יום חמישי, 9 ביולי 2020

צרעה וסברס


ועכשיו בחזרה ל-1948. כבר נזכרת  במסמך הזיכרונות הזה בקיבוץ צרעה כמה  וכמה פעמים. כנראה שאתה לא זוכר בדיוק הכל אבל בטוח שב-17.12.48 יצא לך להשתתף ביום העליה של קיבוץ צרעה, שם על ההרים ליד הכפר הערבי הנטוש "צוֹרָה".

אתה זוכר איך התאספתם, כל העדה התנועתית  של התנועה המאוחדת בחמש בבוקר ליד בנק הפועלים בתל אביב. שם העלו אתכם על משאית מק דיזל.

אחרי כשעה של נסיעה הגעתם למקום דווקא מצידו המערבי של הישוב במין מעלה משונה בין סלעים ועצים שהמק-דיזל בקושי הצליח לעבור ביניהם.

כל תנועת הנוער "המאוחדת" הייתה שם וכולם עבדו בהקמת צריפים וכל מיני.

נדמה לך על בטוח שאת האוכל שבישלו שם עבור המתנדבים להקמת הישוב עשתה פלונית, רבקה ויינשיין, זאת שלעתיד תהיה אם הנח"ל.

אתה לא זוכר בדיוק מתי, אבל במשך השנה שלאחר מכן, זה בחודשים הראשונים של הקמת הקיבוץ, יצא לך לעבוד בצרעה.

זה במסגרת ההתגייסות של תנועת הנוער שלך למאמץ ההתיישבותי.

 

אתה לא זוכר מה היה בדיוק ומתי, אבל אתה זוכר שלא היה בצרעה כמעט כלום ולא היה מי יודע מה לעשות ומה שעשו אתכם זה לשלוח אתכם לקטוף סַבְּרֵס  בכמויות גדולות, סברס שגדלו בשפע בתוך הכפר הערבי הנטוש.

נדמה לך שחברי הקיבוץ קטפו המון פרי ושלחו אותו לתנובה בירושלים בשביל להרוויח כמה גרושים.  אתה זוכר איך נתקעו לכם בתוך הפה הקוצים האלה שאי אפשר היה להוציא אותם ורק לחכות עד שייעלמו מעצמם. בוקר אחד קמתם לעבודה, לקחת את הפחים הגדולים ואת הכפפות וטיפסתם על הגבעה של הכפר הערבי. בלילה הקודם נשמעו כמה וכמה יריות. היו אלה השומרים של הקיבוץ הצעיר ולא היה בטוח למה בדיוק הם ירו. כשהגעתם לשטח בו גדלו הסברס בין חורבות הכפר נדהמתם למצוא על ערמת חורבות מישהו יושב ומביט בכם בצורה מאד מיוחדת.

כשהתקרבתם התברר שזה פשוט פלח ערבי, לבוש כמו פלח ערבי עם עבאיה וכיפה גדולה על ראשו. הוא לא ענה על השאלה מי הוא ומה הוא רק הציץ בכם במבט מלא סבל ובקשת רחמים. אחרי קצת הסתכלות ובחינת מצבו של הערבי המוזר הזה התברר שהוא פצוע מכמה כדורים שחדרו לגופו בכל מיני מקומות אבל לא הצליחו להרוג אותו.

אתה לא זוכר איך אבל הסתבר שהוא תושב הכפר צ'ורה שהגיע מעבר לגבול כדי למצוא את ביתו ההרוס ואולי לחפש שם משהו שהשאירו בעת המנוסה.

במקום לקטוף סברס, מיהרתם להזעיק את חברי המשק. הגיעו כמה פלמ"חניקים.

הם בדקו את המסכן, הביאו אלונקה, השכיבו אותו ולקחו אותו אל המשאית של הקיבוץ שהסיעה את המסכן למשטרת הַרְטוּב, זאת שקיימת עד היום בין בית שמש למושב נַחַם, שיושב על חורבות המושבה הרטוב.

מה בדיוק הקפיץ אותך להזכר בסצינה הזאת?

קריאת האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי, בה הוא מספר על היתקלותם של שועלי שמשון בערבים כפריים שניסו לחזור לבתיהם ואת זה שהם גם הרגו את הערבים האלה בפקודת מפקדת החטיבה. קשה לקרוא ולא נעים להיזכר.             

  •   

עוד שיר סוציאליסטי מבית חינוך בצפון. הם פשוט לא נגמרים, השירים האלה. עד מתי? 

מיליםאלפרד תימה
תרגום/נוסח עברייהודה שרת
לחן : ארנסט קנור
כתיבה 1929:
הלחנה 1930:

לָנוּ הַשֶּׁמֶשׁ, לָנוּ הָאָרֶץ,
אֶל הַמָּחָר הַדֶּרֶך נָסֹל.
וְאָח אֱלֵי אָח הַיָּד נוֹשִׁיטָה –
וְשִׁיר הֶעָתִיד יָרִיעַ בְּקוֹל.

סֵבֶל יָדַעְנוּ, עֹנִי וָמֶרִי,
בְּעֵמֶק הַצַּעַר נָקְפוּ הַשָּׁנִים –
עַד כִּי פָּרַצְנוּ וְעָלִינוּ,
נִצְעַד בְּחֻלְצַת הֶעָמָל אֱמוּנִים

 

אין תגובות:

פרסום תגובה