר "יזכור" של משרד הבטחון מסופר על אגודת "ברית מכבים עתיד" שהיתה מין בית ספר לשחייה בבריכת "גן הדסה" אפילו אתה למדת שם לשחות אצל אחד טִיבִּי וגם אחד יֶנֶה.

יחד עם אילן בילר אתה זוכר מצויין את נחום בוּּך שגר ברחוב גורדון פינת רחוב ריינס. את "ברית מכבים עתיד" כבר הזכרת איפה שהוא ב"לפני שאתה שוכח".

דרך אגב – איפה היה בדיוק בית הספר מונטיפיורי, זה שאילן בילר נשר ממנו והתגייס לפלמ"ח שנתיים לפני הגיל המתאים?


בילר, אילן -בן נחמה ופתחיה, נולד ביום י"ד באייר תר"ץ(12.5.1930) בתל-  אביב. הוא למד בבית-ספר עממי והמשיך ללמוד עד הכיתה  השישית בבית-הספר "מונטיפיורי". אילן נודע כאחד מטובי הספורטאים באגודת "ברית מכבים-עתיד". 

היה מטובי השחיינים בארץ, אלוף שחיית-גב לנוער, והצטיין בכדור-מים. אילן ייצג את הארץ בתחרויות בינלאומיות לשחייה, ובאחת מהן זכה בגביע.

למחרת הילולת לייק-סקסס (כ"ט בנובמבר) והתחלת פעולות המלחמה בארץ, התייצב לשירות ונתקבל לאחד מגדודי הפלמ"ח בחטיבת "יפתח". כבחור חביב על חבריו באגודת הספורט סחף גם אותם עימו להתגייס לשירות מלא לגדודו. אחרי אימונים קצרים יצא לפעולות-סיור וגישוש, כפורץ וחבלן. הוא שירת בליווי שיירות בין טבריה לגליל הצפוני, בקרבות הגליל, בטיהור כפרים ערביים, בכיבוש עין זיתון והיה אחד משני החיילים העבריים הראשונים שחדרו לחלק הערבי של צפת בקרבות לשחרור העיר. בקרב נבי יושע נפגע כובע-הפלדה שעל ראשו בכדור ומעוצמת המכה נשרט גם ראשו. אחר-כך הועבר עם גדודו לחזית המרכז, למבצע "דני", והשתתף בכיבוש לוד ורמלה והכפרים שבסביבה.


על סף ההפוגה השנייה היה עם פלוגתו בכפר אל-בורג', בדרך לטרון-רמאללה, והשתתף במאמץ לנתק את לטרון לשם כיבושה. ביום ט' בתמוז תש"ח(16.7.1948), כאשר באה התקפת-הנגד של הערבים בכוחות מרובים פי חמישה ובסיוע משוריינים, תפס אילן מחסה מאחורי משוכת-צבר.

בראותו את תנועת האויב המאיימת באיגוף המטיר אש מתמדת על המשוריינים. כשהזהירוהו חבריו המקלענים מפני הסכנה שבפעולתו העשויה לגלות את מקומם ולמשוך אליהם את אש האויב בעוד שאין להם מחסה מפניה, אמר:

"אין דבר, העיקר שהמשוריינים ייעצרו".

פעולתו השיגה את מטרתה, אבל הוא עצמו נפגע מכדור בעמוד השדרה. הוא התאפק מלזעוק מעוצמת כאביו כשהעבירוהו למקום האיסוף, לבל ירפה את רוח חבריו.

רק פעם אחת שאל מדוע אין מעבירים אותו משם, וכשהוסבר לו שהאמבולנס לא יכול עוד להגיע בגלל אש האויב לא הוסיף עוד לדבר על כך, הבליג על ייסוריו והתלוצץ, כי לאחר שנפגע יזכה סוף-סוף לקבל חופשה. לבסוף מת משטף-דם פנימי. אילן הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

 

 

עוד אחד מהשכונה שנהרג אז ראובן הלברטל.  משפחתו התגוררה ברחוב גורדון 81.  אתה היית ברחוב גורדון 79 . שני הבניינים היו כמעט דבוקים זה לזה. ראובן היה אז אולי בן 10 או פחות מזה. המשפחה שהגיע מדנצינג שבין פולין לגרמניה והצליחה לברוח משם בתחילת מלחמת העולם השניה. ראובן היה ילד יפייפה. ביום אחד אחרי-הצהריים ירד ראובן לשחק בחצר הבית יחד עם עוד שבעה ילדים וילדות. אווירון מצרי זרק עליהם פצצה של 25 קילו. ראובן הלברטל וחוה כץ הקטנה רוטשו ע"י הפצצה.

אתה הספקת לראות אותם לאחר הפיצוץ. על זה כבר כתבת בתחילת המסמך. 

 

איש רביעי שאתה זוכר בכאב ובהתרגשות היה המורה שלך מבית-ספר מקס – פיין, צבי וולפר. הוא  נהרג בבית חרושת ה"יוצק". עד שהתעוורת היית ממתין ביום הזיכרון לנופלים לראות את שמו ברשימה הזאת שזזה בטלוויזיה במשך יום שלם. עכשיו אתה כבר לא, אבל זוכר מצויין. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה