יום רביעי, 8 ביולי 2020

ייצור ופיתוח


יום זיכרון לחללי צה"ל, יום שואה, יום לזכר רבין, יום לזכר העולים מאתיופיה שמתו בדרך, יום לרחבעם זאבי, יום לגירוש יהודי ערב ואיראן, י בטבת, י"ז בתמוז ט' באב, צום גדליה ועד כהנה וכהנה. 

יממות ושבועות עוסק כל העולם רק בדברים האלה ואפילו מוסיף עליהם.

למשל, יום הזיכרון לחללי פעולות האיבה שנדחק בכוח והצטרף לקודמים.

אם זה יימשך ככה אז מתישהו יבוא גם יום זכרון לחללי תאונות הדרכים (מה יש? להם לא מגיע? הם לא נסעו בכבישי הארץ הזאת?) ואם הם אז גם יום זיכרון לזקנות במסדרון שנפטרו בבתי החולים העמוסים. מה, להם לא מגיע? ככה וככה הסיפור הזה מתנפח כמו בלון ענק על הארץ הקטנה, בלון שיעיף את כולנו בחזרה לפולניה ולמרוקו. שם נשוב ונחזור בשמחה ונשיר:

 

שָׁם בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת
תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,  

                    וכולי וכולי וכולי.

 

לא נעים אבל עובדה, העם שלנו הוא בכיין מתבכיין חסר תקנה. עמים אחרים זוכרים גם הם אבל לא עושים מהכל כזה עניין גדול על חשבון חיי היומיום. ככה הם נשארים נורמליים. אנחנו לא.

מזל שיש גם ימי שמחה. 

 

רגע, עוד לא גמרת עם עודף האבל והשמחה. לעניין העצב הצטרף גם אסון השטפון בנחל צפית וגם האחד במאי שהלך לאיבוד בתוך כל אלה. אתה חושב לעצמך:

אם היית עכשו לובש חלוצה כחולה עם סרט אדום, מניף דגל אדום והולך ברחוב ושר את האינטרנציונל אז הילדים היו זורקים עליך אבנים והשופט היה מוציא אותך מהמעצר ושולח אותך לבדיקה פסיכיאטרית.

 

למרבה השמחה והסיפוק מספרת לך המקלידה, ניצן ריבלין פלדמן, שאתה ממש טועה ולא מדייק בהבעת התסכול.

היו חגיגות האחד במאי 2018, גם תהלוכה וגם יום עיון בגני התערוכה אליו הגיעו איזה שלושת אלפים משתתפים. אתה לא ידעת מזה שיש גם עיתון אינטרנטי בשם "דבר ראשון" ובו המון של גם אקטואליה וגם ציונות וגם הרבה סוציאליזם. זה מלמד על כמה שאתה, בעצם, בגלל הגיל והמצב, ממש מנותק מהמציאות. 

 

 

 

בשביל קצת להירגע מהקודם, בא לך לחלץ מהשיכחה כל מיני פיקנטריה קטנה ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת.

את הסיפור הזה שמעת משִייֵע (יצחק ישועה) שהיה פעם מזכיר הקיבוץ, עזב ונהיה מאעכר גדול - מזכיר תנועת המושבים של כל הארץ, ראש מועצה אזורית לב השרון ועוד. עכשיו הוא ז"ל. 

ב-1951 (לפני שאתה הגעת ליזרעאל) גידלו בגן הירק  (אז קראו לזה "הגן יֶרֶק") של הקיבוץ גם עגבניות.

זה בתקופה שלפני עידן החממות ועגבניות היו רק בעונת העגבניות וזהו.

איכשהו הצליח מויש'לה אוריון, מרכז גן הירק, לגדל עגבניות הרבה אחרי סוף העונה . לא יודעים איך זה קרה ומה בדיוק הוא עשה בשביל זה. אחרי צהריים אחד קטפו הוא ושייע את כל העגבניות האמורות (שהיו עכשו שוות הון תועפות בשוקֵי הארץ), ארזו אותן בכמה ארגזי ירקות של פעם . אלה, הנמוכים, שעשויים מקרשים. 

הוציאו איזה 7-8 ארגזים אל הכביש ועמדו שם וחיכו שמישהו יבוא לקחת אותם ואת העגבניות או הביתה או ישר לתנובה בעפולה.

פתאום עצרה לידם בחריקת בלמים מכונית "קייזר פרייזר" גדולה וחדשה.

מתוכה זינק החוצה לא פחות ולא יותר מאשר אֶלִי פוּקְס, אליל אוהדי הכדורגל של השנים ההן.

הוא ניגש אליהם ושאל "בכמה עגבניות?" הם אמרו לו שזה לא למכירה וזה הולך לתנובה. אלי פוקס לא מצמץ ואמר : "קחו עשר לירות (הון תועפות של אז) ואני מכניס את כל העגבניות האלה לתוך האוטו שלי ואתם תלכו הביתה בשלום".

שייע ומוישל'ה התחצפו לאלי פוקס ואמרו שלא יקום ולא יהיה והוא לא ייקח את העגבניות והם לא יגעו בעשר הלירות שלו. 

אלי פוקס הסתכל עליהם ואמר: "איזה קיבוצניקים אידיוטים. "אתם בחיים שלכם לא תעשו עסקים ולא תגיעו לשום דבר" אמר, לחץ על הגז ונעלם.

גם הוא וגם שייע וגם מוישל'ה הם ז"ל. קיבוץ יזרעאל, חי וקיים  ומחזיק מפעל שמכניס מליארדים. 

 

אם נזכרת דוקא בגן ירק של אז, שהשתרע מהכביש לעמק ועד למעיין יזרעאל, אז פעם נהיה כולו מה שכינו "ייצור ופיתוח".

זה כשלוי אשכול, שר החקלאות, נתן לקיבוצים צינורות וטרקטורים ודשנים ופקד עליהם לגדל ירקות בתור עבודת דחק לעולים החדשים מהמעברות שעל ידם.

אצלכם הייתה מַעֲבָרַת זַּרְעין, או כמו שהיה כתוב במפה "מַעֲבֶּרֶת זְרָעִין", זה איפה שהיום יש את מסעדת "קימל", בסיבוב לגלבוע. אז הוקמו שם עשרות פחונים של מעברה שמילאו אותם עולים חדשים מעירק, מכורדיסטן ומתימן.

לא היה להם איפה לעבוד וממה להתפרנס אז עשרות מהם, בחורים ובחורות, צעירים וצעירות, יפים ואמיצות, עבדו בגן הירק של יזרעאל ב"ייצור ופיתוח".

אבל לא בזה אתה נזכר. בין השאר קבלתם מהממשלה, בשביל "ייצור ופיתוח", צריף לא קטן, צריף אוסטרי שישמש כמחסן לכל הציוד של גן הירק ושבקצהו ישתכן שומר גן הירק, אחד מהמעברה ששמו היה סאלים. זה היה איש מבוגר, חסר גיל, נמוך ועבה, איש שטען שבחיים שלו הוא לא הצליח להירדם אפילו לרגע. זהו.

אגב, הוא התגורר במחסן של "ייצור ופיתוח" יחד עם איזו ילדה בת שמונה או תשע, שלא היה ברור מה היא עושה שם ואם היא שלו או לא.

אז, לא היה ברור אבל היא גרה אתו ולא זזה ממנו. בין השאר היה הסאלים הזה גם מכשף. מה זה מכשף?

זה מה שהיום מכנים "קוסם" (אלה שמוציאים שפנים מהכובע וכו' וכו'). הוא היה שותה נפט, שולף מטבעות וסכיני גילוח מחלל הפה, שוכב עם גב חשוף על שברי זכוכית, כשחמישה אנשים רוקדים עליו וקם בלי אף טיפת דם בגבו.

מוישל'ה אוריון חברנו הביא אותו כמה פעמים לעשות הצגה בחדר האוכל של הקיבוץ. א

ת זה אתה ראית במו עיניך.

האמת – איש לא ידע מאיפה הגיע המכשף סאלים למעברה, מאיפה הילדה שהייתה אתו ואיך בדיוק הוא הגיע לעבוד אצלכם כשומר.

צריך להניח שהיום הסיפור עם הילדה שחיה אתו לא היה עובר בשלום.

אבל אז לא התעסקו עם זה יותר מדי. עד כאן קצת על "ייצור ופיתוח".

 

 

עכשיו, לרגע, אתה שב לחג העצמאות 2018.

על זה כבר כתבת שנמאס אבל לא די. לפני שבעים שנים ויותר חיו בארץ אנשים שהיה להם בשביל מה לקום בבוקר בלי שואה ויום זיכרון ועצמאות. בין השאר הם נחלצו לעזרת העם והתגייסו לצבא בריטניה בשביל להילחם בגרמניה הנאצית. כינו אותם "חיילים יהודים פלסטינאים" ואף אחד לא התבייש בשם הזה. אז מהחברה האלה אתה סוחב במוח את כל השירים שהם כתבו ושרו תוך כדי מלחמת העולם השנייה. למשל זה:

 

מילים: יעקב אורלנד
לחן: מרדכי זעירא
כתיבה 1939 :

צָבָא, צָבָא, מַה טּוֹבוּ אֹהָלֶיךָ!
צָבָא, צָבָא, מָה רַבּוּ חַיָּלֶיךָ!
צְעַד, צְעַד, גֵּאֶה וְרַם קוֹמָה,
בְּשִׁיר הַמְּגִנִּים עַל הַחוֹמָה!

אַרְצִי, אַרְצִי, שְׂאִי שְׁלוֹם בָּנַיִךְ,
דָּמֵנוּ לָךְ, חַרְבֵּנוּ לְחַיַּיִךְ!
בְּבוֹא הַיּוֹם, לִבֵּנוּ לָךְ נָכוֹן,
קַדְּמִינוּ, אֵם, בְּשִׁיר הַנִּצָּחוֹן!

צַעַד, לַהַט –
דֶּרֶךְ מְסֻלַּעַת.
זַעַם, רַעַם –
עֹז הַפִּגְיוֹנוֹת.
סוּרוּ, גּוּרוּ –
הַחֲזִית רוֹקַעַת!
דֶּרֶךְ, בֶּרֶךְ –
שִׁיר הַלִּגְיוֹנוֹת!

וְאִם נִפֹּל – חֲיִי בְּדַם לִבֵּנוּ,
פִּרְשִׂי שָׁלוֹם וָאוֹר לְעוֹלָלֵינוּ,
הָנִיפִי שׁוּב, הָנִיפִי אֶת דִּגְלֵךְ,
כִּי כָּל חַיָּל נוֹפֵל לְמַעֲנֵךְ!

כִּי כָּל חַיָּל אוֹהֵב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
וְזֹאת יָדוֹ לָנֶצַח לֹא בּוֹגֶדֶת.
תְּחִי הַיָּד, שֶׁנִּשְׁבְּעָה לָמוּת
עַד אִם יוּנַף הַדֶּגֶל הַשָּׁמוּט!

צַעַד, לַהַט...

  

חשוב לציין שמחברי השיר, יעקב אורלנד ומרדכי זעירא וגם אליהו גולדנברג ועוד אחרים היוו מעין להקה צבאית לאורך כל המלחמה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה