יום רביעי, 8 ביולי 2020

אגס עסיסי


 

אתה מושך ומושך  ומושך ואפילו קצת מורח במקום לגשת באומץ למה שכבר מזמן צריך לעשות,.. לעשות סוף לזיכרונות. אתה אמנון בקר. נולדת ב-1932 בבית החולים עפולה. דוקטור אחד לפסיכולוגיה כתב עליך שאתה נרקסיסט דיכאוני.

כזה היית בתחילת הזיכרונות, כשחירבנת במכנסיים עד גיל שש וכזה נשארת בסופם  דווקא עם הזיכרון הזה. אתה שמח להיווכח שאתה מסיים את כתיבתם בעודך בחיים במקום שיקרה ההפך ואז יתנדבו כל מיני אנשים טובים להוסיף פה ולהוסיף שם, איפה שזה נקטע. תודה רבה. היה נעים ואפילו מעניין.

ואל תשכח להזכיר לעצמך שבתחילה לא האמנת שיהיו לך עשרה עמודים של זיכרונות ושבסוף יש קרוב ל-400. גם כן הפתעה נעימה. 

בתיק העור ההוא מצאת, בכתב יד את המילים של שיר שכתבת מתישהו. סיום נאה.


השיר הזה, מילים ומנגינה – אמנון בקר. נכתב לזכר התקופה שבה לקטוף אגסים זה היה ארוע מרכזי בחיים של חברות וחברי קיבוץ יזרעאל. היום כבר אין אגסים ושום כלום.

 

 

יָפָתִי עַל הַסֻּלָּם גָּבוֹהַּ

 

יֵשׁ עֲלַמוֹת יָפוֹת כְּאַגָּס,

ְּאַגָּס עֲסִיסִי, הֵן תֵּדַע,

אַגָּס בַּכּוּרוֹת, לֵיחוֹ טֶרֶם נָס,

חֲטוֹף וְאֱכוֹל בְּחֶדְוָה.

 

אַךְ יָפָתִי עַל הַסֻּלָּם גָּבוֹהַּ,

אַגָּסִים קוֹטֶפֶת אֶל הַתַּרְמִיל.

אַךְ יפתי עַל הַסֻּלָּם, גָּבוֹהַּ,

אֶת לִבִּי זוֹרֶקֶת אֶל הַתַּרְמִיל.

 

יֵשׁ עֲלַמוֹת רַכּוֹת כְּאַגָּס,

כְּאַגָּס הַמַּזְמִין לְלַטֵּף.

אַגָּס עֲסִיסִי, אִם פֶּה בּוֹ נָגַס,

כֻּלּוֹ עַל סַנְטֵר מְנַטֵף.

 

אַךְ יָפָתִי …..

 

יֵשׁ עֲלַמוֹת, בְּטַעַם אַגָּס,

כְּאַגָּס הַמָּתוֹק לַהַלֵּל.

אַגָּס עֲדָּנִים, כָּל חֵךְ בּוֹ עָלַס,

וּשְׁבִי אַחֲרָיו הִתְגַּלְגֵּל…

 

אַךְ יָפָתִי ……

 

( 1965 )

  

 

 

 אתה בטח שם לב שכל הקטע האחרון הוא אולי מתאים לאפילוג של ספר זיכרונות אבל זה גם סתם קשקוש מתחכם בטרם זמנו. גם הזיכרונות בכלל וגם האוצר בתרמיל העור הקרוע והמאובק עוד מחכים בכיליון עיניים ואוזניים לשוב לאוויר העולם. הדיבורים על הסוף מוכרחים להידחות.

 

סתם ככה, משהו מהצד.

ביום חמישי, 20.10.16, התקיימה בסטודיו שלך פגישה נדירה ומשובבת לב. חמש נשים וגבר אחד הגיעו בשעה 11:00 וישבו אצלך שלש וחצי שעות ולא הפסיקו לדבר, לשאול ולהלל את מה שאחאב בנך מפרסם ברשת מזכרונותיך.

כולם הגיעו ממקומות שונים בארץ ולא פגשו אשה את רעותה אף לא פעם אחת. הבחורצי'ק שהגיע היה לא פחות מדני בר, זה שכתב את הספר "החצר הפנימית" והיה מנהל מוסד "בן שמן".

אתה התנפלת עליו והפצצת אותו בשאלות על פרשת הד"ר מיכאל וולפה (מה שהארכת להזכר בו לפני כמה וכמה עמודים בטיוטת "לפני שאתה שוכח"). הוא הוסיף לסיפור כמה דברים מעניינים.

הסליק שהבריטים מצאו היה באמת מתחת לכיסא רופא השיניים. הם לא היו צריכים לחפש הרבה. המלשין שהיה תלמיד המוסד דיווח לאיזה "גַ'ק" על כפתור חשמלי באחד הקירות שכשלוחצים עליו מתרומם הכיסא ונגלה הסליק.


מי שהסגיר את המידע לבריטים היה אותו "גַ'ק". הוא היה כנראה סוכן כפול. הג'ק הזה נרצח על ידי ההגנה בחיפה אבל לא על פרשת הד"ר מיכאל וולפה אלא על כך שהסגיר מישהו ביבנאל שגם שם התגלה סליק.

על זה העיר גֵ'ף מורטון ראש ה-C.I.D  (הבולשת הבריטית): "היהודים רצחו שני אנשים לאחרונה. זה שרצחו בחיפה נרצח בגלל פרשת יבנאל. אלה שהרגו אותו בכלל לא ידעו שזה הוא שהסגיר גם את ד"ר מיכאל וולפה."

דני בר הוסיף שההגנה לא התחרטה על הרצח לפני שאירע.

ראש הש"י בתל אביב, אפריים קרסנר, הגיע למסקנה שמיכאל וולפה הוא זה שהסגיר את הסליק ולכן הורה לחסל אותו בלי שום חרטות.

דני בר הוסיף גם קצת רכילויות אחרות. כמה יודעים שסוניה ושמעון פרס התגרשו?

דני בר היה קשור מאד לסוניה והיא דברה אתו על כל דבר שבעולם.

היא התעקשה להיקבר בבן שמן וגם התעקשה ששמעון לא יקבר על ידה אלא איפה שהוא בטח רוצה, עם כל החשובים.

לא את הכל אתה זוכר מהפגישה עם אוהדי זיכרונותיך חוץ מהמסקנה שכל הסיפור ההוא זה רשומון אמיתי. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה