יום רביעי, 8 ביולי 2020

מקס פיין


כזכור, בעיוורונך אתה חי מהרדיו. בתוך יומיים שמעת את יוסי אלפי מספר על כך שבהיותו נער עשו לו בדיקה פסיכולוגית והמליצו לו ללכת וללמוד בבית ספר של "עמל" מַסְגֵרוּת. הוא לא ידע למה. הצרות האלה של יוסי אלפי מזכירות לך את הצרות הדומות שהיו גם לך וכבר כתבת פעם: "ב-1947, נשלחתי ללמוד מכונאות בביה"ס המקצועי "מכס פיין".  הוריי הפנו אותי לשם, מפני שמחנכי בכיתה ח', אלימלך אפשטיין (זכרו עבורי, לא לברכה) יעץ לאמי לשלוח אותי דווקא לביה"ס מקצועי, "מפני שעם הראש, הילד שלך לא כל כך מבריק, אז שלפחות יהיה לו איזה מקצוע  בידיים". "

 ה"עמל" הזה, שיוסי אלפי מדבר עליו ושאתה למדת בו היה "מקס פיין".

 

ערב אחרי זה, שוב ברדיו, שמעת את שייקה אופיר המיתולוגי עושה את הקטע הידוע בו הוא מעוות את המילים וזה נורא מצחיק. פתאום הוא דיבר על הלימודים בבית הספר "פַקְס מַיִין". ללמדך שבית הספר הזה היה מספיק חשוב בתולדות הישוב העברי בארץ לפני פרוץ המדינה, שגם יוסי אלפי וגם שייקה אופיר מצאו לנכון לאזכר אותו אחרי כל-כך הרבה שנים.

על מה שאתה זכרת ממקס פיין כבר כתבת בכל מיני הזדמנויות אבל לא בדיוק מסודר. אז עכשו אתה מנסה קצת להסדיר את זה. אז קודם כל – קצת מידע רשמי על המוסד האמור.

מתוך ויקיפדיה:

היסטוריה

לזכרו של מקס פיין  מנהיג פועלים, מזכיר האיגודים המקצועיים היהודים  בארצות הברית בתחילת המאה ה-20) הוקמו בנוער העובד חדרי מלאכה להכשרה מקצועית, בהנהגתו של שמואל מסטצ'קין שנקראו "חדרי המלאכה ע"ש מקס פיין".

בתל אביב הפך חדר המלאכה לבית הספר המקצועי הראשון בישראל בשנת 1929. גזבר הוועד הפועל של ההסתדרות ישראל מרום (מרמינסקי) סייע ברכישת המכונות. 

 מפעל זה גדל ברבות הימים והיה לרשת בתי הספר" עמל" של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל.

אבן הפינה לבית הספר הראשון נקבעה על ידי הנציב העליון ארתור ווקופ במגרש שהיה ממוקם בגבול מתחם הנפט ושכונת הרכבת, (שכונת העגלונים). 

  את מבנה בית הספר תכנן האדריכל אריך מנדלסון (באו האוס למהדרין). המחזור הראשון של 18 הבוגרים סיים את לימודיו ביולי 1936.

ביום שבת 16 במאי 1948 נפגע בית הספר, שהיה ממוקם ברחוב החרושת, בהתקפת מטוסים מצרים על תל אביב.

בשנת 1955  עבר בית הספר למיקומו החדש, בצומת רחוב קפלן ודרך מנחם בגין 130, (לשעבר דרך פתח תקווה), פינת דרך השלום. בית הספר תוכנן על ידי האדריכלית ג'ניה אוורבוך. על חומת בית הספר "מקס פיין" קיים מ- 1989 ציור קיר ענק הקרוי "הצעקה" שצייר האמן רמי מאירי.

בשנת 1998  נחתם הסכם בין ההסתדרות לקבוצת אהוד בן ש"ך לפינוי בתי הספר "מקס פיין" ו"הולץ "והשבחת שטחם.


מכללת מקס פיין - רשת עמל

מכללת עמל "מקס-פיין" בתל אביב פועלת מעל 80 שנים. עם קום מדינת ישראל פעלו בישראל 11 בתי ספר מקצועיים, מתוכם שישה בתי ספר של רשת עמל, כולל בית הספר מקס פיין, אשר היה הגדול מכלם עם 250 תלמידים.

 המכללה הכשירה אלפי תלמידים, במאות קורסים שונים בתחומי רכב, אופנועים, תחבורה, חשמל ומיזוג.

היום פועלות כיתות ט'-י"ג, מגמות אוטוטרוניקה, אופנוטרוניקה, מנהל וחשבונאות. כיתת המשך י"ג במגמת הרכב. בבית הספר 170 תלמידים, 17 תלמידים בכתה. בית הספר בבעלות רשת עמל.

הלימודים בבית הספר מחולקים לשלושה תחומים עיקריים:

  • לימודים עיוניים
  • לימודים עיוניים בתחום הטכנולוגי המקצועי
  • עבודה התנסותית - בסדנאות בכיתה ט' וי' ובמקומות העבודה בכיתה י"א וי"ב.

מרבית הקורסים מתקיימים בפיקוח משרד הכלכלה והתעשייה ומשרד התחבורה.  בוגרי הקורסים זכאים לתעודות ממשלתיות המקנות סיווג מקצועי וכתבי הסמכה."

 

אתה זוכר היטב את שלוש השנים בהן בילית במקס פיין, זה שברחוב החרושת בת"א.

אתה זוכר גם שבשנה השלישית התפרק בית הספר כמעט לגמרי כשיותר ממחצית תלמידיו התגייסו למלחמת השחרור במבצע המפורסם של גיוס כל ילידי 1931.

אתה, כידוע, יליד 1932. אם מלחמת השחרור הייתה נמשכת קצת יותר היית גם אתה מוצא את עצמך עמוק בפנים.

אתה זוכר איך נראה המקום אז: מסתובבים בפינה של "חוות בריכות הדלק" לרחוב החרושת שבהמשכו, מצד שמאל, ניצב הבניין הענק והרבוע של בית הספר  מקס פיין.

היו בו שלוש קומות וגם גג ששימש להתרוצצות בהפסקות. כל הקומה הראשונה כללה אולם מחרטות, כרסומות ו"שֵייפִִּינְג" (מיישרת משטחים).

כמעט כל הציוד היה מתחילת המאה העשרים, כולל ציר ארוך מאד של "טרנסמיסיה", שיכלו להתחבר ולהתנתק ממנו  להפעלת  המכונות.

באותה קומה היה אולם למסגרות ולריתוך. צמוד אליו היה אולם של שנה א' למכונאות שגם הוא היה מתאים למסגרות יד, בעיקר עבודה עם פצירה גדולה ועיבוד גושי ברזל והפיכתם לכלי עבודה ידניים (פלאיירים, ידיות לליטוש יהלומים, יתדות לשולחן נגרים וכולי).


בצידו הדרומי של הבניין, בחצר, הייתה ממוקמת הנפחייה. זה היה בית מלאכה שבמרכזו תנור להט לליבון מתכת. במקום היה גם סדן ענק והרבה מלקחי נפחים וגם פטישים כבדים. את ניהל נפח זקן מרוסיה ששמו היה סזיר. האיש דיבר רק רוסית ואידיש והתקשורת אתו הייתה מגומגמת.

הוא היה בעל מקצוע מצוין ולימד את כולם בשפת פנטומימה וצעקות. אתה זוכר שפעם הטיל אחד התלמידים ספק ביכולותיו של המורה סזיר בעניין מכות פטיש על הסדן.

אז הוא לקח מהתלמיד את שעונו, שם אותו על הסדן טיפטף עליו קצת מים, אחר כך נטל פטיש של 6 ק"ג הניף אותו מעל ראשו וכאילו עמד לחבוט על השעון המסכן ולפוצץ אותו לרסיסים. אבל בס"מ האחרון לפני בלם סזיר הזקן ביד מאומנת היטב את המכה, הרים את הפטיש והראה לכולם את טיפת המים שהייתה על השעון. זה היה מדהים.

אתה זוכר שהנפח הזה התרשם לטובה ממאמציך להכות בברזל המלובן על הסדן ונבח ביידיש: "אער קלעפט זייער גוט".

המורים בקומה הראשונה היו נתן, יגר ובוקי. בקומה השנייה, הנרחבת, היו כל מגמת החשמל ע\ם המורה ברגר, אולם השרטוט ועוד כיתות. כל הקומה השלישית הייתה אולם ענק מוקף בכיתות לימוד. בהפסקות בין השעורים היה האולם הענק מתמלא במאות בני-נעורים קשקשנים ומתלוצצים וגם מרביצים עד השיעור הבא. אתה זוכר שסביב לגג היה מעקה רחב והיו כמה משוגעים שהיו מטיילים על המעקה בלי לפחד מליפול למטה מכל שלוש הקומות.

אתה זוכר במיוחד את חדר המדרגות של בית-הספר, בו היו המדרגות רחבות במיוחד, כך שבעת ובעונה אחת יכלו עשרות ומאות תלמידים לעלות ולרדת בו.

אתה זוכר גם את המדרגות המשופשפות והסדוקות שהיו עשויות בטון מוזאיקה ושנראו כך אחרי שנים של שימוש תחת נעליים מסומרות שהיו אז באופנה.

אתה משתדל להיזכר גם בשמות המורים השונים במקצועות שנלמדו בכיתות של הקומה השלישית:

אריה נוימן, המורה לאנגלית ולהסטוריה. הנוימן הזה  היה אימתם של כל תלמידי בית הספר ותמיד הצליח לתפוס על חם את מי שברח מהלימודים לשפת הים.

אתה זוכר את בנימין בנימיני, המורה למתימטיקה, שהיה פדגוג מעולה.

 כמו כן גם את המשורר בן ציון תומר, שהגיע למקס פיין בשביל ללמוד פואטיקה שתועיל להפוך את הפושעים הצעירים לבני תרבות.

כבר הזכרת את המורה לשרטוט, צבי וולפר, זה שנרצח בבית חרושת "היוצק".

כמו כן את שני האחים חיים ובצלאל זריצקי, הם שלימדו במקס פיין את מקצועות המכניקה, תורת החום, חוזק חומרים וכאלה.

            

ממול בית-הספר, בצידו השני של הרחוב, התגוררה משפחה מוזרה שכונתה "חֲלוּטֶה". הם גרו במן חצי צריף וחצי סוכה, ארבעה או חמישה גברים ואחות קטנה. אף אחד לא ידע מאיפה הם באו ומה הם בדיוק עושים וממה הם מתפרנסים. כל היום היו יושבים בפתח "ביתם" ומחכים לאיזו עבודה מזדמנת כלשהי. תלמידי בית-הספר היו מתגרים בהם ותמיד היה כמעט מכות. אבל לא היה.

תיכף אחריהם ניצב לתלפיות מבנה ארוך עם גג משופע. זה היה המוסך של "מקס-פיין". כל תלמידי המכונאות (ואתה ביניהם) היו לומדים שם, החל משנה ב', איך לפרק ולהרכיב מנועי מכוניות ותוך כדי כך ללמוד מה זה פיסטונים, מה זה סופפים, וגם מה זה שלייף –סופפים.

גם למדו מה זה גל ארכובה ומה זה גל זיזים. הכל תוך כדי עשיית "אוברול על המנוע". מי עושה היום אוברול על מנועים? אף אחד, פשוט זורקים את המנוע מכניסים חדש.

זה במקרה שלא זורקים  את כל האוטו לג'נק. שם גם למדתם מה זה קרבורטור ומה זה דיסטריביוטר, מה זה קוֹיִיל ומה זה בֶּקְאַקְס ועוד דברים.

בפינה של אולם המוסך הייתה מאוכסנת מכונית פרטית מתחילת המאה העשרים. בגלגלים שלה היו שפיצים מעץ, לא היה גג ובשביל להיכנס למושב האחורי היה צריך להרים מכסה כבד ולהשתחל אל המושב. נדמה לך שלסוג הרכב הזה קראו קבריולא. המורה למכונאות – בוקי, נשבע אז שהוא ישמיש את האוטו הזה והוא עוד ייסע. זה היה ב-1947. היום אתה משוכנע שעם הגרוטאה הזאת, מתוצרת הפירמה "גרדנר" עדיין קיימת באיזשהו מקום היא שווה מליונים לאספנים.

אתה זוכר שכשלמדת משהו במוסך הזה הייתם, כל התלמידים, נכנסים לשם נקיים ויוצאים מלוכלכים להחריד, מגריז, שמן מכונות וסתם טינופת. עד כאן בית הספר עצמו.


תכף לאחר המוסך הייתה מסגריה גדולה ושמה היה "דְוָדָן". שם היו בונים כל מיני קונסטרוקציות מברזל. אתה זוכר מצויין ששם היו בונים את המשאיות המשוריינות, אלה ששכבו אחר-כך בצידי הכביש בבאב-אל-ו'אד. בכל קבינה משוריינת כזאת עסקו עשרות מסגרים, עשרות שעות ביום וזה אף-פעם לא נגמר ואפילו אתם, תלמידי "מקס-פיין", הייתם נחלצים ומתנדבים לעזור במה שיכולם למאמץ המלחמתי.

מי זוכר מה זה "שְׁוַיִיס-אַפָּרָט"?

גם אז וגם היום זה כלי להלחמה בעזרת גז קרביד וחמצן. אתה זוכר שאל המסגרייה הזאת, דודן, הגיע מן של מכשיר הלחמה שהיה זז באופן אוטומטי והיה יכול לחתוך ברזל בעובי של 200 מ"מ.

עד שלא ראיתם לא האמנתם וגם זה היה שייך לכל מה שהסריח ממלחמת השחרור. אתה זוכר גם את מה שהיה מגרש הכדורגל של אז. זה היה בצידו המערבי של בית-הספר "שבח" שנבנה ממש אז ואתה זוכר שכל בניין בית-הספר הזה נתפס ואוכלס על ידי המפונים מכל היישוב שהיה בסכנת מלחמה, מהנגב ומהגליל, המון אמהות והמון ילדים והשמחה רבה.

באיזשהו מקום נכתב שבניין "מקס-פיין" הופצץ ע"י המצרים אז ב-1948. אתה לא זוכר מזה שום דבר ובהחלט יתכן שזה ארע כשבית-הספר כבר התפזר ואתה עבדת כנער שליח בשרות החימוש ב"בית-הדר" שגם הוא הופצץ ע"י המצרים יותר מפעם אחת. מה שאתה זוכר זה שאתה לא זוכר אם חזרת אי פעם ל"מקס-פיין" בשביל לקבל תעודת גמר או משהו כזה. בתקופה ההיא זה בכלל לא היה חשוב.

 אז כל זה עוד על "מקס-פיין" בלי להיכנס ליותר פרטים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה