יום שלישי, 7 ביולי 2020

אלחנני ופצ'י ושיר לשבת


לפני שנים, נכחה אשתנו בחגיגת יום הולדת ה-100 של הדוד הירושלמי שלה, אברהם אלחנני. החגיגה התקיימה במוצא בבית אבות. הבחורצ'יק אלחנני, עוד הספיק להיות עיתונאי ב"דאר היום" של ירושלים, כשהעורך היה איתמר בן אב"י. 

אחר כך ולכל אורך ימיו של העיתון "דבר" היה העיתונאי הירושלמי שלו.

הוא פרסם כמה וכמה ספרים של ראיונות מפורטים ויסודיים עם אישים כש"י עגנון, מרטין בובר, חיים הזז ואחרים.  

 

אחד מאורחי היומולדת, היה צוּציק מהשכונה בה גדל הדוד של אשתנו – פלוני יצחק נבון, נשיאנו לשעבר. הם היו ידידים לאורך שנים.

נבון בן ה-85 דאז, הרעיף על אלחנני ברכות חמות מאד, גם מפני ששניהם ס"ט למהדרין.

בתום דבריו הכריז יצחק נבון:

יש לי בקשה אישית ומיוחדת מכל הקהל הנכבד. אני צריך טרמפ לירושלים. יש פה מישהו שנוסע?  

זה הזכיר לאשתנו את ה-AUDI שנשיאנו בדימוס, משה קָצָב הנעבעך, לא הצליח לסחוט מהתקציב הלאומי.

 

 

 

בין התגובות שקוראיך תרמו לקטע אותו פרסם אחאב בנך תחת הכותרת "1985",  יש אחת של פלונית "דוקטור לאה".

בין השאר היא טוענת שמישהו מיזרעאל היה חונך שלה באיזה נושא לימודי.

אתה חושד שהמישהו הזה, הוא ידידך הקרוב לו הקדשת הרשימה הבאה של "קלנועיות חמורית" בעלון קיבוץ יזרעאל:

 

הכבוד של היות כלנית 

 

כשיורדים מאצלנו אל הז.ח.ט, או אל החדר-כושר או אל הסטודיו, מסתנוורים מכובע הנזיר שאצל בן-דוב ועוברים את הכביש שבין צמרת להוד.

שם, בצד מחסום  המריבת שכנים על תחום שבת,  עוברים גם על יד פַּרְק אֵילוֹן הבלתי זנוח לעולם.  אם לא ממשיכים לרדת, אז יש שם ביתן ארוך עם מרפסונת כניסה מקורה.  מול הביתן יש חלקת דשא. פעם בשנה, נהייה הדשא הזה אדום מכלניות ולא מכסחים בו עד שנגמרת העונה של האדום המשגע הזה.

 

במרפסונת המקורה עומד זוג אופניים. בדלת הכניסה תקוע מפתח.  מבחוץ. בתוך הביתן יש שדרות של כונניות עמוסות אלפי ספרים על מחשבת יהדות ועל מחשבה בכלל. בקרן זווית קטנטנה, בקצה החדר יש שולחן כתיבה, עליו מונחות תמיד ערימות של דפים. ויש כיסא ויש טלפון.

 

כשזוג האופניים ישנו והמפתח תקוע בדלת החוּמָה – זה סימן שאיש אחד יושב בתוך הביתן, על הכיסא אצל שולחן הכתיבה. 

האיש הזה עושה המון ספרים על מה שחושבים ביהדות ועל מה שחושבים בכלל.

 

קוראים לו פַּצִ'י.  

יש לו אח גדול שכאן קראו לו קַפִּי. היה לו אח קטן שקראו לו קַצִ'י.  יש לו נכד ושמו דניאל. יש לו בן ושמו יניב ויש לו שתי בנות – סיון ויונת.  לאימא שלהם קוראים איריס.

 

את פצ'י לא רואים כל כך.  או שהוא נחבא בחדר עבודתו שבביתן, או שהוא נסע לתל-אביב, לאוניברסיטה, שם הוא נקרא הפרופסור אברהם שפירא, שמרצה על מרטין בובר ועל א.ד. גורדון וכאלה.   במזל אפשר לראות אותו בחטף. או כשהוא ממהר למעלה בשביל לנסוע או לכמה רגעים בחדר אוכל, בולע משהו ונעלם בלי לבזבז את זמנה של מחשבת היהדות ועשיית הספרים אודותיה.

 

לפני הרבה שנים. תיכף אחרי פְּקָקוּת בסידור עבודה, פֶּרֶךְ בכרם ועוד, נהייה פצ'י צוֹרְבָא דְּרַבָּנָן, זאת אומרת:

"תלמיד צעיר שנצרב באש חכמים",  שבמשנתם הוא נחשב היום מומחה יחיד בדורו.  

אחר כך, בין השאר, הוא יסד והקים וערך את הביטאון  "שְׁדֵמוֹת".

העיתון הזה היה צֵידָה לדרך ולערך המחשבה של אלפי צעירים וגם לא צעירים בתנועה הקיבוצית ומחוצה לה.

 

ב1968 הוא עקר הר.

בעקבות מלחמת ששת הימים, ביחד עם עמוס עוז מחולדה, אבא קובנר מעין-החורש, מוקי צור מעין-גב ואחרים, הוא הוציא לאור את "שִׂיחַ לּוֹחֲמִים" –  מסמך נדיר ואגדי שניפץ את מיתוס החייל הישראלי המאצ'ו-גברבר.  

הספר הזה היה לאחד מנכסי צאן הברזל של ישראל המודרנית (וגם של מחשבת היהדות).

 

פצ'י עשה גם חומר הדרכה לתנועת הנוער, הנציח נופלים, גילה כישרונות צעירים וחדשים ומה לא?

עד עכשיו שקוע האיש עד מעבר לבלוריתו בכל הנזכר לעיל. עמוס לעייפה ולגבורה, הוא טורח באומץ בעבודת קודש היאה לעשרה פרופסורים ולעשרים עורכי ספרים שאינם נחבאים אל הכלים כמו הפרופסור הזה, שחי בלי מחשב ובלי רכב וגם כותב הכל ביד חמושה בעט.

 

ואמרו הפרחים לשמש-  לצמוח בתור כלנית מול הדלת החומה עם המפתח התקוע בחוץ ועם האופניים שממתינים במרפסונת המקורה – זה כבוד גדול.                        


 

 

 

 

ולכבוד הסיפור הטוב הזה בא לך להזכיר שיר. גם מילים וגם לחן שלך שכתבת לכבוד שבת. השיר הושמע בחג ה 36 לקיבוץ יזרעאל והושר ע"י מקהלה גדולה. מתישהו שנים קודם לקח המלחין דב כרמל את המילים והלחין להן מנגינה אחרת.

השיר הזה הוקלט ע"י שלישיית המעפיל עם הסולנית עירית סנדנר.

לא אהבת את זה מפני שהוא הפך את השיר למעין "בּוֹסָה נוֹבָה" או משהו כזה.

בהחלט אחד השירים הכי יפים שכתבת. 

 

שִׁיר שַׁבָּת

 

שֶקֶט.

הִיא נוֹשֶׁקֶת,

בַּזָּהָב לַצַּמָּרוֹת

 

שֶׁקֶט.

הִיא מַדְּלֶּקֶת,

מְנוֹרוֹת בַּכּוֹכָבִים

 

שֶׁקֶט.

הִיא שׁוֹתֶקֶת

כְּנַף רִנָּה, לָהּ מַקְשִׁיבָה

 

שֶׁקֶט.

הִיא שׂוֹחֶקֶת.

הַשַּׁבָּת עוֹמְדָה לָבוֹא.

 

שֶׁקֶט

הִיא נוֹשֶׁקֶת,

לַמִּלִּים הַנִּסְתָּרוֹת

 

שֶׁקֶט.

הִיא מַדְּלֶּקֶת

זִיו שְׁכִנָּה, בֵּין הַכְּתָלִים.

 

שֶׁקֶט

הִיא שׁוֹתֶקֶת

שַׁעֲרֵי מָרוֹם פְּתוּחִים

 

שֶׁקֶט

הִיא שׂוֹחֶקֶת

הַשַּׁבָּת, בּוֹאֵךְ לְשָּׁלוֹם

אין תגובות:

פרסום תגובה